יום שישי, 25 בינואר 2013

דבורה עומר – אכן מפעל חיים / ד"ר רותי קלמן




לפני שנים ביקרתי עם בעלי בזיכרון יעקב ונכנסנו למוזיאון להנצחת משפחת אהרונסון ולתולדות המחתרת ניל"י. המוזיאון הוקם ב-1956 והוא ממוקם בעצם בשני בתי מגורים שנשתמרו. בית ההורים הוקם ב-1884 ובית אהרן ב-1896. כשראיתי את מכתבה האחרון של שרה אהרונסון, את חדר האמבטיה שבו הסתגרה ברגעיה האחרונים ואת הסליק שהוסתר שם, נזכרתי בספרה של דבורה עומר "שרה גיבורת "ניל"י", אותו קראתי בילדותי, ואשר השאיר בי רושם בל יימחק.

בימים אלו התבשרנו שהסופרת דבורה עומר זוכה בפרס אקו"ם למפעל חיים. דבורה עומר היא אחת מסופרות ילדותנו, ודורות רבים גדלים על ספריה המרתקים עד היום. אין ספק שפרס מפעל החיים אכן מגיע לה. גם כיום, בגיל 80, עדיין ניכר יופיה של הסופרת, המזכירה לי את השחקנית ג'ולי אנדריוס ששיחקה בין השאר ב"מרי פופינס" ו"צלילי המוסיקה".

בין ספריה של דבורה עומר לקטנים: מגדל של קוביות בניתי, הנשיקה שהלכה לאיבוד, מעשה בלולי ה... והמשך בספרי הנוער המופלאים שלה.

על סידרת "דפי תמר" אומרת היום הסופרת, כי תמר היא הילדה שהיא עצמה רצתה להיות ולא הייתה. לתמר הבדיונית שכתבה יומן היתה משפחה. הורים ואחים. דבורה עומר הסופרת גדלה לבד בקיבוץ מעוז חיים. הוריה התגרשו בילדותה, אביה, משה מוסינזון, אחיו של הסופר יגאל מוסנזון,  שירת במרחקים ושנים היה רחוק ממנה, ואילו אמה נהרגה בתאונת אימונים של ההגנה בתקופת המנדט הבריטי. אולם אסור היה לספר לבריטים שהיו אימונים ולכן סיפרו לכולם שהאם התאבדה. זה מה שידעה דבורה עומר כל חייה. רק לפני 30 שנה עומר מגלה את האמת, אותה היא מספרת בספר "פגיעה ישירה". אז היא גם מתוודעת למי שירה את הכדור התועה.

עוד מספריה: אני אתגבר – סיפור בגוף ראשון של נערה פגועת מוחין, על מאבקה הבלתי פוסק במוגבלויותיה וביחס החברה. לאהוב עד מוות – סיפור אהבתם של זהרה ושמוליק, הממ"כפית והממ"כפ והקשיים שלהם לממש את אהבתם בימים של קום המדינה. הבכור לבית אב"י – על איתמר, בנו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. הספר מתאר איך היה לגדול עם אחיו בביתו של מחייה השפה, מה שהיה בכלל לא קל, מסתבר. מכיוון שבאותה העת לא דיברו עברית בארץ, אלא רוסית, צרפתית, יידיש וערבית, החליט אליעזר בן יהודה שחייבים להחיות את השפה העברית כבעבר. לשם כך כתב מילון, פרסם עיתונים והכריח את ילדי ביתו לדבר עברית בלבד. כדי שלא יתקלקלו הוא אסר עליהם לשחק עם ילדים אחרים, מה שוודאי לא הקל על חייהם. קיצוניותו אמנם עזרה להחיות את השפה, אבל בני משפחתו עברו תקופה לא קלה, אם כי היו להם גם רגעי אושר רבים.

דמעות של אש  - לכתיבת ספר זה נסעה עומר במיוחד לוורשה כדי לכתוב על חייה של צביה לובטקין, מלוחמות מרד גטו ורשה, שלימים היתה ממקימי קיבוץ לוחמי הגיטאות ופעילה ב"אחדות העבודה" ותנועת "הקיבוץ המאוחד". אמא עשרה או צער גידול הורים, אמא עשרה פלוס, הכלב נו נו נו - על  תעלוליו של כלב המשפחה שאי אפשר שלא לאהוב אותו.

בספר "לאן נעלם קפטן קוק", אנו מגלים כיצד עוזר התוכי הנקרא "קפטן קוק" לילד רוני גת להתאקלם בבית ספר חדש. הספר קריא, מושך ומעורר הזדהות, כשהוא מביא את רגשותיו של הילד מול ילדי הכיתה הזרים לו, שהם כגוף אחד מולו. את החששות, המבוכה, הנסיונות המגששים ליצור קשר, הקשיים, וגם השמחה הגדולה כשהכיתה מקבלת אותו ואף עוזרת לו בשעת צרה.

בסדרת המנהיגים שלה יצאו: "דבורה עומר מספרת על הרצל", "דבורה עומר מספרת על בן-גוריון" ו"דבורה עומר מספרת על בגין". עוד יצאו ספרים רבים שלה על סיפורי התורה, ספרוני אגדות מעובדות כמו: אגדות ארץ-ישראל, בית המקדש, אגדות שבת, איש חסיד היה, אמשול לך משל, היה היה מלך, הפלא ופלא וחכמה ומעשי מרמה.
קרוב ל-90 ספרים כתבה הסופרת דבורה עומר. קצת יותר מספר לשנה, בהתחשב בעובדה, שלא התחילה לכתוב מיום היוולדה. אין ספק שעומר, בנושאי כתיבתה, הנוגעים להוויה היהודית והישראלית, בגישתה לכתיבה, וביכולתה לחוות את מגוון הרגשות והמחשבות, שכולנו חווים וחושבים, הצליחה להעשיר אותנו בהיסטוריה, בתרבות, ביידע וברגשות. ועל כך התודה.

קריאה נעימה ושבת שלום.


יום רביעי, 23 בינואר 2013

בין חברים – מפגש עם הסופר עמוס עוז


מפגש עם הסופר עמוס עוז

 ב-7 במאי 2012, התארח בספרית דימונה הסופר עמוס עוז שבא לשתף אותנו בקריאה ובתחושות שלו באשר לספרו החדש "בין חברים".
במשך 14 שנה, שימשתי כמנהלת הארכיון של עמוס עוז בספריה של אוניברסיטת בן-גוריון. מחוץ לארכיון עצמו, השתרעה שורה ארוכה של ויטרינות, שהכילו את כל ספריו של עמוס עוז, על כל מהדורותיהם ותרגומיהם (בסביבות 600 ספרים!). באחד מביקוריו של עמוס עוז בארכיון, "התלוננתי", בצחוק כמובן, ש"יעצור קצת", כי כבר אין מקום לכל הספרים. והוא בחיוך מתנצל טען להגנתו, שאינו אשם. שהרי הוא כתב רק מדף אחד בלבד. וכל מה שאנו רואים, זו כבר לא באשמתו. יש מהדורות, יש תרגומים חוזרים ונישנים ליותר מארבעים שפות.

 זה הסופר, שכותב וכותב ועדיין אינו יודע, אם הספר שזה עתה נולד, יתקבל על ידי הקוראים, או לא. וכל פעם – החשש ודאי. כשצלצלתי אליו להודות לו על הספר החדש ששלח לי במתנה, הוא אמר. "כרגיל, אין לי מושג מה יגידו. זה כמו לשלוח את הילד בפעם הראשונה לבית הספר, בלי לדעת איך הוא יעבור, איך הוא יתקבל, אם לא ירביצו לו ". 

הספר "בין חברים",  עד כמה שידוע לי, כבר התקבל בברכה. אני – אהבתי. בספר, שמונה סיפורים מחיי הקיבוץ. במרכזו של כל סיפור עומד אחד מחברי הקיבוץ, והחברים האחרים המוזכרים, הם אלה שהופיעו או יופיעו בסיפורים האחרים. כך מתקבלת תמונת היחיד בתוך הכלל של הקיבוץ, כמו ברשומון, הז'אנר שנותן בכל פעם את אותה הסיטואציה, אך בהתרשמות של מישהו אחר. כשאנחנו מגלים בסיפור מסויים, דמויות אחרות שכבר הופיעו קודם, זה נותן לנו תחושה שאנו כבר מכירים אותם. תחושה של מכרים, כמו בקיבוץ, שכולם מכירים את כולם. אבל זוהי רק תחושה. כי גם בקיבוץ, כפי שעמוס עוז מבהיר לנו מתחת לפני השטח, כל אחד הוא רק לעצמו. כל אחד זר ובודד בתוכו, והקיבוץ, על מדשאותיו ונופיו היפים, אינו פותר בעייה זו. הקריאה אם כן מתקדמת בין נופיו היפים של הקיבוץ וההוויה הקולקטיבית האידיאולוגית שלו המתקבלת אפילו מתיאורי הנוף: "לפנות בוקר החל הגשם הראשון לרדת על בתי הקיבוץ ועל השדות והמטעים. ריח רענן של עפר רטוב ושל עלים שרוחצו מאבק מילא את האוויר" לבין הקולות של הפרט העולים מין הבתים: האד ערפל דק שעומד בין הבתים, והציפורים הנדהמות שלהן קולות חדים ודחופים".

 בהקשר זה אפשר לנסות ולבדוק את המשמעות של שם הספר: "בין חברים". השם נשמע "קיבוצי" מאוד. שהרי חברי הקיבוץ נהגו לקרוא זה לזה "חבר". במבט ראשון – יש לכך משמעות חברית, חיובית. אנחנו "בין חברים" כלומר יכולים לחוש חופשיים. אבל המלה "בין" משמעה חיץ, מחיצה. ובין חברי אמת הרי לא צריכה להיות חציצה. יש למילים האלה גם משמעות הפוכה. אפשר "לסגור עניינים בין חברים", שיש כאן גם איזו קונוטציה שלילית.

הקריאה בספר שוטפת וקלה ואנו מתוודעים לסיפורים כגון אסנת, אשה נבגדת, שבעלה עזב אותה למען חברת קיבוץ אחרת, הכותבת מכתב לאותה אשה; או משה בן השש עשרה, שנקלט-לא-נקלט, בקיבוץ ונוסע לבקר את אביו המאושפז, או הניה האלמנה המנסה לגייס את תמיכת חברי הקיבוץ להצביע באסיפה הקיבוצית בעד יציאתו של בנה ללימודים, ועוד סיפורים, שכולם משקפים חיים אנושיים, ורצונות אמיתיים, וכל זה באווירת הקיבוץ.
שווה קריאה! 

שלכם באהבה
ד"ר רותי קלמן
מנהלת הספריה העירונית דימונה

יום רביעי, 9 בינואר 2013

יום הולדת שנה / ד"ר רותי קלמן



שלום לקוראיי הנאמנים. יש מי שחוגג את סופה של שנה אזרחית, שהייתה קשה במישור הפוליטי, הגלובלי והלא גלובלי, ויש מי שחוגג תחילתה של שנה אזרחית חדשה.  מתוך תקווה לימים טובים יותר, ואותם – אני מאחלת לכולם.

אני שמחה לשתף אתכם בשמחתי הפרטית, במלאת שנה בדיוק לתחילת עבודתי כמנהלת הספרייה העירונית דימונה, ואני מאחלת לכולם להרגיש כמוני, ולבוא למקום העבודה בשמחה ומתוך תחושה של שליחות, המאפיינת כל עובד ציבור טוב.

למדתי המון, וכמו כל מי שלומד המון, גם אני יודעת, שעוד יש לי המון מה ללמוד. כך זה כשהעולם נפתח אליך, ואתה מגלה שכל ה"הרבה" שאתה יודע, הוא רק פיסה קטנה מאוד של ידע מתוך מה שקיים. פגשתי המוני אנשים חמים וטובים, היכרתי את הצוות שלי, שזורם איתי, שממלא נאמנה את תפקידיו, שמשתף פעולה זה עם זה, ואיתי. שכמוני לא שוכח שהוא שם בשביל לאפשר לקהל לבוא ולהרגיש בבית בספרייה. ובאמת השתדלנו השנה שהמקום יהיה פתוח, מזמין, חם ומחייך. השתדלנו שהמקום יהיה מלא פעילות, כמו מרכז תרבות אמיתי, כי זה מה שהספרייה אמורה להיות בעידן שלנו, ועדיין, לספק כל הזמן, כל שבוע, שפע של ספרים חדשים לכל הגילאים.

מי שרגיל לקנות ספרים, אולי צריך לשנות את התפיסה. גם אני רגילה לקנות. מדפי ספרייתי הפרטית מלאים לגמרי, ועדיין לא נגמלתי מהצורך הזה, לקפוץ מפעם לפעם לסטימצקי, ובמקביל לספרי ילדים שאני קונה מפעם לפעם עבור נכדיי, אני לא מתאפקת וקונה גם לעצמי. למה? זה מיותר לגמרי. הרי אין באמת היגיון בלהחזיק שורות של ספרים בבית, ולא לקרוא בהם שוב לעולם. לְמַה??? רק בגלל התחושה הטובה שהספר שלנו??? אבל, עם הרגשה אין מה להתווכח, ובשביל הרגשות שכאלה – טוב שיש לנו בעיר גם חנות ספרים מפתה ומזמינה. אבל, בספרייה העירונית נמצאים עשרות אלפי ספרים! הרבה מעבר למה שנצליח לקרוא כל ימי חיינו. אין ספור של סופרים, אין ספור של נושאים. רק לבוא ולקחת, ולהחליף עם מה שכבר נקרא, והכל בחינם, ואיך אפשר לוותר על השפע הזה? ואיך אפשר לוותר על הכיף שבשיטוט בין המדפים? וישיבה עם ספר בפינות הרכות והצבעוניות שהוכנו עבורכם.

הספרייה סיפקה השנה גם שפע חוויות מסוג אחר. היינו בקשר עם אירועי תרבות עירוניים: לילה לבן, ליל כדור הארץ, ליל המדע. קשרי הידידות עם העיר תל-אביב מתבטאים כרגע בתערוכה בספרייה של בית התפוצות בנושא חתונה באמנות. התרומה שלנו לעניין, היא הוספת שירים בנושאי אהבה וחתונה, ואלבום תמונות דימונאי שהולך ומתמלא עם הזמן (עדיין אנחנו מחכים לתמונת החתונה שלכם!!!). גנים הגיעו לפעילות בספרייה, וילדי דימונה שהגיעו לספרייה אחה"צ ראו מפעם לפעם הצגות יפות, שמעו שעות סיפור עם קלרה, השתתפו בסדנאות של הכנת סביבונים, בלונים, עפיפונים ועוד. כיתות הגיעו לפעילות בספרייה, בית האבות ומועדון לעיוור קיבלו מאיתנו פעילות נעימה עם המשורר משה אוחיון, ועם קלרה, וגם המרכז הרב-נכותי ואקי"ם.

למבוגרים הבאנו הרצאות בוקר, צהריים וערב (בימת הספרייה), סדנת קריאה עם אבישי מונק, סדנת כתיבה עם שז, סדנת טעימות קולנועיות עם מיכאל אקוטונס עם צחוקו המתגלגל ורצינותו הכובשת, וגם סדנת קיפולי נייר שאותה מעביר אלי חיון, לסבלניות ביותר. ואפילו ניתוחי שירים שאני מעבירה בעצמי אחת לחודש-חודשיים. בקיצור – יש פעילות שמוצעת בהרבה שמחה, תשומת-לב ואהבה.

האם באים מספיק מבוגרים לפעילויות הערב? האם תושבי דימונה מרימים את הכפפה? פה כבר התשובה רחוקה מלהשביע רצון. החבר'ה של אמצע החיים מגיעים. אבל מלבדם, מתי מעט. וחבל מאוד. דמי הכניסה למבוגר הם 10 ₪ בלבד. איני מצפה שדמי כניסה אלה יכסו את ההוצאה שבהבאת סופר, מרצה או בדרן. אבל אני מצפה שהמפגש יהיה מכובד, ומכובד פירושו, שמי שטרח להגיע לספרייה של דימונה כדי להעניק מידיעותיו ויכולותיו – ראוי שיקבל קהל בכמות סבירה. האם זו דרישה מוגזמת? או שצריך לוותר על פעילויות מסוג זה? מה אתם אומרים?

בשנה הלועזית החדשה תמשיך הספרייה לשרת בחום ובנאמנות את קהל מבקריה, תמשיך להזמין פעילויות עבור קהלה, וגם פסטיבל השירה יהיה, ובקיצור - תקבלו כל מה שהיה עד כה, ואף יותר. כבר עתה אנו יכולים להציע לכם לקרוא בחינם מגזינים מובילים ממחשב ביתכם. התנאי היחיד הוא להיות רשום בספרייה שלנו. בין המגזינים ניתן למנות את: דרך האוכל, הגה, מוטור, מסע אחר, נישה, גלילאו, גלילאו הצעיר ועוד. כמו-כן תוכלו לקבל עידכונים הביתה לגבי ספרים חדשים וכולי. בשנה הקרובה נתפתח בעניין הרשתות החברתיות וכך תהיה התקשורת בין הספרייה לקהל שלה טובה יותר.

באשר למועדון השחמט. המקום מוכן, הכלים קיימים, המדריכים מוכנים, אפילו הילדים כבר נרשמו. הבעייה היא עדיין תקציבית. איני יכולה להעלות בדעתי לבקש מהילדים לשלם בכל חודש סכום נכבד כדמי חבר, לכיסוי ההוצאות. לכן אנו מנסים להשיג את התקציב בדרכים אחרות, וזה מה שמעכב את פתיחת המועדון. ברגע שאדע שיש לי כיסוי כספי – ייפתח המועדון.

כמו שאתם רואים הספרייה מציעה שפע של חוויות, ואתם רק צריכים לשתף פעולה, לבוא ולהיות בקשר. אז – ביחד עם כל הצוות, אני מחכה לכם בספרייה. 

שלכם באהבה. רותי