יום רביעי, 23 בינואר 2013

בין חברים – מפגש עם הסופר עמוס עוז


מפגש עם הסופר עמוס עוז

 ב-7 במאי 2012, התארח בספרית דימונה הסופר עמוס עוז שבא לשתף אותנו בקריאה ובתחושות שלו באשר לספרו החדש "בין חברים".
במשך 14 שנה, שימשתי כמנהלת הארכיון של עמוס עוז בספריה של אוניברסיטת בן-גוריון. מחוץ לארכיון עצמו, השתרעה שורה ארוכה של ויטרינות, שהכילו את כל ספריו של עמוס עוז, על כל מהדורותיהם ותרגומיהם (בסביבות 600 ספרים!). באחד מביקוריו של עמוס עוז בארכיון, "התלוננתי", בצחוק כמובן, ש"יעצור קצת", כי כבר אין מקום לכל הספרים. והוא בחיוך מתנצל טען להגנתו, שאינו אשם. שהרי הוא כתב רק מדף אחד בלבד. וכל מה שאנו רואים, זו כבר לא באשמתו. יש מהדורות, יש תרגומים חוזרים ונישנים ליותר מארבעים שפות.

 זה הסופר, שכותב וכותב ועדיין אינו יודע, אם הספר שזה עתה נולד, יתקבל על ידי הקוראים, או לא. וכל פעם – החשש ודאי. כשצלצלתי אליו להודות לו על הספר החדש ששלח לי במתנה, הוא אמר. "כרגיל, אין לי מושג מה יגידו. זה כמו לשלוח את הילד בפעם הראשונה לבית הספר, בלי לדעת איך הוא יעבור, איך הוא יתקבל, אם לא ירביצו לו ". 

הספר "בין חברים",  עד כמה שידוע לי, כבר התקבל בברכה. אני – אהבתי. בספר, שמונה סיפורים מחיי הקיבוץ. במרכזו של כל סיפור עומד אחד מחברי הקיבוץ, והחברים האחרים המוזכרים, הם אלה שהופיעו או יופיעו בסיפורים האחרים. כך מתקבלת תמונת היחיד בתוך הכלל של הקיבוץ, כמו ברשומון, הז'אנר שנותן בכל פעם את אותה הסיטואציה, אך בהתרשמות של מישהו אחר. כשאנחנו מגלים בסיפור מסויים, דמויות אחרות שכבר הופיעו קודם, זה נותן לנו תחושה שאנו כבר מכירים אותם. תחושה של מכרים, כמו בקיבוץ, שכולם מכירים את כולם. אבל זוהי רק תחושה. כי גם בקיבוץ, כפי שעמוס עוז מבהיר לנו מתחת לפני השטח, כל אחד הוא רק לעצמו. כל אחד זר ובודד בתוכו, והקיבוץ, על מדשאותיו ונופיו היפים, אינו פותר בעייה זו. הקריאה אם כן מתקדמת בין נופיו היפים של הקיבוץ וההוויה הקולקטיבית האידיאולוגית שלו המתקבלת אפילו מתיאורי הנוף: "לפנות בוקר החל הגשם הראשון לרדת על בתי הקיבוץ ועל השדות והמטעים. ריח רענן של עפר רטוב ושל עלים שרוחצו מאבק מילא את האוויר" לבין הקולות של הפרט העולים מין הבתים: האד ערפל דק שעומד בין הבתים, והציפורים הנדהמות שלהן קולות חדים ודחופים".

 בהקשר זה אפשר לנסות ולבדוק את המשמעות של שם הספר: "בין חברים". השם נשמע "קיבוצי" מאוד. שהרי חברי הקיבוץ נהגו לקרוא זה לזה "חבר". במבט ראשון – יש לכך משמעות חברית, חיובית. אנחנו "בין חברים" כלומר יכולים לחוש חופשיים. אבל המלה "בין" משמעה חיץ, מחיצה. ובין חברי אמת הרי לא צריכה להיות חציצה. יש למילים האלה גם משמעות הפוכה. אפשר "לסגור עניינים בין חברים", שיש כאן גם איזו קונוטציה שלילית.

הקריאה בספר שוטפת וקלה ואנו מתוודעים לסיפורים כגון אסנת, אשה נבגדת, שבעלה עזב אותה למען חברת קיבוץ אחרת, הכותבת מכתב לאותה אשה; או משה בן השש עשרה, שנקלט-לא-נקלט, בקיבוץ ונוסע לבקר את אביו המאושפז, או הניה האלמנה המנסה לגייס את תמיכת חברי הקיבוץ להצביע באסיפה הקיבוצית בעד יציאתו של בנה ללימודים, ועוד סיפורים, שכולם משקפים חיים אנושיים, ורצונות אמיתיים, וכל זה באווירת הקיבוץ.
שווה קריאה! 

שלכם באהבה
ד"ר רותי קלמן
מנהלת הספריה העירונית דימונה