יום שישי, 25 בינואר 2013

דבורה עומר – אכן מפעל חיים / ד"ר רותי קלמן




לפני שנים ביקרתי עם בעלי בזיכרון יעקב ונכנסנו למוזיאון להנצחת משפחת אהרונסון ולתולדות המחתרת ניל"י. המוזיאון הוקם ב-1956 והוא ממוקם בעצם בשני בתי מגורים שנשתמרו. בית ההורים הוקם ב-1884 ובית אהרן ב-1896. כשראיתי את מכתבה האחרון של שרה אהרונסון, את חדר האמבטיה שבו הסתגרה ברגעיה האחרונים ואת הסליק שהוסתר שם, נזכרתי בספרה של דבורה עומר "שרה גיבורת "ניל"י", אותו קראתי בילדותי, ואשר השאיר בי רושם בל יימחק.

בימים אלו התבשרנו שהסופרת דבורה עומר זוכה בפרס אקו"ם למפעל חיים. דבורה עומר היא אחת מסופרות ילדותנו, ודורות רבים גדלים על ספריה המרתקים עד היום. אין ספק שפרס מפעל החיים אכן מגיע לה. גם כיום, בגיל 80, עדיין ניכר יופיה של הסופרת, המזכירה לי את השחקנית ג'ולי אנדריוס ששיחקה בין השאר ב"מרי פופינס" ו"צלילי המוסיקה".

בין ספריה של דבורה עומר לקטנים: מגדל של קוביות בניתי, הנשיקה שהלכה לאיבוד, מעשה בלולי ה... והמשך בספרי הנוער המופלאים שלה.

על סידרת "דפי תמר" אומרת היום הסופרת, כי תמר היא הילדה שהיא עצמה רצתה להיות ולא הייתה. לתמר הבדיונית שכתבה יומן היתה משפחה. הורים ואחים. דבורה עומר הסופרת גדלה לבד בקיבוץ מעוז חיים. הוריה התגרשו בילדותה, אביה, משה מוסינזון, אחיו של הסופר יגאל מוסנזון,  שירת במרחקים ושנים היה רחוק ממנה, ואילו אמה נהרגה בתאונת אימונים של ההגנה בתקופת המנדט הבריטי. אולם אסור היה לספר לבריטים שהיו אימונים ולכן סיפרו לכולם שהאם התאבדה. זה מה שידעה דבורה עומר כל חייה. רק לפני 30 שנה עומר מגלה את האמת, אותה היא מספרת בספר "פגיעה ישירה". אז היא גם מתוודעת למי שירה את הכדור התועה.

עוד מספריה: אני אתגבר – סיפור בגוף ראשון של נערה פגועת מוחין, על מאבקה הבלתי פוסק במוגבלויותיה וביחס החברה. לאהוב עד מוות – סיפור אהבתם של זהרה ושמוליק, הממ"כפית והממ"כפ והקשיים שלהם לממש את אהבתם בימים של קום המדינה. הבכור לבית אב"י – על איתמר, בנו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. הספר מתאר איך היה לגדול עם אחיו בביתו של מחייה השפה, מה שהיה בכלל לא קל, מסתבר. מכיוון שבאותה העת לא דיברו עברית בארץ, אלא רוסית, צרפתית, יידיש וערבית, החליט אליעזר בן יהודה שחייבים להחיות את השפה העברית כבעבר. לשם כך כתב מילון, פרסם עיתונים והכריח את ילדי ביתו לדבר עברית בלבד. כדי שלא יתקלקלו הוא אסר עליהם לשחק עם ילדים אחרים, מה שוודאי לא הקל על חייהם. קיצוניותו אמנם עזרה להחיות את השפה, אבל בני משפחתו עברו תקופה לא קלה, אם כי היו להם גם רגעי אושר רבים.

דמעות של אש  - לכתיבת ספר זה נסעה עומר במיוחד לוורשה כדי לכתוב על חייה של צביה לובטקין, מלוחמות מרד גטו ורשה, שלימים היתה ממקימי קיבוץ לוחמי הגיטאות ופעילה ב"אחדות העבודה" ותנועת "הקיבוץ המאוחד". אמא עשרה או צער גידול הורים, אמא עשרה פלוס, הכלב נו נו נו - על  תעלוליו של כלב המשפחה שאי אפשר שלא לאהוב אותו.

בספר "לאן נעלם קפטן קוק", אנו מגלים כיצד עוזר התוכי הנקרא "קפטן קוק" לילד רוני גת להתאקלם בבית ספר חדש. הספר קריא, מושך ומעורר הזדהות, כשהוא מביא את רגשותיו של הילד מול ילדי הכיתה הזרים לו, שהם כגוף אחד מולו. את החששות, המבוכה, הנסיונות המגששים ליצור קשר, הקשיים, וגם השמחה הגדולה כשהכיתה מקבלת אותו ואף עוזרת לו בשעת צרה.

בסדרת המנהיגים שלה יצאו: "דבורה עומר מספרת על הרצל", "דבורה עומר מספרת על בן-גוריון" ו"דבורה עומר מספרת על בגין". עוד יצאו ספרים רבים שלה על סיפורי התורה, ספרוני אגדות מעובדות כמו: אגדות ארץ-ישראל, בית המקדש, אגדות שבת, איש חסיד היה, אמשול לך משל, היה היה מלך, הפלא ופלא וחכמה ומעשי מרמה.
קרוב ל-90 ספרים כתבה הסופרת דבורה עומר. קצת יותר מספר לשנה, בהתחשב בעובדה, שלא התחילה לכתוב מיום היוולדה. אין ספק שעומר, בנושאי כתיבתה, הנוגעים להוויה היהודית והישראלית, בגישתה לכתיבה, וביכולתה לחוות את מגוון הרגשות והמחשבות, שכולנו חווים וחושבים, הצליחה להעשיר אותנו בהיסטוריה, בתרבות, ביידע וברגשות. ועל כך התודה.

קריאה נעימה ושבת שלום.