ליום הזיכרון לשואה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"ההליכה לאורך הגדר ארכה זמן רב יותר ממה שברונו ציפה; נראה היה שהיא נמשכת עוד ועוד לאורך כמה קילומטרים. לאחר שהלך כמעט שעה הופיעה נקודה זעירה במרחק והוא צמצם את עיניו לראות מה היא. ואז, כשנתקרב עוד יותר, הוא ראה שהדבר הזה לא היה נקודה ולא היה כתם ולא בועה ולא צורה, אלא בן אדם.

למעשה זה היה ילד.

"שלום," אמר ברונו.

"שלום," אמר הילד.

הילד היה קטן מברונו וישב על הארץ ונראה אומלל. הוא לבש את אותה פיג'מת פסים שלבשו כל האנשים מהצד ההוא של הגדר. לא היו לו נעליים או גרביים וכפות רגליו היו מלוכלכות למדי. על זרועו ענד סרט ועליו כוכב. "למה יש כל כך הרבה אנשים בצד ההוא של הגדר? שאל ברונו. "ומה אתם כולכם עושים שם?"

קטע זה לקוח מהספר "הנער בפיג'מת הפסים", רב מכר עולמי של ג'ון בוין. זהו סיפורו של ברונו, ילד גרמני, בנו של מנהל מחנה ריכוז. ברונו הוא ילד מנומס ותרבותי, שגדל בחממה של אי הידיעה. אבל הוא ילד סקרן מאד, והוא מנסה להבין מיהם האנשים בפיג'מות הפסים הניבטים מחלון חדרו. בבדידותו, הוא אפילו מתקנא בהם. הם הרבה, ואני לבד, הוא חושב.

בקטע שהבאתי לפניכם, אנו רואים את רגע המפגש בין ברונו לשמואל, הילד היהודי, שהופך עד מהרה לחברו הטוב. בכל יום הם נפגשים, כל אחד מצידו השני של הגדר. ברונו מביא לפעמים לשמואל משהו לאכול, כי נראה לו שהוא רעב, והוא כמובן לא מודע להיקף הרעב של חברו. למרות שאלותיו הרבות של ברונו, הוא עדיין לא מבין מה בדיוק קורה שם, ויום אחד, כשאביו של שמואל נעלם, ורגע לפני שאמו של ברונו רוצה לחזור עימו לברלין, מחליטים השניים ששמואל יביא לברונו פיג'מת פסים וברונו ייכנס מתחת לגדר ויעזור לשמואל לחפש את אביו.

אתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם כיצד מסתיימת הרפתקה זו, ואם לא – אתם מוזמנים לקרוא. הספר, דווקא מנקודת הראות של הילד התמים הזה, מביא לפנינו את סיפור השואה בדרך מעניינת, וכדאי להמליץ לילדים לקחתו מהספרייה.

ספרים נוספים לגילאים אלה הם: "מה קרה בשואה? סיפור בחרוזים לילדים הרוצים לדעת" / בת-שבע דגן, "לו כוכבים ידעו לדבר" / בת-שבע דגן, "המגרה השלישית של סבא – ספור להורים, לילדים, לסבים וסבתות" / ג'ודי טל-קופלמן והספר "אמא ספרי לי, את היית שם..." / אוה ארבן.

ספר נוסף, שאפשר לקרוא אותו מחטיבת ביניים ועד למבוגרים הוא הספרון: "מען לא ידוע" של סופרת שפרסמה אותו תחת השם הבדוי: קרסמן טיילור. ספר מדהים הבנוי בז'אנר של חליפת מכתבים בין שניים ממוצא גרמני שהיו שותפים בגלריה לאמנות בסן פרנסיסקו. ב-1938 אחד השותפים מרגיש צורך לחזור למולדתו, גרמניה, ולחנך את ילדיו על פי המסורת הגרמנית, ואילו השותף היהודי נשאר לנהל את העסק בשמו.

בתחילת הקשר מתייחס מקס במכתבו לקשר הטוב ואיך הוא מרגיש בבית ידידו , מרטין: "...אבוי מרטין, לעתים אני בוש בעצמי על ההנאה שמסבים לי נצחונות קטנים וקטנוניים שכאלה. אתה יושב לך בגרמניה בבית הכפר שלך ומנפנף בעושרך לפני משפחתה של אלזה, ואילו אני מתמוגג כאן באמריקה על שהצלחתי להדיח ישישה קלת דעת לקנות ציור מעורר פלצות. אילו הישגים מרשימים לשני גברים בפסגת חייהם! האם לשם כך נועדו חיינו, להרוויח כסף בדרכים נפתלות ואז להתפאר בו באוזני כול?... אבל יש גם עולם אחר שבו תמיד נוכל למצוא מידה של כנות: אח בוערת בביתו של חבר, שם אנו פושטים מעלינו את היוהרה ומוצאים חום והבנה, שם אין מקום לרגשות אנוכיות קטנוניים, שם יין וספרים ושיחה מספקים משמעות אחרת לקיום. בעולם הזה יצרנו משהו שאין בו מקום להעמדות פנים. שם אנו מרגישים בבית. מיהו אדולף היטלר הזה שהולך וצובר כוח בגרמניה? אינני מרוצה ממה שאני קורא עליו. אנא חבק בשמי את הבנים ואת אלזה רחבת-הלב שלנו, חברך כתמיד, מקס.

הקשר שהיה חם ביותר ועם נופך משפחתי, מקבל תפנית הדרגתית דרמטית עם התעצמות הנאציזם בגרמניה. דרך עיני הכותבים, או בשלב מסוים ממה שהם אינם כותבים, אנו מקבלים תמונה של מה שקורה בגרמניה, ומה קורה לחברות הטובה שהייתה ביניהם. קריאת הספר היא דרך מדהימה להבין עוד פן של תקופת השואה מעיניים אישיות משני צדי המתרס.

 מומלץ ביותר.

קריאה נעימה ושבת שלום