יום שלישי, 30 באפריל 2013

ניתוח השיר: אנשי הגשם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ישנו שיר נפלא שמבצע משה דץ בשתי גירסאות. האחת עם חבורת חופים, והשנייה עם אורנה דץ. את השיר: "אנשי הגשם" של רחל שפירא ונחום היימן השמעתי בסדנה לניתוח שירה ישראלית בספרייה העירונית דימונה לחברי "אמצע החיים" בחודש ינואר השנה. ביחד איתם ניסינו להבין מה משמעות השיר היפיפה הזה, ומי הם אנשי הגשם.

כשאנחנו קוראים את השיר ולא שרים אותו, אנחנו מוצאים התאמה מלאה בין הדרך שבה אנחנו קוראים, לבין הניגון, שזה לדעתי אחד מקסמיו של השיר. רגעי השיא של המנגינה הם גם רגעי השיא של התכן, ועל כך מגיעות התשואות למלחין: נחום היימן (נחצ'ה).

אנשי הגשם נראים כקבצנים במעילים, שוודאי הם כהים ולא בצבעים שמושכים תשומת לב. המילה "מתכווצים", מזכירה במיצלול שלה את המלה "קבצנים". הם מצטיירים כמקבצים, אבל לא של נדבות. כי נדבה היא משהו שמוענק. הם מקבצים את חיוכיה, אבל בגניבה, כי החיוכים לא מיועדים להם, ועוד מעט נשאל מדוע. הם עומדים בפינה, בקרן רחוב, כמו קבצנים. הם עצובים, ואולי חסרי תקווה לגבי עצמם. הם אנושיים מאד, ודמעותיהם הגדולות ("טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם... על עלבונם") הן משום שהאהובה לא חושבת עליהם. הטיפות הגדולות מזכירות לנו גשם שהוא סמלי לדמעות, מה שמצביע על העצבות והרגישות שבמהותם. במצב כזה הם יכלו לנסות לשכוח אותה, אבל הם מחליטים לחכות שהיא תזדקק להם, מה שמראה על עוצמת יחסם אליה. המשפט: "הם כבר למדו איך להצניע את עצמם" מלמד שהם לא היו כאלה בעבר, אך השתנו בגלל היחס שלה, או יותר נכון אי-היחס "את מרוחקת ואינך רואה אותם". לאמיתו של דבר אין היא מרוחקת מהם, שהרי הם רואים אותה, ואפילו את חיוכיה. וכאן יש תיקבולת ניגודית בין הבתים, שכן היא מרוחקת מהם במחשבתה ובליבה, הם אינם קיימים בחייה בשלב זה. האם גנבו את חיוכיה כדי להיות מאושרים? כנראה שלא, כי הם לא משתמשים בהם לפיצוי עבור עצמם, אלא שומרים בשבילה, לימים שבהם תזדקק לחיוכים אלה, כמו לאסוף מלים טובות בתיבת תכשיטים ולהוציא – ברע, ולהיות מנוחמים. אין היא מייחדת את חיוכיה להם, אלא לאחרים, שהיא חושבת שהם אהוביה או שהיא שקועה בעצמה ובצרכיה (כמו השושנה של הנסיך הקטן). אנשי הגשם יודעים שהיא תזדקק לחיוכים לשעות מצוקה, ולכן הם אוספים, מקבצים את החיוכים, כמו פירורי לחם שאחר-כך יתחלקו בהם עימה.

"הם יחלקו איתך את לחם צערך" הם מתחלקים בלחם כמו קבצנים אבל זהו לחם מטאפורי, ולא של שמחה ונחמה, כמו שאוכל יכול להיות, אלא לחם של צער, שיהיה לה כשתתפקח מאשליות. ההתחלקות שלהם בצער מאפיינת אוהבים אמיתיים ובכך הם נמדדים. ישנה תיקבולת ניגודית גם במה שיגרמו לה אהובייה, לעומת מה שאנשי הגשם יעשו בשבילה: בעוד האהובים שלה יפקירו אותה או יבגדו בה עם אחרים, אנשי הגשם יכתירוה למלכתם היחידה. כשאיש כבר לא יברך אותה, יהיו עימה אנשי הגשם עם הלחם, והברכה על הלחם של אהבתה, כלומר עליה.

ההתנהגות שלהם במהלך השיר מזכירה מאד את יחסם של הורים לילדיהם. הורים שנותנים אהבה ללא גבול, לטוב ולרע, ולא משנה אם הילד הוא טוב או רע, או אם הוא התייחס אליהם טוב או רע. עודך חוגגת ואינך רואה אותם, אנשי הגשם מביטים בך בחמלה כמו בת טיפש-עשרה אנוכית שמרוכזת בעצמה ולא מעריכה את הטוב שבהוריה ובמשפחתה, הם יודעים לשתוק ולא להתערב. לו רק יכלו היו נותנים את חייהם  לשמור אותך מעוני או מחלה כפי שהורים היו רוצים לילדתם. גם המשפט:  "יכתירוך למלכתם היחידה" מתאים ליחס של הורים לילד שלהם, שמבחינתם הוא הבן-אדם המושלם, או לפחות נותנים לו את הביטחון שהוא האחד והיחיד, כמו מלך.

כשאוהבייך ישכחו וכל כלבייך ינבחו  - אפילו הכלבים שנחשבים לחברים נאמנים של האדם נובחים עלייך, אומר האני השר לבחורה שבשיר, ורומז לה שהאושר שהיא חושבת שיש לה כיום הוא בדייה, והוא מזוייף, כי היא עם האנשים הלא נכונים. שימו לב שהאני השר (הדובר) מדבר אליה בגוף שני, ועל אנשי הגשם בגוף שלישי, כאילו הוא מנסה לפנות אליה ישירות ולהפנות את תשומת ליבה אליהם. אנשי הגשם, שהם האוהבים ללא תנאי, הם האוהבים האמיתיים, כמו הורים -  יאספוך אל מיטתם. ושוב אנו רואים את מוטיב ההורים: "והם ירימו את ראשך וייאמצו את ייאושך, לחממך בפירורי אהבתם". הם נוהגים בה כמו הורים לילד שחלם חלום רע, והוא מגיע למיטת ההורים כדי להתנחם. הפירורים שליקטו למענה מחיוכיה (מהאושר שלה עצמה), פירורי אהבתם, מוענקים לה ברגע הרע הזה שלה, כדי שתתאושש ותירגע. האהבה העוטפת הזו, מודגשת גם בסוף השיר: נאמנים כצל, סבלניים כזמן, וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה (מידת הסבלנות מוכפלת פי שלושה להדגשה – ר.ק) לוקחים אותך אל עבר מפתנם.

שני שלבים מתרחשים בשיר. בשלב הראשון השימוש החוזר במלה "אם" יקרה לך משהו רע כזה או אחר, מדגיש את העובדה, שזה עוד לא קרה, אבל אולי יקרה, ובמקרים אלו, אומר לה הדובר, אנשי הגשם יהיו אמפטיים לצערה. בשלב השני – הרע יקרה, זו כבר לא שאלה של יקרה או לא יקרה -  "כשאהובייך ישכחו" ובמצב הזה, אנשי הגשם יודעים שתפקידם לעודדה. הם נכנסים לפעולה מהר יותר בחלק השני (שורה קודם), מאשר בראשון. כי הם מבינים שמצבה קשה.

כאן אפשר להביא דוגמא לשיר נוסף, מדהים ביותר, הנקרא "פנקס הקטן" של דן אלמגור ומתי כספי בביצוע ששי קשת. כמו שבשיר שלנו "ומבטך עוד לא פגש במבטם עוד לא אמרת להם מלה טובה" כך גם ב"פנקס הקטן" נאמר ש"היא לא העיפה בו מבט, גם לא מילה טובה אחת" וגם "הוד מעלתה גם לא ידעה שבעולם יש פנקס הקטן" וכמו אנשי הגשם, גם יחסו אליה לא מושפע מכך: "אך לו זה לא היה איכפת, עליה הוא חלם תמיד" וכשעמוד השידרה שלה נשבר, וכל מעריציה זונחים אותה. לוקח פנקס הקטן אותה אל חדרו הצר ומטפל בה במסירות רבה, ואף דוחף את כסא הגלגלים שלה לדרום החם כשקר לה, כמו אנשי הגשם, שרצו לחממה בפירורי אהבתם.

לדעתי, מתגלים אנשי הגשם בשיר כידידי האמת שיש לבן אדם, שהוא לא תמיד מבחין בהם ומגלה אותם. אבל הם מוכיחים את עצמם ברגעים הקשים. וכמו שהורים נותנים הכל ללא תנאי ולא משנה מה עושה הבת או הבן, כך הם מוכנים להיות בשבילה. המשוררת מבקשת מאיתנו על פי המשל שבשיר, שנשים לב לאנשי הגשם שלנו, ונטפח ונשמור, ולא נקבלם כמובנים מאליהם, אלא גם נתייחס אליהם כי מגיע להם. ורק אם נדע מיהם ידידי האמת שלנו נהיה באמת מאושרים.



היו שלום.