יום שלישי, 9 באפריל 2013

סימונה חוגגת / ד"ר רותי קלמן



בשנת 1963 כשהייתי בת שש, עזבו הוריי קוטג' נאה בן שתי קומות ברמת אביב ושכנה מפורסמת בשם גולדה מאיר ועברו להתגורר בדימונה הצעירה, שהייתה אז בת 8. אי-אפשר לקרוא לזה בשם אחר מלבד "אידיאולוגיה". הוריי התאהבו במקום, ואמי, זכרונה לברכה, אף הגדילה לעשות והחלה לפרסם כתבות על דימונה בשני עיתונים לועזיים: ב"ג'ואיש כרוניקל" וב"ג'רוזלם פוסט". מה היא לא פירסמה - על כל בית ספר חדש שנפתח, על תצוגת אופנה בעיר, על קהילת העברים שהגיעה מאוחר יותר, על גבי סבג, על הסופר אביגדור שחן שהתגורר בעיר והיה ממכריהם, ועוד. עורך העיתון "ג'רוזלם פוסט" אמר לה יום אחד בבדיחות הדעת: "לפי קצב הכתיבה שלך יהיו עוד מעט יותר כתבות על דימונה מאשר על ירושלים..." במהלך השנים החלה אמי גם לכתוב פרוזה והוציאה לאור בהוצאת Vantage  בניו-יורק ספר בשם: It Happened in Tel-Aviv על השנים הראשונות של המדינה. בין השאר היא עיבדה מספר כתבות שלה לסיפורים. את הסיפורים האלה תרגמתי לעברית ואני מביאה בפניכם אחד מהם. גיבורת הסיפור, סימונה, אינה אותה סימונה מפורסמת שעליה כתבו את השיר, כי היא לא נולדה בעיר, וכנראה שאמי שינתה את שמה. בהערה לצד הסיפור, כתבתי באותם ימים, כנראה על- פי דבריה של אמי ז"ל, שגיבורת הסיפור עזבה לפני שנים רבות את העיר, והיא מתגוררת כיום באזור המרכז. אז הנה לפניכם סיפורה של "סימונה".

סימונה חוגגת / מאת שולמית פרלמוטר-קורן
שמה הלך לפניה כעובדת ניקיון מעולה, וכך הכרתיה עוד לפני שהחלה לעבוד במחלקתי.
היא היתה אשה נאה, פנים נחושות מבע, ושיער שחור כפחם, שהיה אסוף תמיד בקפידה לצמה עבה. היא עבדה בזריזות, מרוצה בכל מעשיה, ומעולם לא שמעתי אותה מתלוננת על קשיי עבודתה.
במהלך הזמן התוודעתי לסיפור חייה, והייתי עדה לאומץ ולנחישות שאפיינו אותה. בגיל 12, עדיין בקזבלנקה שבמרוקו, היא הובאה בברית הנישואין עם אדם זקן, הביאה לעולם ששה ילדים, והמשפחה המורחבת עלתה לישראל, כשהיא נשלחת מהספינה היישר לדימונה.
זמן קצר לאחר עלייתם ארצה נפצע הבעל אנושות במהלך עבודתו ונפטר. סימונה נותרה עם ששה ילדים, קצבה קטנה והרבה כוח רצון. היא עבדה בבתים בעבודות ניקיון והצליחה להעניק חינוך נאות לכל ילדיה, שהיו לתלמידים טובים, כולם, ללא יוצא מהכלל.
כל אותו הזמן, ניסתה סימונה להסתיר את העובדה, שהיא עצמה, מעולם לא למדה לקרוא ולכתוב. אבל את זאת למדתי רק מאוחר יותר, כשפגשתיה בבנק. אני זוכרת איך כמעט והתעלפה מרוב בושה, כשהבינה שראיתי אותה בקלקלתה – חותמת עם האצבע.

למחרת, לא הופיעה סימונה לעבודה. ידעתי, מהיכרותי איתה, כי הרגישה מושפלת ומבוישת על שגיליתי את סודה ה"אפל". לא נותר לי אלא לחפש את כתובתה, ולהגיע אליה לפני שישובו ילדיה מבית הספר.
בעודי עומדת וממתינה מול פתח ביתה נפתחה הדלת לאיטה. בפתח עמדה סימונה, עיניה, אדומות ונפוחות, העידו על מצוקתה הרבה. בראותה אותי החלה למלמל, נבוכה, כי הייתה חולה ולכן לא יכלה לבוא לעבודה.
ידעתי כי עלי להיות גלויית לב עמה. לכן אמרתי לה מיד, כי אני יודעת מה מטריד אותה, וכי במקום לבכות ללא הפסקה, אני מציעה לה להכיר מורה-חיילת, הגרה בשכנותי, ואשר מלמדת מבוגרים בשעות הערב.
סימונה לא האמינה שאפשר לעשות זאת, ובעיקר הוטרדה מהמחשבה שתיאלץ לחשוף את סודה ברבים. כל חייה הצליחה להעמיד פנים שאינה קוראת בגלל בעיות עיניים והיעדר משקפיים וכך היו ילדיה קוראים בפניה את דברי הדואר שהגיעו, ואף כותבים במקומה את מכתבי התשובה.

לכן, כשציינתי לפניה כי שיעוריה ייערכו בדיסקרטיות רבה, הגיבה בשמחה והייתה אסירת תודה עד מאד. עם זאת עלייך לדעת – הוספתי – כי לא יהיה זה קל בגילך ללמוד לקרוא ולכתוב. בכל מקרה, אני רוצה שתדעי כי אני מכבדת אותך מאד על שהצלחת בעבודה קשה ובמסירות לגדל משפחה לתפארת. כאן נשברה, ואת שארית דמעותיה בכתה בזרועותיי.

סימונה נרשמה ללימודי ערב, והודות למסירותה ועקשנותה, וכן לסבלנות הרבה של מורתה הצעירה, הגיע הרגע בו הראתה לי, לא בלי גאווה רבה, את ה"דיפלומה" שקיבלה.
אז הגיע אותו היום, בו הייתה לי זכות גדולה להיות עדה למה שהיווה את אחד הרגעים המאושרים ביותר בחייה.
מקום ההתרחשות היה הבנק, שוב. אך הפעם, היא לא הייתה לבד. עמה באו ששת ילדיה.
לבושים בבגדיהם הנאים הם עמדו שם, בשעה שאימם מילאה, באותיות ברורות ומסולסלות את הפרטים על הצ'ק.

עמדתי מהצד, מביטה בה ובליבי חשבתי – אילו רק ידעו הילדים מה עברה אימם... אבל אז, נחו עיניי על הילדים. הם לא טרחו כלל להסתיר את דמעות האושר בעיניהם, ואני הבנתי – הם ידעו...   
                
זה היה הסיפור שסיפרה אמי על סימונה. ולא משנה כמה פעמים אני קוראת אותו, גרוני נשנק כשאני מגיעה לשורה האחרונה.

היו שלום. רותי