יום שישי, 31 במאי 2013

שרה אנג'ל – ד"ר רותי קלמן


"נערה מבית טוב נפגשת עם בחור בלי בית / רחבת הריקודים מוארת למחול מסוכן. / בין האורות המהתלים נפגשות העיניים /  וצלילי הגיטרה עולים בעשן..."  את השיר הזה, שיהודית רביץ הלחינה ושרה לפני שנים רבות, כתב יענקלה רוטבליט על שרה ושמעיה אנג'ל.
בעיניים מפוקחות ובשפה רהוטה טבולה בהומור, פרשה הסופרת והעיתונאית שרה אנג'ל את סיפור חייה המרתק, בפני באי הספרייה העירונית בדימונה, ביום ראשון ה-28.10.12 בערב. כך התוודענו לילדה מבית טוב, חכמה, מבריקה, סטודנטית, שמילדות ניבאו לה כל מכריה שתהיה סופרת. למחייתה, כסטודנטית, עבדה שרה בפאב, ובין "האורות המהתלים" של הפאב, היא פגשה אותו. עיניה ראו בחור יפיפה, מוצק, מתנשא לגובה 1.90 עם עיניים כחולות וחיוך ממיס, וליבה נישבה.
בערב הראשון להיכרותם פתח שמעיה בפניה את כל הקלפים. הוא סיפר בלי כחל ושרק את תולדותיו, ועל הסתבכויותיו עם העולם התחתון. שרה הקשיבה,  ובמקום לקום ולברוח היא חשבה בתמימותה שתצליח להחזירו למוטב: "הוא אחד בחור עבריין שנכנס ויוצא מהכלא / עם קופת שרצים מצלצלת תלויה על הגב / למה לך לסבך את עצמך בחיים שכאלה / את חושבת ודאי שאיתך הוא יחזור למוטב" כותב רוטבליט, ושרה המאוהבת נסחפת לעולם הפשע. אחרי חודשיים של היכרות הם כבר נשואים, ושמעיה הלך והסתבך עם סמים, הולך וצורך סמים יותר ויותר. שיניו נהרסו לגמרי, הוא הלך והתכלה, וגופו ופניו התעוותו מהסמים, והיא עוד הוסיפה להילחם עליו באהבתה, פוגעת בעצמה שוב ושוב, נלחמת בכולם ובעצם נותרת לבד.
היא מסתבכת בגללו ונכנסת לכלא תרצה, ובימים הרבים בהם היא מבלה בצינוק היא חושבת. הלבד הזה מביא אותה לתובנות רבות, שמחשלות אותה, מבהירות לה שהיא בחורה חזקה, מבהירות לה שלעומת רוב הבחורות שאיתה בכלא, שסבלו מגילוי עריות בילדותן, או מאמא מכה, היא בורכה בהורים טובים, שלמרות הצרות שעשתה להם, עם נישואיה והסתבכויותיה – הם נשארו איתה. אמה לא ויתרה עליה, והוסיפה להגיע כל שבוע לכלא, גם כשהייתה בצינוק, ולא יכלה לראותה. היא ישבה בחוץ, ושרה שאבה ממנה את כוחה.
לאחר שזוכתה ממשפט הרצח הכפול בו הואשמה ביחד עם בעלה, ביקשה שרה אנג'ל להתנתק מעולם הפשע, ומבעלה, שקיבל מאסר עולם כפול. לא במהרה הוא מיהר לשחרר אותה, אך כשעשה זאת, לאחר שהתאהב באסירה אחרת, היא החלה סוף סוף לשקם את חייה. שרה ילדה בת שעזרה לה להתאושש ולחזור לתפקד, והיא החלה לכתוב ספרים.
אין ספק שלשרה אנג'ל יש את כל התכונות והיכולות לכתוב את הספרים שהיא כותבת. שפתה העשירה, ההומור שעזר לה לשרוד, וכל הניסיון שצברה בעולם הפשע, ביחד עם הבנתה את הטבע האנושי, עושים את ספריה לרבי מכר ולמבוקשים ביותר. בספר האוטוביוגרפי "מלאך או שטן" היא מספרת את סיפור חייה. הספר יצא במהדורות רבות והפך לרב מכר.
הספר "שנת החתול" מרתק. וכך נכתב על תוכנו של  ספר זה: "ביום שבת יצאה ניצן אליפז בת השתיים-עשרה מביתה בבת-ים אל חברתה הגרה במרחק עשר דקות הליכה, ומאז אבדו עקבותיה. שכנים ועוברי אורח ראו אותה הולכת ברחוב הראשי, ודווקא כשהגיעה לצומת הגדול ביותר בעיר, נעלמה. טלי רוזן היא סטודנטית לתואר שני בקרימינולוגיה... היא עולה על עקבותיו של רוצח סדרתי, אבל איש במשטרה אינו מוכן להקשיב לה. טלי יוצאת לחקור לבדה..." וכששרה אנג'ל כותבת על משטרה ועל פסיכופטים. היא יודעת היטב על מה היא מדבר. וכך כותב המו"ל שלה על הספר: העלילה המרתקת נעה בין פסגות של הומור, טירוף, עצב, סקס ואהבה רומנטית מדליקה. בלשון שנונה ומושחזת, שמנתרת בקלילות מסלנג עסיסי ואותנטי לשפה מקצועית, מפליאה שרה אנג'ל לשזור סיפור אנושי חושפני עם רומן מתח מתוחכם".
ספרים אחרים שלה הם: "בחורים טובים" ו"ירח משוגע". "חלק מהספרים לא קלים לקריאה", היא מזהירה "אבל בכל אחד מהם יש מסר". אחד ממסרי האזהרה פונה לנערות צעירות שנמשכות לגברים הנוגעים בפשע:
"המשקה בכוסות מרטט, את שלה עד הסוף היא גומעת / לא שומעת צלילי סכנה או סימני אזהרה / היא מחוללת אליו היא עושה את הצעד / שממנו אין דרך קלה חזרה."
והדרך אכן מסוכנת ביותר. רק מעט נערות מצליחות להשתקם, והשאר אובדות לצערנו בעולם של פשע. ראו נערות יקרות את סימני האזהרה, והצילו את חייכן!
קריאה נעימה.


יום שלישי, 28 במאי 2013

להתחיל מחדש

ספרים, קוראים, ספריות – טור שבועי / ד"ר רותי קלמן

רציתי לספר לכם השבוע על שלש נשים אמיצות. אמיצות בהחלטתן לשנות את חייהן ואת גורלן. שלושתן מאופיינות במעשה קיצוני שהן עושות כמסע של חיפוש עצמי, להבין מה הן עושות בעולם, ומה עליהן לעשות כדי לשפר, להרגיש טוב יותר – עם עצמן ועם החברה המקיפה אותן, ונקודת המוצא להחלטה הזו, היא משבר. כל אחת מהן גיבורה של ספר.
הספר הראשון נקרא: לאכול להתפלל לאהוב וכתבה אותו אליזבת גילברט כביוגרפיה של חייה. עד גיל שלושים חשבה אליזבת שיש לה הכל – בעל אוהב, בית, קרייירה פורחת. אבל היא מוצאת את עצמה בוכה בלילות בשירותים כדי שבעלה לא ישמע, ומתפרקת.
היא מחליטה להתגרש, מה שמכניס אותה לדיכאון עמוק, היא חווה רומן לא מוצלח, ומחליטה להיפטר מכל חפציה ולצאת לשנה למקומות אחרים כדי לגלות את עצמה. המקום הראשון אליו היא מגיעה הוא איטליה. כאן היא מפקירה את עצמה למטעמי המטבח האיטלקי ובו היא מוצאת את העונג (מה שכמובן גורם לה לעלות במשקל בכמה וכמה קילוגרמים). אבל היא מרגישה מאושרת. ואז מגיע תורה של הודו, שם היא מתרגלת תורות של נשמה וגוף, כמו יוגה, מדיטציה ועוד, וכך מגדירה אליזבת את היוגה: "יוגה פירושה שליטה עצמית ומאמץ שיטתי להסיט במתכוון את תשומת לבכם מהרהורים נוגים על העבר ומדאגות תמידיות לעתיד כדי לחפש, במקום זאת, מקום של נוכחות נצחית שממנו תוכלו לראות בביטחון את עצמכם ואת הסובבים אתכם. רק כשתגיעו לשלוות הנפש הזאת יתגלה לכם טבעו האמיתי של העולם ו... של העצמי שלכם... " (ע' 150 שם). גישה זו מזכירה לי מפגש מעניין שהיה לפני שבוע בספרייה, בין הרב עופר גיסין, חסיד ברסלב והמוסיקאי הצעיר דוד-לביא. במפגש הזה, כיוון אותנו הרב גיסין לכוונות. זמננו קצר בעולם הזה, הוא אמר, ואסור לנו לבזבז את הזמן בלחכות שיהיה לנו טוב מתישהו. אנו צריכים להתכוון אל הטוב. כאן ועכשיו ולידינו, בדברים הקטנים, ובזמן שאנו חייבים להקדיש לעצמנו, וזה מה שאליזבת עשתה. היא סופגת אל תוכה את השלווה הזו, ומרגישה טוב גם בהודו. השלב הבא הוא אינדונזיה, או יותר נכון האי באלי. שם, בחברתם של אנשים פשוטים, חיים פשוטים ולמידת הנתינה לאחר, היא מוצאת אהבה, ובשילוב של כל מה שחוותה: פיזית (לאכול), רוחנית (להתפלל) ונפשית (לאהוב) היא מגיעה לשלמות ולהשלמה עם עצמה.
הספר השני נכתב על-ידי מישהי שכולכם מכירים, אושרת קוטלר, שהיתה אשת תקשורת, מגישת חדשות בטלוויזיה ועיתונאית, שכתבה גם את הספר "איז'ה מיה", ואשר הגיעה אלינו להרצאה מרתקת לגמרי בספרייה בדימונה. הספר שעליו אני רוצה לספר, נקרא: סיפור שמתחיל בדמעות, ובו מספרת אושרת קוטלר על שלוש שנים שבהם שידרה יום יום על אינתיפאדה מעל מסכי הטלוויזיה שלנו,  על אוטובוסים מתפוצצים, ועל פגישה יום יומית עם השכול ועם אנשים המומים. כל זה עשה שמות בנפשה, ויום אחד, אחרי שפרצה בבכי, במהלך שידור חי,  היא מחליטה לקחת פסק זמן ולחפש שוב את האיזון הנפשי שאבד לה. בעזרת מוחה המבריק היא חוקרת את הפילוסופיה של שפינוזה ומשתפת את בן-זוגה ואחיה בשיחות פילוסופיות אלו. היא גם לומדת את תורת הזן ואת הפסיכונאליזה, תוך שהיא מנסה לפענח חידות מעברה גם בעזרת אביה ואמה. בזמן שפינתה לעצמה, היא מוצאת מקום להקדיש לבנותיה, ודרכן היא מבינה את מה שלמדה ומיישמת. כשהיא באה לקחת את בתה, בת השלוש, משיעור הריתמיקה, מאורע נדיר כשלעצמו בחייה של אשת קריירה לשעבר, היא לוקחת אותה לאכול גלידה: "הייתי מוקסמת. לא היה לי שום דבר אחר לעשות. לא היה איתי ספר, גם לא סלולרי להעביר איתו עשרים דקות של שיחת רכילות דשנה, או, לחילופין, עשרים דקות של תיאומים מקצועיים עד שתיגמר הגלידה. עיסוקי היחיד הסתכם בבהייה מוקסמת ביצור הקטן שישב מולי ואכל בתענוג עילאי את הממתק שלו. ישבנו כך עשרים דקות בערך, ואני גיליתי לפתע שלא השתעממתי אפילו לא לרגע, תכונה מאד לא אופיינית לי. הייתי מאושרת עד הגג. שלווה מופלאה ירדה עלי בזמן שהתרכזתי בפרי בטני, נהנית בצורה כה יסודית מההזדמנות המתוקה שסיפקתי לה... לימים הבנתי, שאותן דקות קסומות היו זמן-זן, התרכזות מוחלטת בפרטים הטריוויאליים ביותר של ההווה. בלי עבר, בלי עתיד, בלי הסחות דעת; התמקדות בדברים כפי שהם. ככה זה: בתי אוכלת גלידה. זה היה מה שהיה, וכל עוד זה נמשך, מילא אותי הדבר הפעוט הזה תחושת אושר עילאית. בדיוק כך רציתי לחיות כל רגע נוסף בחיי."
הספר השלישי שונה מקודמיו בכך שהוא ספר בדיוני. לכאורה המציא הסופר ניקולס ספארס סיפור מדמיונו, והוא הבסיס לספר: להתחיל מחדש. אולם, כשהמדובר בגיבורה, שמצליחה לקום ולעזוב את בעלה האלים, לפנינו סיפור לא פשוט, שהוא מציאות קשה של נשים רבות, לצערנו. צעדיה של גיבורת הסיפור יכולים לשדר תקווה, שנשים במצבה, יצליחו להתגבר, להתנתק, ולהתחיל מחדש את חייהן.
את קייטי גיבורת הסיפור, אנו מכירים דווקא במקום המפלט אליו ברחה, עיירת חוף קטנה בצפון קרוליינה. שם היא מנסה להקים לעצמה עולם חדש. היא משתלבת בעבודה במסעדה ושוכרת בקתת עץ מבודדת. אנו מרגישים שיש סוד קשה בעברה, אבל המידע שאנו אוספים עליה, מצטבר לאט לאט, מתוך קטעי זכרונות, כאילו אנו שותפים להכרתה, ואת הדברים הקשים היא סוגרת בתת ההכרה, ורק מדי פעם הם מבצבצים.  עם הזמן היא מקבלת ביטחון עצמי, ומתחילה לממש את עצמה בעזרת משפחה טובה וחמה וקושרת את חייה אליהם. קשר טוב ומפתיע ביותר נוצר בינה לבין שכנה נחמדה, שעוברת לגור לידה.
למרות שעברה של קייטי מוסיף לרדוף אותה גם במקומה החדש, ויש בו שיאים של מתח – יש למה לצפות.

קריאה נעימה.

יום חמישי, 23 במאי 2013

עמרם פחימא – מורה עם שליחות / ד"ר רותי קלמן


ועוד סיפור מסיפוריה של העיר דימונה בראשיתה, דרך עיניה של אמי. הסיפור נכתב במקור באנגלית ותורגם על-ידי. הפעם מי שעומד במרכז הסיפור הוא עמרם פחימא ז"ל, שעל שמו נקרא היום בית הספר נווה עמרם.

מורה עם שליחות / שולמית פרלמוטר-קורן

לפני מספר שנים, בעת שליוויתי למנוחתה האחרונה את אניטה וייס ז"ל, ציירת ומורה לציור בדימונה, שעברה להתגורר בראשון לציון, פגשתי שוב את עמרם פחימא.

השנה היתה 1955. ישר מהספינה נשלח פחימא להתיישב בדימונה. הוא לא ידע דבר על המקום, אבל בזמן ההוא, רוב רובה של אוכלוסיית ישראל – לא ידע. דימונה עצמה, עדיין בצעדיה הראשונים, לא העלתה על דעתה כי הבחור הביישן, הצנום והנאה למראה, שאך זה הגיע לכאן, ימלא תפקיד כה חשוב בהתפתחותה החינוכית.

עמרם פחימא, המורה הראשון שהגיע לדימונה, היה רק בן 22 בבואו. הוא סיים את הסמינר למורים "אליאנס" בקזבלנקה שבמרוקו, וכבר היו מאחוריו שלש שנות הוראה. הוא שלט יפה בשפה העברית, כמו גם בצרפתית ובערבית.
להוט כל-כך ללמד בעירו החדשה (כמה צריפים "נטועים" בליבו של המדבר), נתן פחימא את שיעורו הראשון כבר בבוקר הראשון לבואו בפני שבעה ילדים בגילאים שונים, שהיו אף הם, כמוהו, עולים חדשים מצפון אפריקה. בלמדו אותם תלמידים ראשונים במקום השכוח הזה, הבין פחימא עד כמה יוכל להועיל, דווקא כאן, בהוראת הילדים העולים. בדמיונו הקודח כבר ראה עצמו מרביץ תורה למאות ואלפי בנים ובנות ומדביקם באהבת הלמידה. חזון זה מעולם לא הירפה ממנו, למזלה של דימונה. מאותו רגע והלאה, לא היה זה עוד בחור ביישן ונחבא אל הכלים, אלא – מורה עם שליחות.

לאט, בסבלנות רבה, הוא עזר להקים בית-ספר אחר בית-ספר, ובעוד דימונה הולכת ומתפתחת, הופכת אט אט למקום דינמי ותוסס, נלחם פחימא את כל המלחמות הנדרשות לפיתוחו של חינוך מכובד במקום קטן שכזה. וכך, עם כל בית-ספר חדש, הלך והשתכלל בשיטות העבודה וההוראה, ותרומתו המופלאה למערכת החינוך החלה להיחשף לעין כל. הוא עמד בראש כמה בתי-ספר, על פי הסדר, ולעיתים פיקח על שלושה וארבעה, בעת ובעונה אחת. עד שב-1963 הופקד פחימא על הפרוייקט הגדול מכולם, נכון לאותם ימים – בית הספר היסודי ע"ש גיורא יוספטל, בית הספר שהיה לגאוות דימונה הקטנה. מה שעמרם פחימא השיג לאחר מכן, נראה טוב מכדי להיות אמיתי. במהרה היו בבית הספר 1000 תלמידים, 30 כיתות ו-35 מורים. מכאן והלאה הייתה זו דוגמא לניהול מופתי ברמה ארצית.

הצוות הכיל מורים מנוסים וטובים, רובם ילידי הארץ, שהיו מלאי הערצה ושבח על כישוריו כמנהל, ועל מסירותו הרבה. סגניתו, ירושלמית עם עיניים בורקות והערצה ניכרת לעין, אמרה אז: "הוא פשוט שופע מרץ בלתי נדלה. כשמדובר בפעילות בית הספר. הוא דורש הרבה ממוריו, אבל זה כלום לעומת מה שהוא דורש מעצמו." הוא מילא מקום בכל פעם שמורה לא הופיע, והתלמידים אהבו זאת, בעיקר את שיעורי התנ"ך שלו. ואין פרט אחד, שהיה קשור לבית הספר – שלא התייחס אליו ברצינות. כשראיינתי אותו אז, בשיאה של קריירה, אמר כי הוא שבע-רצון ממה שכבר הושג, אך מיהר להוסיף, כי עדיין אין בזה די. יש עדיין מכשולים רבים אותם צריך לעבור שוב ושוב. בגלל השפה (כשמדובר בעולים חדשים שהוכנסו לכיתת ה"קלט"), או בגלל בעיות קליטת החומר של הילדים.

באחת הפעמים, כינס פחימא את צוות מוריו, והציג בפניהם תוכנית חדשה לפתרון בעייתם של אותם תלמידי כיתות א-ב שגילו קשיים בקריאה וכתיבה. הוא הציע למורים, שכל אחד מהם יאמץ לפחות שני תלמידים כאלה, וייתן להם תיגבור פרטי ואישי בביתו, אחר-הצהריים. המורים הסכימו מיד, אף כי היה זה כרוך, כמובן, בצמצום זמנם הפנוי.
אחת המורות, שעבדה קודם לכן בתל-אביב, ציינה אז בחיוך בפני כמה מעמיתיה: "אילו היה איזה מנהל מהצפון מציע הצעה שכזו למוריו – הם היו צוחקים לו בפנים. אבל ב"יוספטל" שבדימונה, תחת שרביט ניצוחו של עמרם פחימא, לא העלה איש על דעתו לנהוג כך. דוגמא נוספת למסירותם של המורים ניתן למצוא באותו סיפור על המורה מכתה ז', שסירבה להתפנות לבית החולים כדי ללדת, אף כי הגיע זמנה, עד שלא הייתה בטוחה שנמצא לה המחליף המתאים עבור כיתתה למשך שלושת חודשי הלידה.


באותן שנים ראשונות וקשות, לא ששו מורים מהצפון לעזוב את מישרתם הנוחה כדי להגיע לדימונה, במיוחד כשידעו כי לא יקבלו שום תמריץ משמעותי בהגיעם. אולם מספר מורות, בנות זוגם של מהנדסים, טכנאים ומדענים הגיעו לדימונה בעקבות עבודת בעליהן. כאן הן שמעו על שיטותיו החדשניות של עמרם פחימא, על הניהול, ועל הליכותיו ואורחות חייו ששימשו אז מופת ומודל לחיקוי. הן נמשכו לבית-ספר "יוספטל" והחלו לעבוד. הן הגיעו לדימונה במקרה. כמעט שלא מרצונן, אולם עד מהרה, הן שינו את דעתן, ולהוטות אחר עבודתן, מסורות כמו כל היתר, הן סיפרו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, מה רב הסיפוק בעבודה זו, אפילו כשזו דרשה מהן מאמצים עילאיים.

התוצאות הוכיחו את עצמן. עד היום עומד החינוך הדימונאי בראש סולם הערכים בעיר. ואני תוהה – מה היה קורה כאן, אלמלא הגיע עמרם פחימא מהאוניה היישר לדימונה בשנת 1955...


יום חמישי, 16 במאי 2013

מגזינים דיגיטליים / ד"ר רותי קלמן



השיטוט באינטרנט כיום הוא אינסופי, ואנחנו יורים לכל הכיוונים בנסותנו למצוא נושאים שמעניינים אותנו. אז הנה הצעה שאולי תעניין אתכם. אותי היא עניינה.
מדובר במגוון של מגזינים איכותיים וידועים בנושאים שונים שאפשר להיכנס אליהם מהמחשב שבבית. יושבים מול המחשב וקוראים חינם להנאתנו ממגזין שמעניין אותנו. הטבת אי-תשלום המנוי, ניתנת רק דרך הספריות. לכן, כל שעליכם לעשות הוא להיות רשומים בספרייה העירונית דימונה, ולהודיע לנו על רצונכם להיות מנויים. ביחד עם המגזין תקבלו גם את תחושת הדיפדוף המתבטאת ברעש דמוי "דיפדוף" וניתן גם ללחוץ על העמוד הרצוי ולראותו בהגדלה.
אז מה ב"תפריט"? הנה. לאוהבי הרכבים הממונעים למיניהם קיים המיגוון הבא: מוטו, מוטו מדריך, אוטו, motorcar ו-mountainbike לאוהבי אופני הרים. אם אתם אוהבים עיצוב בתים – פנים וחוץ, מוצעים לכם המגזינים האיכותיים: בית&נוי ונישה, שכוללים הצעות, ספקים, טיפים, ודפים מעוצבים להפליא. לזוגות העומדים להינשא יש את with love (באהבה) המציע  שמלות כלה, פרחים, עיצובים, שימוש נכון בתקציב, והצעות לירח דבש.
עצות בתחום ההורות ניתן למצוא במגזין "הורים וילדים" שנחשב לאוטוריטה מקצועית בתחום ההורות בזכות הכתבות העדכניות, העצות המעשיות והמומחים שכותבים בו מגוון תחומים שמעניינים הורים, כגון: בריאות, פסיכולוגיה והתנהגות. בכל גיליון יש נושא אחר. באחרון – הנושא הוא: עצמאות אישית (לא לאומית), וכך אנו מקבלים כתבות כגון: אז מה עושים עם העצמאות הזו – לחופש נולד – להיפטר  מסוכרים ומכעסים – משהו מטריד אותי – עצמאית בשטח – מקיץ אל החלום (החלומות של הילדים מאפיינים את הגילים השונים) – למקומות, היכון, זחל (על זחילות שונות של תינוקות ומה קורה כשפוסחים על זחילה זו או אחרת) ועוד ועוד כתבות; לענייני ניהול יש את המגזין סטטוס.
עצות לחיים מודעים, בריאים מאוזנים ומאושרים – תוכלו למצוא במגזין חיים אחרים. דרך האוכל, מגזין הגסטרונומיה המוביל ימזג עבורכם את הטעמים והריחות של המטבח הישראלי על גווניו ויציג מדי חודש מתכונים חדשים, הצעות הגשה, טיפים, מידע צרכני ועוד.
לאוהבי האופנה יקרוץ המגזין BelleMode כשבגיליון האחרון שלו מופיעה אנה ארונוב; ואפרופו אנה ארונוב  - לדוברי הרוסית – יש מגזין בשם Mama. אוהבי המדע יפנו למגזינים – גלילאו, גלילאו צעיר ו-Popular science ואוהבי הטבע, אוווו, בשבילם יש שפע של מגזינים: טבע הדברים, ילדי טבע הדברים, עיתון חי, מטיילים, מסע אחר ומסע ישראלי.
והנה לדוגמא תוכן העניינים בגיליון האחרון של מגזין: ילדי טבע הדברים (אפשר כמובן לעיין גם בקודמיו): גם לפילונים וקרנפונים יש בית יתומים – טבע צעיר: על אופרה ומזלות – לאן לקחת את ההורים? (התשובה בגוף הכתבה: גשר החבלים בפארק נשר) – חי-דשות מהספארי ברמת-גן – יש מה לאכול (על העץ כליל החורש ממשפחת הקסאלפיניים, שתרמה לנו גם את עץ החרוב. הכתבה כוללת מתכון לריבה מפרחי כליל החורש) – מי רוצה לאמץ אותי? מדור המציע בעלי חיים לאימוץ. והם כותבים: זכרו! מאחורי כל זוג עיניים יש נשמה – אתם ואנחנו – ציורים שילדים שולחים למערכת – סיפורי וטרינריים – שאלות קוראים לד"ר אפי וגשל – מבט על החי-כיף – גן החיות בראשון לציון – שעור שחיה לשחפים, ובו  מגיעה הכתבת לאיי אכזיב עם קיאק והיא מספרת על מחזה מרגש שראתה כשאמא שחפית לימדה את שני אפרוחיה לשחות – איתמר והחילזון: ילד כותב מה קרה אחר-צהריים אחד כששיחק עם חברו יונתן בגינה שליד הבית – מגד בארץ הירקות: מספרת על המלפפון ממשפחת הדלועים ומסבירה אפילו איך מחמיצים מלפפונים – צילומים שילדים שולחים – מטבע הספרים:על ילד שאוהב מאד שוקולד ובסוף משחקים שונים לילדים.
דוגמא נוספת אציג בפניכם מהמגזין Popular science. בגיליון האחרון מופיעות הכתבות האלה, שהן בעברית למרות השם הלועזי: הלוויתן הנדיר ביותר שאבד והלוויתן המדבר – הגלגל הענק הגבוה ביותר – שובו של ה-Alvin צוללת מחקר בת 49 זוכה למהפך – אפס השפעה – חיווט המוח מחדש – קרב נפשי – הגאון שבפנים (על נפגעי ראש שהופכים להיות מחוננים בתחום כלשהו), ועוד.
כיצד תשתמשו בהטבה זו? פנו לספרייה בטלפון 08-6559327 או הגיעו אליה. לאחר שתשאירו את פרטיכם, ניתן לכם קוד כניסה ראשוני.
השלב הבא יהיה להיכנס לאתר הבית שלנו באינטרנט: דימונה ספרייה עירונית – הספרייה  http://www.hasifria.org.il/dimona/heb/Main/   להיכנס דרך גישה לכתבי עת דיגיטליים – נרשמים וזהו. מתי שתרצו ולכמה זמן שתרצו, תוכלו לשבת ולהתענג על כתבי העת המעניינים האלה.
עידן חדש, חברים, הספרייה מגיעה אליכם הביתה, ומביאה לכם מתנה. נצלו אותה.


מלבד זאת, נכנסנו לחודש "ישראל קוראת" אז קיראו וגם הציצו בתוכניות הספרייה. וכבר אתם יכולים לרשום לעצמכם: סדנת סיפור-יצירה בפלסטלינה של ארבע פגישות לגילאי בית-ספר החלה ב-12.5.13 נא להירשם; הצגת ילדים: גומת המים הקסומה, של תיאטרון צחוקלה תהיה בספרייה ב-19.5.13 בשעה 17:30 בדיוק, ומיד אחריה, ב-19:15 נפגשי לכיבוד קל ואז למפגש מרתק: בין שני עולמות – בין הרב גיסין, חסיד ברדסלב לבין המוסיקאי המוכשר, דוד לביא, פיינליסט "כוכב נולד" – על הכוונה שבתפילה מול הכוונה שבשירה, – יהיה מרתק. וגם - חגיגת הפנינג לקראת שבוע הספר תתרחש ליד הספרייה ב-2.6.13.
קריאה נעימה ושבת שלום

יום ראשון, 12 במאי 2013

מגילת רות

כתבה: ד"ר רותי קלמן


נקראתי על שם רות המואביה. השם "רותי" היה כנראה פופולרי ביותר בדורי, ויש לי מספר חברות הנקראות כך. האמת היא, שאני חושדת בהורים של כולנו, שהם דווקא קראו לנו כך על פי השיר של חיים חפר  "לי כל גל נושא מזכרת" המוכר יותר בשם "רותי". חיים חפר כתב את השיר היפה הזה על הליווי של המעפילים בתקופת המנדט הבריטי. בכל מקרה, חברה אחת כזו, רותי בן-יצחק, שבינתיים הלכה לעולמה, לצערי הרב, עבדה איתי באוניברסיטה באותו החדר. לה עצמה, הייתה חברה טובה, שאף היא נקראה "רותי". וכך קרה שבעודי נמצאת לבדי בחדר, מצלצל הטלפון ועל הקו נמצאת החברה של החברה. "אנא מיסרי לה שהתקשרתי, היא ביקשה, ואני רשמתי פתק: "רותי, רותי התקשרה. רותי"...
והנה ברצוני לספר לכם על ספר שיצא בשנה שעברה בנושא מגילת רות והגיע לספרייתנו. הספר נקרא "כי אל אשר תלכי אלך" וכל יהודי/ה, יכול/ה מיד להבין את הקונוטציה המקראית המתבקשת. כאן מדובר על מגילת רות, כאן מדובר על אהבה, ודבקות הנפש.
את הספר כתבה עדי אביטל-רוזין המסתמכת במחקרה על מקורות רבים, ובוחנת בספר זה את מערכת היחסים המיוחדת ויוצאת הדופן  שנרקמה בין נעמי לרות.
אזכיר את הפרטים הרלוונטיים לענייננו. בשל הרעב הקשה בארץ, היגרו נעמי ואלימלך לשדות מואב, עם שני בניהם, מחלון וכליון. לאחר מות אבי המשפחה, נושאים שני בניו נשים מואביות, רות וערפה, אך גם הבנים נפטרים תוך עשר שנים בזה אחר זה.
נעמי נשארת ללא בעלה ובניה, ועם שתי כלותיה הנוכריות, ובשלב זה של חייה, היא רוצה לעזוב את מואב ולחזור לבית לחם, כדי לגאול את אדמת המשפחה. שתי כלותיה מעוניינות לבוא איתה, אך היא מנסה להניא אותן מכך. לאחר הפצרות שונות של נעמי, מחליטה ערפה לוותר, ואילו רות ממשיכה להתעקש, ומצהירה באופן סופי ומוחלט כי היא מעוניינת לקשור את גורלה ועתידה עם נעמי, והפסוקים כל-כך יפים, שהם שווים ציטוט מלא: "ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר; כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך." (מגילת רות, א' ט"ז-י"ח).
החוקרת אביטל-רוזין, בודקת את המודל הנשי של רות ונעמי, לעומת ייצוגים אחרים בתנ"ך המדברים על היקשרות נשית, כמו במקרים של שרה והגר, חנה ופנינה, רחל ולאה. במקרים אלו מדובר בשתי נשים המרכיבות את הצמד. מודל רות ונעמי מתחיל בהרכב של שלש נשים, ורק אחרי שלוש הפצרותיה וטענותיה של נעמי, רק אז שתי הכלות מגיבות: "ותשנה קולן ותבכינה עוד; ותישק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה". מרגע זה, מתפרק המודל המשולש והופך לזוגי המותיר בתוכו רק את רות ונעמי. זהו רגע מכונן ביחסיהן. בעוד שעד אותו הרגע, הוזכרו רות וערפה בנשימה אחת: "שבנה, תלכנה, תשברנה" וכולי, הרי שברגע שערפה עוזבת, מפסיקות רות וערפה להיות מקשה אחת, ויותר מזה, באותו הרגע רות רואה את דברי חמותה, ופונה אליה בדברים, כשהיא מדברת על ערפה בגוף שלישי: "ותאמר, הנה שבה יבימתך אל עמה ואל אלוהיה."  בכך היא מעמידה את עצמה כדמות ראשית לצד נעמי, ואת ערפה לדמות משנית.
החוקרת מביאה את דבריו של החוקר לואיס פטיבון סמית, הטוען כי הצהרת האהבה של רות לנעמי היא "כזו המבטאת את מערכת היחסים הקרובה ביותר שיכולה להתקיים בין בני אדם", והוא מוצא מקום לאנלוגיה בין " מערכת היחסים שהתקיימה בין שתי הנשים למערכת היחסים שהתקיימה בין דוד ויהונתן."
בעוד שהנשים בייצוגים האחרים להיקשרות נשית הופכות "צרות" זו לזו, אומרת אביטל-רוזין, הרי שרות ונעמי מסכימות ביניהן לאורך כל הטקסט. יש ביניהן הבנה הדדית ושיתוף פעולה מלא. התקשורת קולחת והן חולקות כבוד רב זו לזו, כשהן רואות ביחסים ביניהן מפעל חיים, שמטרתו להסב אושר ונחת האחת לרעותה.
בייצוגים נשיים אחרים ישנה תלות בין שני הצדדים. שרה תלויה בחסדיה של הגר ונזקקת לרחמה. פנינה זוכה לתשומת ליבו של בעלה, אלקנה, מכיוון שחנה עקרה ורחל ולאה תלויות זו בזו, כשהן חולקות בעל משותף, המתנהג באופן שונה לכל אחת מהן. לעומתן, מצביעה החוקרת על כך, שבמודל של רות ונעמי, צמד הנשים כורת ברית (המפגש עם בועז בגורן), מתחייב ומפגין סולידריות הדדית, והן במעמד שווה ביניהן, שלא כמו במקרים האחרים.
אהבתה הגדולה של רות, מביאה אותה לרצות להתגייר, והיא הופכת "לגיבורה ולסמל הגיורת הקלאסית בתרבות היהודית." לגבי המנהג לקרוא את מגילת רות בבית הכנסת בחג השבועות, אומרת אביטל-רוזין, כי רצונה מעיד על הזיקה הישירה הקושרת בין גיורה של רות למתן תורה, והיא מביאה את דבריו של הרמב"ם להוכחת דבריה.
לבועז יש תפקיד חשוב לשמור על המשך השושלת, ובכך גם לגאול את האדמה של משפחת נעמי. רות נישאת לבועז, והיא מביאה לעולם את עובד, לימים סבו של דוד המלך, שיוולד כמאה שנים מאוחר יותר. רות ילדה את עובד, אך נעמי גידלה אותו, אומרים הפרשנים, ובכך הם מסבירים את הכתוב: "יולד בן לנעמי".
סיכומו של דבר, אומרת הכותבת, שתי הנשים היוו מודל יוצא דופן בחברה שבה הן חיו, חברה פטריארכלית המצפה שנשים אלמנות, תינשאנה שוב. הן בוחרות לחיות בלי בן זוג, אך בתמיכה הדדית ואוהבת ביניהן. רק דבקותן במשימה ועבודתן הקשה למחייתן, עומדת להן להצליח במשימה למרות הסביבה.

אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!
חג שמח וקריאה נעימה



יום שישי, 10 במאי 2013

חוויה יפנית – ד"ר רותי קלמן


לא מזמן נתקלתי בספרייתי בעותק למכירה של הספר: "חוויה יפנית" של שפרה הורן. מכיוון שאת העותק שהיה לי בבית נתתי למישהו שלא טרח להחזיר, קניתי לעצמי עותק חדש, ושבתי לעיין בו בשמחה. ספרה של הורן שימש את משפחתי כקדימון מוצלח לפני נסיעתנו ליפן בשנת 1993, לשם נסענו כדי לשהות עם בעלי שהוזמן להיות מרצה אורח באוניברסיטת קיו שביוקוהמה. אכן היתה זו חוויה יפנית! שנים רבות של ניתוק המזרח מהמערב, גרמו ליפנים לרקום תרבות שונה מאוד מזו שאנו מכירים והנה מספר דוגמאות:

החלפת נעליים – בכניסה לכל בית יפני, ישנה פינה מלאה בנעלי בית. כל אחד שנכנס מחליף מיד את נעליו. גם בתוך הבית עצמו, צריך להחליף נעליים בהיכנסך לשירותים. גם בבתי-ספר ישנם תאים בכניסה שלתוכם אתה מכניס את הנעליים שאיתם היגעת, ושולף מהתא זוג נעלי בית. גם אנחנו, כאורחים בבית הספר נאלצנו להחליף. הטקס מתהפך בשעת ההפסקה. הילדים מגיעים לתאיהם, שולפים בשניות את נעלי ההתעמלות ועימם הם הולכים לחצר. שם בדרך כלל מלווה אותם המחנך שגם מעביר איתם את זמן ההפסקה בקפיצה על חבל, התעמלות ופעילויות אחרות. במערכת השעות בבית הספר יש גם שיעורים של אתיקה, אסתטיקה ונימוסים. בכל יום יש הפסקה מסויימת שבה הילדים והמחנך מנקים את הכיתה וסביבתה ! 

הזבל והמיחזור – כשש שנים לפני בואנו ליפן, עברו היפנים לשיטת הפרדת האשפה. היפנים, עם ממושמע שכמותו, נכנסו מיד למשמעת זבל. וכך נאבקנו בתחילה גם אנחנו בהוראות ההפרדה הנוקשות: מה שניתן למיחזור נכנס לפח אחד, מה שלא – לפח אחר, בקבוקים מופרדים לפי צבעים, סוללות מונחות בנפרד. מוצר חשמלי שכבר לא מתפקד – יש לחתוך את הכבל כדי שיידעו שהוא "לא שווה", מוצר חשמלי שעדיין מתפקד – משאירים שלם ובנפרד. עיתונים מסדרים וכורכים יחד. אם נשבר משהו, יש לעטוף אותו היטב ולסמן עליו סימן מיוחד המתריע על זכוכית שבורה, כדי שעובד הניקיון לא ייפצע. הניקיון בחדר האשפה מבהיק ומבריק, ואין צורך לומר – חסר את הניחוחות שאנו מכירים. גולת הכותרת היא ה"אוטו-זבל". מנגינתו היא המנגינה של ה"אוטו-גלידה" שלנו... בימים מסויימים הוא לוקח את הפסולת שניתנת למיחזור ובימים אחרים – את האחרת. אני מוכרחה לציין, שדימונה עוברת עכשיו לאט לאט את החוויה הזו – אם כי עוד הדרך ארוכה. כל בית מקבל פח חום קטן שבו הוא אמור לאסוף את האשפה הרטובה, ואת תכולת פח זה – שופכים בחוץ לפח חום גדול המפונה לבורות אשפה אורגנית. חוץ מזה כל בתי הספר כבר "ירוקים", מכולות למיכלי פלסטיק זרועות בכל פינה, ואני מאחלת לכולנו להצליח – לטובתנו.

המקלחת והאמבטיה – בימי קדם נהגו ביפן להשתמש באותם המים ששימשו את יתר בני המשפחה. לכן, אל האמבטיה צריך להיכנס נקיים, אחרי שמתקלחים קודם מחוצה לה. כן, כן, מחוץ לאמבטיה, כלומר כל ריצפת החדר משמשת כחדר מקלחת.

מכירות ומתנות - היפנים לעולם לא ימכרו לך בזוגות, כי זה מביא מזל רע, וכך גם לא יביאו לך פרחים או עציץ לבית החולים, שכן אלה מסמלים משהו שנובל. ואפרופו מתנות. אין דבר כזה שתביא מתנה ליפני, והוא לא ישלוף לך מיד מתנה בחזרה. המתנה צריכה להיות בדרך כלל מיתכלה או נאכלת, כדי שלא ייצברו דברים בבתים הקטנים. אפילו מחתונה יוצאים האורחים עם מתנות מהחתן והכלה.

ולהבדיל, אם איתרע מזלך, כותבת שפרה הורן בספרה, והוזמנת ללוויה יפנית, עליך להביא מעטפה המכילה מתנת כסף צנועה של כ-150 דולר. זאת מאחר שהלוויה עולה כסף רב, גם אם פחות מחתונה. הרי לאבלים יש הוצאות רבות על פרחים, מענקי כוהנים, דמי שריפת הגופה, הזמנת אולם, ועוד. בצאתך בראש מורכן מהלוויה יתחבו לידך מתנה. הרי נתת, ולכן מגיע לך לקבל. מתנות לוויה הן בדרך כלל מפה קטנה לשולחן, כמה בקבוקי יין או מגש סושי, והכל ארוז בקפידה ומקושר בסרטים לבנים לאות אבל.

נותני שירות – נהגי מוניות לובשים מדים ועוטים כפפות לבנות, ולעולם אינם מצפצפים גם אם הנהג שלפניהם התעכב משום מה. נותני השירות היפנים מסרבים לקבל טיפ, ואף נעלבים להצעה שכזו.

בשיחותינו עם מארחינו היפנים, הם לעולם לא אמרו את המלה "לא", אלא עקפו אותה בדרכים אחרות: אני אבדוק, אני אשאל, וכולי. וכך, כל משאלה שלנו התמלאה מיד, או בהקדם האפשרי, או מתישהו... כפי שיעיד הסיפור הבא. נתקלנו בחתול חרסינה קטן הנפוץ מאוד בחנויות המזכרות היפניות. ביררנו והסבירו, שידו המורמת של החתול מסמלת מזל, ולכן אנשים קונים אותו למזל טוב. במהלך שיטוטיי גיליתי, שלא תמיד אותה היד היא המורמת, ושאלתי למשמעות הדבר את אחד ממארחינו. אז הרהר האיש, והבטיח לבדוק את הדבר. כפי שהיזכרתי בתחילת דבריי, היינו ביפן בשנת 1993, וכמובן שהדבר נשתכח ממני לגמרי מאז. לפני כחודשיים מצלצל אלי בעלי מהעבודה ואומר: לא תאמיני מי כתב לנו !!! מסתבר שאותו האיש ענה לי, סוף-סוף, לאחר 20 שנה, והסביר: יד אחת של החתול מביאה מזל ובריאות, ויד שניה – כסף... כך או אחרת, אם רצונכם להכיר טוב יותר את מנהגיהם המעניינים ביותר של היפנים, קיראו את ספרה של שפרה הורן, הכתוב בהומור רב.
 גם אם אינכם מתעתדים לנסוע בקרוב ליפן, אין ספק שצפויה לכם – חוויה יפנית ! 
 קריאה נעימה.

יום חמישי, 2 במאי 2013

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם הוא ספר משעשע מאד שחיבר עיתונאי ואיש תקשורת שבדי בשם יונס יונסון.
למרות שזהו ספר הביכורים שלו, כלומר ספרו הראשון של יונסון, הספר היה לרב מכר בשבדיה, ספרד, צרפת ומדינות נוספות. כשראיתי את הספר לראשונה, עלה חיוך על שפתיי למקרא השם. נו באמת, חשבתי, מה כבר יכול זקן בן מאה לעשות... ודי בספקנות בדקתי את הכתוב בכריכה האחורית, וכמו כל טקסט טוב של כריכה אחורית, גם טקסט זה סיקרן אותי וכך היה כתוב: "זהו סיפורו המצחיק עד דמעות של אלן קרלסון, שפרש לבית אבות אחרי חיים ארוכים וסוערים. זו אמורה להיות תחנתו האחרונה עלי אדמות – אבל גופו בריא ומסרב לבגוד בו, ולאכזבתו הגיע יום הולדתו המאה."

במהלך המסע שלו מחוץ לבית האבות מסתבך הזקן בתמימות רבה עם גנגסטרים ושוטרים, אבל חבורה ססגונית של מספר אנשים ופילה! (כן, כן, פילה אמיתית) מלווה אותו במסע המסתיים באירועים מפתיעים עוד יותר ובהחלט בלתי-צפויים גם למי שקורא את הספר הלא-צפוי הזה מתחילתו וכבר הבין שמה שצפוי הוא הלא-צפוי.
במקביל להווה של גיבורנו בן המאה, אנו חווים מסע אחר, המתרחש בזכרונותיו של קרלסון הזקן. מסע זה מציג לפנינו את כל חייו, המעניינים לא פחות והאבסורדים לגמרי, של קרלסון. למרות שאלן קרלסון אינו מתעניין בפוליטיקה כהוא זה, עד לכדי אי-איכפתיות למי בדיוק הוא עוזר, הידע שלו בייצור פצצות מביא אותו למפגשים הרי-גורל עם מנהיגי עולם כגון: סטאלין, מאו-טסה-טונג, טרומן ואחרים.
המפגשים האלה הזכירו לי, במידה רבה, את הסרט פורסט גאמפ. בסרט, כפי שוודאי רבים מכם זוכרים, אנו חווים את כל חייו של פורסט גאמפ, הבחור הסימפטי והמוגבל בשכלו, כשהוא יושב על ספסל בפארק עם קופסת שוקולד ומספר לכל מי שמתיישב לידו את חייו. גם שם ישנו האלמנט האבסורדי של בחור תמים ביותר שיוצא לו להיפגש עם אלביס פרסלי, קנדי ואחרים, ואשר כשרונו לרוץ מהר מאד עוזר לו לפלס את דרכו בחיים ולהגיע למפגשים מיוחדים ביותר.

גם כאן, יוצא לאלן קרלסון להציל ממוות את הגנרליסימו פרנקו, לקבל טרמפ מצ'רצ'יל, לסעוד ארוחת ערב עם טרומן ולשוט בנהרות סין עם רעייתו הצעירה של היושב ראש מאו. ולא רק שהיה עֵד לכמה מהמאורעות המכריעים במאה ה-20, אלא שהוא אף גרם לחלק מהם להתהוות (כך בגירסה הבדיונית שלפנינו), כי יש בו בקרלסון נאיביות במה שנוגע ליחסי אנוש, בשילוב מפתיע של ראש מבריק, וכשרון גדול להסתבך בצרות. כך לדוגמא מתחילה ארוחת הערב עם סטאלין, שמזמין את אלן במטרה לפתותו להרכיב פצצת אטום לברית המועצות. הערב נפתח בכוס יין שמתקבלת בברכה רבה על ידי האורח, שמלמד את סטאלין לשיר שיר שתייה שבדי. מצב הרוח נעשה חברי ביותר, עד לרגע שבו אלן קרלסון מדקלם דקלום שלמד בגיל 8. כאן הוא מסתבך ומצב רוחו של המנהיג הרוסי משתנה מקצה לקצה. סטאלין, שנעשה לפתע חשדן בנוגע לאורחו, מתחיל לתחקר את אלן לצד מי הוא היה במלחמה. אלן, שאינו מבין בפוליטיקה, מסבך את עצמו מרגע לרגע: "אני בעצם לא נלחמתי, מר סטאלין, אבל עזרתי בתחילה לרפובליקנים עד שלקראת הסוף החלפתי צד די במקרה והתיידדתי עם גנרל פרנקו." "גנרל פרנקו?" צרח סטאלין ונעמד על רגליו כך שהכיסא שלו התגלגל מאחוריו ונפל. "לא זו בלבד, מר סטאלין, המשיך אלן, גם שהיתי בסין במטרה להילחם במאו טסה טונג, לפני שהגעתי לאיראן וסיכלתי התנקשות בחייו של צ'רצ'יל." "צ'רצ'יל? החזיר המפוטם!" צרח סטאלין. סטאלין התעשת רגע בזמן שגמע כוס גדולה של וודקה. אלן התבונן בו בקנאה, הוא עצמו לא היה מתנגד שימלאו את הכוס שלו מחדש, אבל חשב שאולי אין זו ההזדמנות הנאותה להביע משאלות מסוג זה... לאחר חילופי דברים נוספים ביניהם אלן לא רצה עוד לשבת ולספוג עלבונות גסים. הוא בא למוסקבה כדי לעזור, לא כדי לספוג גידופים. מעכשיו והלאה, שסטאלין יסתדר בכוחות עצמו. "חשבתי על משהו," אמר אלן. "על מה?" שאל סטאלין בכעס. "שאולי כדאי שתגלח את השפם שלך?" בכך הגיעה הארוחה לקיצה, כי המתורגמן התעלף".

המפגשים מפתיעים במיוחד לנוכח העובדה שהגיבור אינו בקי כלל בפוליטיקה. אבל שילוב של חכמה מבריקה, תושייה והרבה מאד מזל, מאפשרים לו לצאת מהרבה מאד מלכודות, ואף לצאת מהן בכבוד רב.

אותן סיטואציות של מפגשים פוליטיים שתולות ומעוגנות בתוך נקודות ציון היסטוריות אמיתיות מן המאה ה-20, אבל בהחלט ברור לקורא, שלמרות אמיתותן של העובדות ההיסטוריות, ברור שמדובר בבדייה אבסורדית, שאמנם לא התרחשה במציאות, אבל היא מעניינת ובהחלט מעלה חיוך סלחני, ואפילו משועשע, על פני הקורא.
ובנימה משועשעת זו אני ממליצה על הספר ומזמינה אתכם לשאול אותו מהספרייה, כמו-גם ספרים רבים אחרים ישנים וחדשים כאחד.

קריאה נעימה.