יום שלישי, 28 במאי 2013

להתחיל מחדש

ספרים, קוראים, ספריות – טור שבועי / ד"ר רותי קלמן

רציתי לספר לכם השבוע על שלש נשים אמיצות. אמיצות בהחלטתן לשנות את חייהן ואת גורלן. שלושתן מאופיינות במעשה קיצוני שהן עושות כמסע של חיפוש עצמי, להבין מה הן עושות בעולם, ומה עליהן לעשות כדי לשפר, להרגיש טוב יותר – עם עצמן ועם החברה המקיפה אותן, ונקודת המוצא להחלטה הזו, היא משבר. כל אחת מהן גיבורה של ספר.
הספר הראשון נקרא: לאכול להתפלל לאהוב וכתבה אותו אליזבת גילברט כביוגרפיה של חייה. עד גיל שלושים חשבה אליזבת שיש לה הכל – בעל אוהב, בית, קרייירה פורחת. אבל היא מוצאת את עצמה בוכה בלילות בשירותים כדי שבעלה לא ישמע, ומתפרקת.
היא מחליטה להתגרש, מה שמכניס אותה לדיכאון עמוק, היא חווה רומן לא מוצלח, ומחליטה להיפטר מכל חפציה ולצאת לשנה למקומות אחרים כדי לגלות את עצמה. המקום הראשון אליו היא מגיעה הוא איטליה. כאן היא מפקירה את עצמה למטעמי המטבח האיטלקי ובו היא מוצאת את העונג (מה שכמובן גורם לה לעלות במשקל בכמה וכמה קילוגרמים). אבל היא מרגישה מאושרת. ואז מגיע תורה של הודו, שם היא מתרגלת תורות של נשמה וגוף, כמו יוגה, מדיטציה ועוד, וכך מגדירה אליזבת את היוגה: "יוגה פירושה שליטה עצמית ומאמץ שיטתי להסיט במתכוון את תשומת לבכם מהרהורים נוגים על העבר ומדאגות תמידיות לעתיד כדי לחפש, במקום זאת, מקום של נוכחות נצחית שממנו תוכלו לראות בביטחון את עצמכם ואת הסובבים אתכם. רק כשתגיעו לשלוות הנפש הזאת יתגלה לכם טבעו האמיתי של העולם ו... של העצמי שלכם... " (ע' 150 שם). גישה זו מזכירה לי מפגש מעניין שהיה לפני שבוע בספרייה, בין הרב עופר גיסין, חסיד ברסלב והמוסיקאי הצעיר דוד-לביא. במפגש הזה, כיוון אותנו הרב גיסין לכוונות. זמננו קצר בעולם הזה, הוא אמר, ואסור לנו לבזבז את הזמן בלחכות שיהיה לנו טוב מתישהו. אנו צריכים להתכוון אל הטוב. כאן ועכשיו ולידינו, בדברים הקטנים, ובזמן שאנו חייבים להקדיש לעצמנו, וזה מה שאליזבת עשתה. היא סופגת אל תוכה את השלווה הזו, ומרגישה טוב גם בהודו. השלב הבא הוא אינדונזיה, או יותר נכון האי באלי. שם, בחברתם של אנשים פשוטים, חיים פשוטים ולמידת הנתינה לאחר, היא מוצאת אהבה, ובשילוב של כל מה שחוותה: פיזית (לאכול), רוחנית (להתפלל) ונפשית (לאהוב) היא מגיעה לשלמות ולהשלמה עם עצמה.
הספר השני נכתב על-ידי מישהי שכולכם מכירים, אושרת קוטלר, שהיתה אשת תקשורת, מגישת חדשות בטלוויזיה ועיתונאית, שכתבה גם את הספר "איז'ה מיה", ואשר הגיעה אלינו להרצאה מרתקת לגמרי בספרייה בדימונה. הספר שעליו אני רוצה לספר, נקרא: סיפור שמתחיל בדמעות, ובו מספרת אושרת קוטלר על שלוש שנים שבהם שידרה יום יום על אינתיפאדה מעל מסכי הטלוויזיה שלנו,  על אוטובוסים מתפוצצים, ועל פגישה יום יומית עם השכול ועם אנשים המומים. כל זה עשה שמות בנפשה, ויום אחד, אחרי שפרצה בבכי, במהלך שידור חי,  היא מחליטה לקחת פסק זמן ולחפש שוב את האיזון הנפשי שאבד לה. בעזרת מוחה המבריק היא חוקרת את הפילוסופיה של שפינוזה ומשתפת את בן-זוגה ואחיה בשיחות פילוסופיות אלו. היא גם לומדת את תורת הזן ואת הפסיכונאליזה, תוך שהיא מנסה לפענח חידות מעברה גם בעזרת אביה ואמה. בזמן שפינתה לעצמה, היא מוצאת מקום להקדיש לבנותיה, ודרכן היא מבינה את מה שלמדה ומיישמת. כשהיא באה לקחת את בתה, בת השלוש, משיעור הריתמיקה, מאורע נדיר כשלעצמו בחייה של אשת קריירה לשעבר, היא לוקחת אותה לאכול גלידה: "הייתי מוקסמת. לא היה לי שום דבר אחר לעשות. לא היה איתי ספר, גם לא סלולרי להעביר איתו עשרים דקות של שיחת רכילות דשנה, או, לחילופין, עשרים דקות של תיאומים מקצועיים עד שתיגמר הגלידה. עיסוקי היחיד הסתכם בבהייה מוקסמת ביצור הקטן שישב מולי ואכל בתענוג עילאי את הממתק שלו. ישבנו כך עשרים דקות בערך, ואני גיליתי לפתע שלא השתעממתי אפילו לא לרגע, תכונה מאד לא אופיינית לי. הייתי מאושרת עד הגג. שלווה מופלאה ירדה עלי בזמן שהתרכזתי בפרי בטני, נהנית בצורה כה יסודית מההזדמנות המתוקה שסיפקתי לה... לימים הבנתי, שאותן דקות קסומות היו זמן-זן, התרכזות מוחלטת בפרטים הטריוויאליים ביותר של ההווה. בלי עבר, בלי עתיד, בלי הסחות דעת; התמקדות בדברים כפי שהם. ככה זה: בתי אוכלת גלידה. זה היה מה שהיה, וכל עוד זה נמשך, מילא אותי הדבר הפעוט הזה תחושת אושר עילאית. בדיוק כך רציתי לחיות כל רגע נוסף בחיי."
הספר השלישי שונה מקודמיו בכך שהוא ספר בדיוני. לכאורה המציא הסופר ניקולס ספארס סיפור מדמיונו, והוא הבסיס לספר: להתחיל מחדש. אולם, כשהמדובר בגיבורה, שמצליחה לקום ולעזוב את בעלה האלים, לפנינו סיפור לא פשוט, שהוא מציאות קשה של נשים רבות, לצערנו. צעדיה של גיבורת הסיפור יכולים לשדר תקווה, שנשים במצבה, יצליחו להתגבר, להתנתק, ולהתחיל מחדש את חייהן.
את קייטי גיבורת הסיפור, אנו מכירים דווקא במקום המפלט אליו ברחה, עיירת חוף קטנה בצפון קרוליינה. שם היא מנסה להקים לעצמה עולם חדש. היא משתלבת בעבודה במסעדה ושוכרת בקתת עץ מבודדת. אנו מרגישים שיש סוד קשה בעברה, אבל המידע שאנו אוספים עליה, מצטבר לאט לאט, מתוך קטעי זכרונות, כאילו אנו שותפים להכרתה, ואת הדברים הקשים היא סוגרת בתת ההכרה, ורק מדי פעם הם מבצבצים.  עם הזמן היא מקבלת ביטחון עצמי, ומתחילה לממש את עצמה בעזרת משפחה טובה וחמה וקושרת את חייה אליהם. קשר טוב ומפתיע ביותר נוצר בינה לבין שכנה נחמדה, שעוברת לגור לידה.
למרות שעברה של קייטי מוסיף לרדוף אותה גם במקומה החדש, ויש בו שיאים של מתח – יש למה לצפות.

קריאה נעימה.