יום שישי, 30 באוגוסט 2013

עץ הדובדבן / ד"ר רותי קלמן



רק "אחרי החגים", כמעט באוקטובר, נפתחת באמת שנת הלימודים אצלנו, כשילדינו ודאי כבר הפנימו ששבוע לימודים מורכב מששה ימי לימודים רצופים, ולא כפי שקורה בתקופת החגים. משהו כמו לעבור ממהלך ראשון לשני ברכב. ואולי היינו צריכים להתחיל בכלל את שנת הלימודים באפריל, כמו ביפן. מדוע באפריל? בגלל פריחת הדובדבן.
פריחת עצי הדובדבן ביפן כה מרהיבה ביופייה, ואהובה כל-כך על היפנים, שהם שותלים את עצי הדובדבן בבתי-הספר, והפריחה המדהימה של עצים אלה, היא המקבלת בברכה את פניהם של המוני התלמידים הבאים בשעריהם.

שיטת החינוך ביפן נקראת "שיטת המדרגות הנעות", והרעיון הוא שמינקות ממש, מתחיל מצעד העלייה בדרגה של הילדים. מי שעלה על מסלול זה, המתחיל בפעוטון, נמשך בגן, ובבתי הספר היסודי והתיכון, סופו שיגמור באוניברסיטה היוקרתית ביותר, הסוללת את דרכו לקריירה המשתלמת ביותר ולשידוך הולם. פעוטונים אלה הם מוסדות פרטיים המסופחים לאוניברסיטאות ולמוסדות החינוך האקדמי הטובים ביותר ביפן. כלומר, שלהיות באוניברסיטה טובה, מותנה בכך, שהיתחלת בפעוטון הנכון.

כל זה תלוי כמובן ביכולת הכספית של הוריך, וגם בשאלה אם תעמוד בבחינות הכניסה הנערכות לתינוקות. בחינות אלה כוללות בניית מגדל מקוביות, הפגנת כושר ריכוז והבחנה בצבעים. תינוק שעבר את המבחנים בהצלחה יעבור חינוך המדגיש שלושה עקרונות: התנהגות מנומסת, השתלבות בקבוצה ופיתוח הזיכרון. בגילאי שנתיים ושלוש עוברים הפעוטות אימוני זיכרון כשהדגש הוא על זכירת פרטים. מילת המפתח, כותבת שפרה הורן בספרה "חוויה יפנית" היא שינון, ועד השעות הקטנות של הלילה. בתי-הספר גם מחייבים את התלמידים לדווח להם בפרוטרוט על כל פעילויותיהם מרגע עזיבת שערי בית הספר, והמורים מבקרים בבתי התלמידים ובודקים אותם.

בניגוד למה שיכול להשתמע מכך, כפיית המשמעת בבית הספר ובבית מובילה את תלמידי יפן דווקא לאלימות, הנובעת מהמתח וחוסר החופש שהם נתונים בו. לכן, גם אם חלק מהמערכת הזו, נראה לנו כפעילות חיובית, הרי צריך כמובן להכניס הכל לפרופורציות. צריך שינון, וצריך משמעת, אבל צריך גם לפתח את עצמאותם של הילדים: עצמאות החשיבה ועצמאות העשייה. כשאתה פעוט – אתה יכול ללמוד, אבל אסור לשכוח את גילך, וחשוב לתת לך להמשיך ולשחק בכדור, ובקוביות, ובחול ובמצלתיים, ואת זה משה נחום, מנהל אגף החינוך והרווחה, מדגיש במיוחד לגננות. תפתחו אותם, תשקיעו בהם, אבל אל תגזלו מהם את ילדותם. וכמובן, כדאי ורצוי לקרוא לילדים ספרים בכיף, אפילו כשהם כבר יודעים לקרוא.
מערכת החינוך שלנו אולי לא משקיעה כמו היפנים, וודאי יש עוד מקום לשיפור, כמו בכל מקום אחר, אבל היא גם מביאה לנו המון גאווה. גני הילדים ובתי-הספר שלנו בדימונה משקיעים מאמץ גדול כדי להעניק מה שאפשר לילדינו. הגננות והמורים שלנו עובדים קשה, והתוצאות אכן נראות בשטח. פעם אחר פעם מגיעים לספרייה אורחים מבחוץ, שחקנים שמביאים הצגה, סופרים שבאים למפגשים עם תלמידים. כל אלה אומרים את אותו הדבר: אנחנו פוגשים הרבה ילדים בכל הארץ, אבל הילדים שלכם הם משהו מיוחד: איך שהם יושבים יפה, ומקשיבים, ומשתתפים, ומנומסים!!! אז כל הכבוד להורים, וכל הכבוד למערכת החינוך ולעומד בראש, משה נחום, ואני מברכת אתכם, הורים יקרים ואת תלמידיכם-ילדינו בברכת שנה טובה, ושירה של רחל שפירא יתאים לברכה זו:
"שיהיה יומכם כמו מניפה נפרשת
שיהיה ליבכם פתוח לאהוב
קו של אור, וקו של חן, וקו של חסד
שאפשר לראות אותם גם מקרוב...
     שתהיו ערים כסקרנות של ילד
     ושירכם יביא לכם מן השורות
     קו של אור, וקו של תום, וקו של תכלת
     שאפשר לראות אותם גם מקרוב..."

לכן על קו ההתחלה של "אחרי החגים" אני מאחלת להורים, למורים ולתלמידים – שיהיה בכם תמיד: קו של אור, וקו של חן, וקו של חסד, ותוכלו לפרוח, כמו עץ הדובדבן.
קריאה נעימה.

יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

הנסיך הקטן, סנט אקזופרי וגדעון טיקוצקי/ ד"ר רותי קלמן


לפני מספר חודשים זכינו להרצאה מרתקת ב"בימת הספרייה של דימונה". היתה זו הרצאתו של חוקר הספרות: גדעון טיקוצקי. נושא ההרצאה היה: "הנסיך הקטן: דמיון ומציאות".
ב"הנסיך הקטן", אותו כתב אנטואן דה סנט-אקזופרי, מתרחש מפגש במדבר סהרה בין טייס לבין נסיך קטן שבא מכוכב אחר. הטייס מנסה לתקן את מטוסו והוא מוטרד ממחסור במים שעלול להביא למותו. הנסיך מופיע ומבקש ממנו לצייר לו כבשה, כדי שתכרסם את עצי הבאובב הרעים. במשך שמונה ימים מספר הנסיך לטייס על השושנה, שסיפרה לו שהיא השושנה היחידה ביקום ולכן צריך לפנק אותה. הוא מספר לו על אכזבתו ממנה, על טיוליו בשבעה כוכבי לכת אחרים: של המלך הבודד שיש לו רק עכבר כנתין, של הרברבן, של השיכור (ולמה הינך שותה?" "אני שותה כדי לשכוח" "מה לשכוח?" "לשכוח חרפתי" "וחרפתך מהי?" "חרפת השתייה"), של איש העסקים, של מדליק הפנסים, של הגיאוגרף ושל כוכב ארץ.
לאחר התובנות הרבות אותן לומד הנסיך במהלך סיוריו ביקום, ולאחר שיחותיו עם הטייס בכדור הארץ, מבין הנסיך גם ש"לעולם ערב אדם לשלומו של זה, שהוא מאלפו", ולכן הוא צריך לחזור לשושנה שלו. הוא מציל את הטייס ממוות בהראותו לו את הדרך לבאר מים חיים ומלמד אותו את תורתו של השועל. הטייס מצייר לו מחסום לכבשה כי הנסיך הקטן מבין שהכבשה עלולה לפגוע בשושנה, והוא חוזר לכוכבו בעזרת הנחש, שמסכים להכישו כדי לשחררו מגופו. לאחר לכתו מתחיל הטייס לדאוג, שכן שכח לצייר רצועת עור למחסום, והוא פונה לקוראים בבקשה להודיע לו אם יראו את הנסיך הקטן.
הקהל, ברובו היה קהל של מבוגרים, אבל נוכחותם של מספר צעירים, ואפילו צעירים מאד, הצביעה על שניותו של הספר "הנסיך הקטן", ספר שהוא גם לילדים, אבל  לא רק להם. יש בו תובנות על החיים, ועל האהבה ("אם מישהו אוהב פרח, שבכל מליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים והוא כבר מאושר..."), על קשרי רעות ("אין לך דבר מצער יותר מאשר לשלח ידיד, כי לא כל אדם זוכה לרֵע") ובין אדם לעצמו.
גדעון טיקוצקי, הביא לפנינו שורה של מימצאים היסטוריים המספרים את סיפורו של סנט אקזופרי, שתוספת ה"דה" בשם משפחתו, באה להצביע על מוצאו האצילי. אנטואן דה סנט אקזופרי נולד ב-1900 בעיר ליון שבצרפת, וכבר בגיל 12 נהג להתעניין בפעילות של המינחת הקטן שהוקם בעיר אמבריה, ליד אחת מאחוזות משפחתו. ערב אחד צירף אותו אחד הטייסים לטיסה, ואנטואן הצעיר נישבה בקסם התעופה. בגיל 21 הוא התגייס לחיל האוויר הצרפתי והחל כאיש צוות קרקע, ובהמשך הוסמך כטייס צבאי. לאחר שירותו הסתובב בקליקה הספרותית ונודע בכתיבתו הטובה. ב-1926 הצטרף לחברת תעופה, שאנשיה היו מהחלוצים בתחומם, ואשר היו ממונים על העברת דואר האוויר בין אירופה, אפריקה ואמריקה. באותה תקופה היה מלאי הדלק במטוסים מוגבל, מה שהכתיב טווח טיסה קצר, אך החברה פתרה את הבעייה על-ידי תחנות ביניים שבהם אפשר היה לתדלק מחדש. -1929 הכין סנט-אקזופרי את התשתית לקווי דואר האוויר בדרום אמריקה. תשתית זו נמצאת בשימוש עד היום.
בספרו "טיסת לילה" (1931) ממוקמת העלילה הבדיונית בדרום אפריקה, ניכרת האופטימיות של שנות העשרים, עם האמונה בכוחה של הקידמה הטכנולוגית.
בספרו השני של סנט-אקזופרי "אדמת אנוש" (1939 (מעיבה מלחמת האזרחים בספרד, שהייתה ההתנגשות הראשונה בין המשטרים הפשיסטיים לבין הדמוקרטיה, ובכך רימזה למלחמת העולם השנייה. כאן המקום להזכיר שסנט אקזופרי הוא אחד מהטייסים הבודדים שעמדו לצד היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בספר מתאר סנט-אקזופרי את הרפתקאותיו כחלוץ התעופה האזרחית בשנות העשרים (תאונות המטוס מהן ניצל) ומאבק האדם נגד איתני הטבע. לפי דעתו של טיקוצקי, הפרק שבו מתוארת נחיתת האונס של סנט-אקזופרי בלב מדבר סהרה בשלהי שנת 1935, היא העומדת בבסיס הספר "הנסיך הקטן".
כשקוראים את "אדמת אנוש" שהוא ספר תיעודי בעצם, ניתן להבין את שורשי הרעיונות והנושאים המופיעים ב"הנסיך הקטן", כמו למשל, דוגמת חשיבותו של הקשר האנושי, הקריאה לאחריות של כל אדם כלפי זולתו (הקשר בין הנסיך לשושנה) וכדומה. ייתכן גם, שהבסיס לדמותו של הנסיך הקטן עצמו, משער טיקוצקי, קשור לאחיו של סנט-אקזופרי שנפטר בעודו ילד, ובעצם נשאר "נסיך קטן". עוד למדנו, שכל הציורים שבספר, הם ציוריו של המחבר. בסיום הרצאתו, התייחס גדעון טיקוצקי למימד הישראלי של "הנסיך הקטן" ושילובו כיום בתודעת האבל האישי והלאומי.
בספרייה ניתן למצוא את הספר "הנסיך הקטן" של סנט אקזופרי; ספר חדש המכיל את שני ספריו של סנט-אקזופרי: טיסת לילה ו"אדמת אנוש" עם אחרית דבר מאת גדעון טיקוצקי; ועיון והנחיה ל'נסיך הקטן" בספר "בעקבות הכוכב האבוד" של אביבה קרינסקי. בנוסף ניתן כמובן לקרוא מאמרים בנושא.

קריאה נעימה.

יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

ג'ק / ד"ר רותי קלמן



השם ג'ק הוא שם די שכיח באירופה ובארה"ב (לדוגמא: השחקנים: ג'ק ראסל, ג'ק ניקולסון והסופר: ג'ק לונדון). ומוצא השם הוא כנראה: יעקב. שכיחות השם היא אולי הסיבה שלא מעט סיפורי עם, וסיפורי ילדים מספרים על גיבור בשם ג'ק: "סיפורי ג'ק והענקים", "ג'ק והאפונים" ו"ג'ק מחפש את מזלו", סיפור עם המסופר על-ידי שלמה אבס. סיפור אחר שלו בשם: "הכל בגלל חמור קטן", שיצא בהוצאת עגור, מספר על ג'ק הצעיר והנאיבי מאד, ששומע בקול אמו ויוצא לעבוד. אבל בכל פעם שהיא נותנת לו עצות, הוא מיישם אותן ברגע הלא נכון. כשהוא מאבד את מטבע הכסף שהרוויח בעבודתו, אומרת לו האם שהיה צריך לשים אותו בכיס. ג'ק מבטיח לשים בכיס, אך למחרת במקום עבודה אחר הוא מקבל כד של חלב, כשכר לעבודתו, וג'ק הזוכר את עצת אימו, שם את הכד בכיסו... טעויותיו של ג'ק מצחיקות את הילדים, שמבינים לבד, מה הוא כן היה אמור לעשות. ובכל זאת, למרות שהוא לא יוצלח לחלוטין ואינו מפעיל שיקול דעת משל עצמו, שפר עליו מזלו של ג'ק ודווקא בגלל תכונותיו, הוא זוכה בבתו של האיש העשיר ביותר בכפר.

ג'וליה דונלדסון כתבה ספר בשם: "ג'ק ועץ ההוקוס-פוקוס". בספר זה מתוארים יחסיהם הטובים של ג'ק וסבתו החכמה, המצליחה לראות את הנולד ולחשוב מראש על הקשיים שבהם יתמודדו ג'ק וחבריו בדרכם להביא לה את התרופה הנכונה לאבעבועות, ולכן היא מציידת אותם בשק מלא אביזרים משונים כגון: קערת דייסה מפלסטיק, חבל קפיצה ישן, זוג כפות עץ וחפיסה של מסטיק. מי שעוד חכם בסיפור הוא ג'ק הנכד, היודע להשתמש בתבונה ובתושייה רבה בכל אותם אביזרים שקיבל מהסבתא. וכך נראית אחת הסצינות המתרחשת בדרך לאי "אפנוזל" שבו עץ ההוקוס-פוקוס המרפא:

"נחשול!" צוחה מישל, "גדול!" צעק ג'ים, "מה נעשה? יש חור בסירה, תכף אנחנו טובעים!" רק ג'ק לא צוח, רק ג'ק לא צעק. "בלי לחץ, חברים!" אמר, "בואו, נציץ בשק!" "מסטיק! נסתום ת'חור עם מסטיק! זה הרעיון הכי טוב בעולם! ללעוס מהר! ללעוס היטב! ללעוס חזק! – כולם!" ואז הם לעסו ולעסו ולעסו וסתמו את החור במסטיק ואחר כך רוקנו את המים בעזרת קערת הפלסטיק. ושוב הפליג ג'ק בים, עם ג'ים ועם מישל, אל האי הרחוק, אל האי הבודד, אל האי הנידח אפנוזל."

ספר מעניין נוסף שכתבה ג'וליה דונלדסון נקרא: "הספר הכי מרתק". דונלדסון יוצרת מצב מעניין. היא מתחילה לספר על ילד, שגם לו קוראים: ג'ק, אשר "לא בנה, לא צייר, לא שיחק, יום וליל התכרבל בכורסה וקרא את הספר הכי מרתק..." וכשהקורא מסתקרן לדעת מהו הספר המרתק אותו קורא ג'ק, מסתבר שלפניו המלצה על ספר אחר, וההמלצה נגמרת בכך שהגיבור של אותו הספר מצא אף הוא את... הספר הכי מרתק... התיאורים הומוריסטים והנה דוגמא:

"על ילדה שגילתה ממש מול ביתה חללית כחלחלה בשמים, ובה יצורים ירוקים קטנטנים נופפו לשלום בידיים. משכה הילדה לאימה בשרוול, "אמא, אמא, תראי! היא צועקת. אבל אמא אמרה, "שקט, תני לי לקרוא בחוברת הכי מרתקת, ובה ידיעה על גנב מרושע שגנב את הכתר למלך, אבל מה, הוא נתקע ליד עדר כבשים שחסם לגנב את הדרך. המלך חייג מיד 100 וככה נלכד הגנב החומק. הוא לכלא הושלך, ושם הוא קרא את הספר הכי מרתק."

וכך נכנסים לסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור כשכל אחד מגיבוריו מוצא ספר אחר המוגדר כ"ספר הכי מרתק", ובסיומו של דבר הספר האחרון ממליץ על הספר שבידינו. השירשור הזה נותן לנו בעצם המלצות על ספרים שונים: ביניהם: זהבה ושלושת הדובים, הרפתקאות שודדי הים, סר פרסי והדרקון, אבירי הצחוק, תחרות הקן היפה, ילדות בכפר, הירחון לגברת המגונדרת, ספורים לגנב החוזר למוטב, והאנציקלופדיה הראשונה שלי.
רעיון נחמד, ודרך מעניינת לקבל המלצות על ספרים, יותר מאשר בדרך הבנאלית שבה אני נוקטת למשל...

                                    קריאה נעימה.

יום שישי, 9 באוגוסט 2013

חוטים מקשרים / ד"ר רותי קלמן


אין ספק שהחוויה של צפייה בסרט היסטורי או קריאה ברומן היסטורי, עם אנשים, לכאורה אמיתיים, כאלה שחיים את חייהם, אך בעל כורחם הופכים לדוגמא לתולדות האנושות, מעבירה לנו בצורה הכי טובה, הכי משכנעת והכי נרכשת את ההיסטוריה.
לאחת כמוני שאינה מבורכת בזיכרון טוב, היו לימודי ההיסטוריה בעייה של ממש. כל התאריכים שהיה עלי לשנן. פיסקה בודדת שהכילה עולם שלם של אירועים לא אמרה לי הרבה, ולא שידרה לי להרגיש אמפטיה ולהבין את גודל האירועים הנלמדים. 
לא כך באירועים מסויימים שהופכים לסרט קולנוע, כמו: "בן חור", "מלחמה ושלום", "חלף עם הרוח" ו"ד"ר ז'יוואגו". העלילה החווייתית של גיבורי הסרט, המתנהגים ביום-יום כמוך וכמוני, גרמו לי להזדהות ולהבין בעוצמה את האירועים המתרחשים. כך גם ברומנים ההיסטוריים, למשל של משה שמיר: "מלך בשר ודם" ו"הוא הלך בשדות". 
גם ויקטוריה היסלופ היא סופרת של רומנים כאלה. בעבר כבר יצא בעברית הרומן "האי של סופיה" – על ההיסטוריה של כרתים בשנות ה-30-40 ועל חייהם של המצורעים במושבת המצורעים באי ספינלונגה. "הריקוד של סוניה" מספר לנו על רקדנית פלמנקו בתקופת מלחמת האזרחים של ספרד, והרומן האחרון שיצא בעברית ב-2011 הוא "חוטים מקשרים".
דרך עולמה של קטרינה, גיבורת הסיפור, ילדה מאיזמיר, הנקרעת מאמה ומגיעה לסלוניקי, אנו לומדים על מלחמת תורכיה-יוון, חילופי האוכלוסין ביניהן, השריפה הגדולה בסלוניקי, המצב ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה, השפל הכלכלי בשנות השלושים של המאה ה-20, המזכיר לנו את המצב הקשה בו שרויה יוון כיום, ושואת יהודי יוון. דרך חוטי הריקמה של קטרינה, התופרת המוכשרת ששמה יוצא למרחוק, נרקמים חייהן של שלש משפחות שחוטי הגורל מקשרים ביניהן.
בין השאר אנו מתוודעים ליחסים היפים שנוצרו בשכונות הקטנות בין משפחות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות, וכיצד באופן הכי טבעי שיש, ועם כל האהבה והכבוד, משמרת קטרינה את האוצר היהודי שמפקידים בידיה בני משפחת מורנו היהודים, שכניהם, שהיו גם מעסיקיה במפעל התפירה המצליח שלהם. בסופו של דבר הם נאלצים לעזוב את ביתם, תחילה לגטו מסוגר ואחר-כך הם נשלחים ברכבות לפולין, לאושוויץ.
כך מתוארת כניסתם של הגרמנים לעיר: "תושבי סלוניקי היו רגילים לשמוע מסביבם שפות שונות: יוונית, ערבית, לאדינו, צרפתית, אנגלית, בולגרית, רוסית וסרבית. הם ידעו להבחין ביניהן גם אם לא דיברו אותן. צליליהן נישאו ברחובות, הצטרפו לאקורדים ויצרו מוזיקה ערבה לאוזן, שהיתה חלק מן המרקם של העיר. עכשיו נשמעו צלילים נוספים, שלא היו מוכרים לרוב האוזניים: השפה הגרמנית. עם בואם של חיילי הכיבוש החלו אנשי סלוניקי לשמוע את הפקודות שנבחו זה על זה ואת ההוראות שהפנו אל התושבים. תחושת אי-נוחות פשטה בעיר."
ואז, כשהסכנה מגיעה לפתחו של בית הכנסת מחליטים רבני המקום לנסות ולהציל את כלי הקודש. הם מגיעים לביתו של סאול מורנו, היהודי שבינתיים מקומו נשמר בגלל חשיבות מפעל התפירה שלו עבור הגרמנים, ומבקשים ממנו לעזור להם. על שולחנו של סאול הם פורשים ביראת כבוד, את הגוויל שהיה חלק מספר התורה העתיק ביותר בסלוניקי, את הפרוכת שהיתה תלויה מאות שנים בחזית ארון הקודש בסלוניקי, שריד מכתבי הרבנים בספרד, טלית בת חמש מאות שנה ממגורשי ספרד, וה"אצבע", אותה יד זעירה שעימה עוברים על השורות בספר התורה בזמן הקריאה.

כל אותו הלילה עבדו התופרות, וביניהן קטרינה, על השמיכה הגדולה שבתוכה תוטמן הפרוכת. "רקמת רימונים היתה מקובלת מאוד כי הרימון הוא סמל הפריון והשפע. אך הפעם היה צפון בו רמז נוסף. בלאדינו נקרא הרימון "גרנדה", וכך ביקשה רוזה מורנו לרמוז ליודעי דבר שמתחת לשכבות הסאטן האדום טמון חפץ יקר שמוצאו מגרנדה שבספרד."
"בקומה למטה עבדה אסתר בזהירות על הסתרת הטלית השברירית. בד המשי היה דקיק ועדין מכדי לדקור אותו במחט, ולכן הסתירה אותו בתוך שתי יריעות בד גדולות יותר, שאותן הצמידה בתפר מסביב. בשולי היריעות רקמה את המילים המעטות שידעה בעברית, ובהן רמזה לקורא מה מוסתר בפנים. אלא שרקמה אותן במערבולות ובעיקולים כדי שייראו כדוגמה מופשטת, כך שאיש לעולם לא יעלה על דעתו לפרום את התפרים המתוחכמים שלה."

כך נארגת ההיסטוריה למולנו, ואותה בוודאי לא נשכח.
קריאה נעימה.


יום רביעי, 7 באוגוסט 2013

כשאנו קוראים / ד"ר רותי קלמן


מה אנו מרגישים כשאנו קוראים? אני, למשל, מחכה להתחיל ספר חדש כמו להתחיל הרפתקה, ואני מקווה, מבלי לדעת מראש, שההרפתקה הזו תיקח אותי למחוזות מעניינים – של נופים, של טבע אנושי, של דיאלוגים אמיתיים, של מסע אל ליבם ורוחם וגופם של אנשים אחרים, בשר ודם כמונו. אני רוצה לאהוב את הדמויות הטובות, ולשנוא את הרעות. אני רוצה להזדהות עם הגיבורים, להתרגש ביחד איתם, ולראות איך הם צולחים את מהמורות חייהם.

אני רוצה לנסות לנחש, במהלך הקריאה, מה יהיו השלבים הבאים של מעשיהם, מה יקרה לגיבורים בסוף, כיצד תתפתח העלילה ואיך הייתי נוהגת אילו הייתי במקומם. עולמם ועלילותיהם של הגיבורים, הם תמיד בבחינת לימוד שלי את עצמי (גם אני הייתי נוהגת כך, או שלא) או לימוד שלי, על מנהגים של אחרים, המרחב הגיאוגרפי שבו הם גדלים, חיים וקיימים, האוכל שעליו הם מתקיימים, או כזה שמעניק להם עונג מיוחד. והם בבחינת השוואה מתמדת, לא לגמרי ביודעין, בין עולמי לעולמם. אני קוראת כנחמה, אני קוראת למרגוע, אני קוראת כמו טיול, או יותר נכון, מסע במנהרות של זמן ומקום. לא צריך להכין מזוודה,  לא צריך מכונית, רכבת או מטוס. לא צריך להוציא כסף, על המסע הזה. צריך רק מקום נוח לשבת, ספר ביד וזמן. זה הכל.

וכך מתאר אלברטו מנגל בספרו "תולדות הקריאה": " אנחנו יודעים מדוע אנחנו קוראים, גם כשאיננו יודעים איך; ומוחנו מודע בעת ובעונה אחת לטקסט הדמיוני ולפעולת הקריאה. אנחנו קוראים כדי לגלות את הסוף למען הסיפור עצמו. אנחנו קוראים לא כדי להגיע אליו, כי אם למען הקריאה עצמה. אנחנו קוראים מתוך חיפוש, כגששים, בהתעלמות מהסובב אותנו. אנחנו קוראים בפיזור נפש, מדלגים על עמודים. אנחנו קוראים מתוך בוז, הערצה, רשלנות, כעס, תשוקה, קנאה, געגועים. אנחנו קוראים מתוך משבים של הנאת פתע, בלי לדעת מה מהנה אותנו... אנחנו קוראים באי-ידיעה.

אנחנו קוראים בתנועות איטיות, ארוכות, כאילו נישאים בחלל חסרי משקל. אנחנו קוראים כשאנחנו מלאי דעות קדומות, ממאירות. אנחנו קוראים בנדיבות, מוצאים תירוצים לטקסט, ממלאים פערים, מתקנים פגמים המצויים בו, ולפעמים כאשר הכוכבים טובים אלינו, אנחנו קוראים במלוא הנשימה, ברעד..." (ע' 314, שם).
מנגל משווה בין אומנות היכולת לקרוא, שהיא סוג של פיענוח סימנים וסמלים, לאומנותם של האסטרונום הקורא מפת כוכבים שכבר אינם קיימים, הזואולוג הקורא את עקבות בעלי החיים ביער, המשחקת בקלפים הקוראת את תנועותיו של בן זוגה למשחק לפני שהוא מגלה את הקלף הזוכה, הפסיכיאטר המסייע למטופליו לקרוא את משמעות חלומותיהם המבלבלים והדייג בהוואי הקורא את זרמי הים בטובלו את ידו במים.

כל אלה, אומר מנגל, חולקים עם קוראי הספרים את אומנות פענוח הסימנים ותרגומם. עם זאת, הוא אומר, "הקורא הוא המפרש את המובן, הקורא הוא המעניק לעצם, למקום או לאירוע את אפשרות הקריאה ומכיר בה. הקורא הוא המייחס משמעות למכלול סימנים ומפענחם... כולנו קוראים את עצמנו ואת העולם הסובב אותנו כדי להבין מי אנחנו והיכן אנחנו נמצאים. אנחנו קוראים כדי להבין או כדי להתחיל להבין".

אחד הדברים שמנסה אלברטו מנגל לפענח בספרו "תולדות הקריאה" הוא תהליך הקריאה: "אני יושב ליד שולחן העבודה שלי, מרפקי על הדפים, איני נותן את דעתי על האור המשתנה בחוץ ועל הקולות העולים מהרחוב. אני רואה, מקשיב (אף כי כל המילים האלו אינן מתארות בשלמות את המתרחש בי), עוקב אחר סיפור, תיאור, טיעון. שום דבר אינו זז חוץ מעיני וידי ההופכת דף מדי פעם, ועם זאת נפרש לפני משהו, שהמילה "טקסט" אינה מגדירה אותו בדיוק, והוא מתקדם, גדל ומכה שורשים במהלך הקריאה. אבל איך מתנהל התהליך?
"הקריאה מתחילה בעיניים", הוא אומר, "כל קורא יודע שאנחנו קולטים בראייה. אבל מהי האלכימיה שהופכת את האותיות למילים מובנות? מה קורה בנו כשאנחנו עומדים מול טקסט? איך הדברים שאנחנו רואים, ה"חומר" העובר דרך עינינו למעבדה הפנימית שלנו, צבעי העצמים והאותיות וצורותיהם, נעשים דברים שאפשר לקוראם?"

בשלב זה עושה מנגל סקירה היסטורית של חוקרים ופילוסופים, שניסו לבחון בעבר סוגיה הזו ולמצוא לה פתרונות שונים. בין החוקרים הוא מונה את: אריסטו, אמפדוקלס, אפיקורוס, אוקלידס, גלנוס, ג'נטילה דה פוליניו, אוגוסטינוס ולאונרדו דה וינצ'י. כל אלה ניסו לפענח מה קורה לגוף כשהעיניים רואות את הטקסט. אבל, אומר מנגל,  האם משהו מתוכנו, הקוראים, מגיע אל הדף כדי לקלוט את האותיות שבו, כפי שחושבים  אוקלידס וגלנוס? או שהאותיות מגיעות אל חושינו, כפי שטוענים  אפיקורוס ואריסטו? על פי לאונרדו ובני זמנו, מספר לנו מנגל בסקירתו, התשובות (או רמזים להן) נמצאות בתרגום מהמאה ה-13 של ספר שנכתב 100 שנים קודם לכן במצרים בימי המלומד מבצרה אל-חסן אבין אל-חייתאם, הידוע במערב בשם אלחזן." אל-חייתאם ובייקון ידעו שהיסודות הדרושים לפעולת הקריאה מעניקים לה מורכבות מיוחדת, והצלחתה דורשת תיאום בין מאות כישורים שונים, וגם התנאים שמסביב: הזמן, המקום, הלוח, המגילה, הדף או הצג שבהם מבוצעת פעולת הקריאה.

המחקר המודרני של הנוירולינגוויסטיקה, הקשרים בין המוח לשפה, החל 850 שנה כמעט אחרי אל-חייתאם, ב-1865. שני מדענים צרפתים, מישל דאקס ופול ברוקה, קיימו שני מחקרים נפרדים. שניהם העלו השערה, כי עקב התהליך הגנטי המתחיל בהתעברות, נעשית אונת המוח השמאלית אצל רוב בני האדם החלק השולט בהצפנת המסרים הלשוניים ובפענוחם (אצל המשתמשים ביד שמאל או בשתי הידיים, מתפתח התפקוד הזה באונת המוח הימנית). משמעות הדבר, שעוד לפני שאנחנו לומדים לקרוא ועוד לפני שראינו בחיינו דף ספר – אנחנו כבר מוכשרים לקריאה. מנגל מדמה זאת למתנה שהוענקה לנו מרגע היוולדנו והיא קיימת בנו מההתחלה. אבל היכולת להכיל ולהפעיל את המתנה, היא שלנו, ברגע שאנחנו לומדים לקרוא. כמו פוטנציאל שקיים בנו, ואנו מממשים אותו.

קריאה נעימה