אין ספק שהחוויה של צפייה בסרט היסטורי או קריאה ברומן היסטורי, עם אנשים,
לכאורה אמיתיים, כאלה שחיים את חייהם, אך בעל כורחם הופכים לדוגמא לתולדות האנושות,
מעבירה לנו בצורה הכי טובה, הכי משכנעת והכי נרכשת את ההיסטוריה.
לאחת כמוני שאינה מבורכת בזיכרון טוב, היו לימודי ההיסטוריה בעייה של ממש.
כל התאריכים שהיה עלי לשנן. פיסקה בודדת שהכילה עולם שלם של אירועים לא אמרה לי הרבה,
ולא שידרה לי להרגיש אמפטיה ולהבין את גודל האירועים הנלמדים.
לא כך באירועים מסויימים שהופכים לסרט קולנוע, כמו: "בן חור",
"מלחמה ושלום", "חלף עם הרוח" ו"ד"ר ז'יוואגו".
העלילה החווייתית של גיבורי הסרט, המתנהגים ביום-יום כמוך וכמוני, גרמו לי להזדהות
ולהבין בעוצמה את האירועים המתרחשים. כך גם ברומנים ההיסטוריים, למשל של משה שמיר:
"מלך בשר ודם" ו"הוא הלך בשדות".
גם ויקטוריה היסלופ היא סופרת של רומנים כאלה. בעבר כבר יצא בעברית הרומן
"האי של סופיה" – על ההיסטוריה של כרתים בשנות ה-30-40 ועל חייהם של המצורעים
במושבת המצורעים באי ספינלונגה. "הריקוד של סוניה" מספר לנו על רקדנית פלמנקו
בתקופת מלחמת האזרחים של ספרד, והרומן האחרון שיצא בעברית ב-2011 הוא "חוטים מקשרים".
דרך עולמה של קטרינה, גיבורת הסיפור, ילדה מאיזמיר, הנקרעת מאמה ומגיעה לסלוניקי,
אנו לומדים על מלחמת תורכיה-יוון, חילופי האוכלוסין ביניהן, השריפה הגדולה בסלוניקי,
המצב ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה, השפל הכלכלי בשנות השלושים של המאה ה-20, המזכיר
לנו את המצב הקשה בו שרויה יוון כיום, ושואת יהודי יוון. דרך חוטי הריקמה של קטרינה,
התופרת המוכשרת ששמה יוצא למרחוק, נרקמים חייהן של שלש משפחות שחוטי הגורל מקשרים ביניהן.
בין השאר אנו מתוודעים ליחסים היפים שנוצרו בשכונות הקטנות בין משפחות מוסלמיות,
נוצריות ויהודיות, וכיצד באופן הכי טבעי שיש, ועם כל האהבה והכבוד, משמרת קטרינה את
האוצר היהודי שמפקידים בידיה בני משפחת מורנו היהודים, שכניהם, שהיו גם מעסיקיה במפעל
התפירה המצליח שלהם. בסופו של דבר הם נאלצים לעזוב את ביתם, תחילה לגטו מסוגר ואחר-כך
הם נשלחים ברכבות לפולין, לאושוויץ.
כך מתוארת כניסתם של הגרמנים לעיר: "תושבי סלוניקי היו רגילים לשמוע
מסביבם שפות שונות: יוונית, ערבית, לאדינו, צרפתית, אנגלית, בולגרית, רוסית וסרבית.
הם ידעו להבחין ביניהן גם אם לא דיברו אותן. צליליהן נישאו ברחובות, הצטרפו לאקורדים
ויצרו מוזיקה ערבה לאוזן, שהיתה חלק מן המרקם של העיר. עכשיו נשמעו צלילים נוספים,
שלא היו מוכרים לרוב האוזניים: השפה הגרמנית. עם בואם של חיילי הכיבוש החלו אנשי סלוניקי
לשמוע את הפקודות שנבחו זה על זה ואת ההוראות שהפנו אל התושבים. תחושת אי-נוחות פשטה
בעיר."
ואז, כשהסכנה מגיעה לפתחו של בית הכנסת מחליטים רבני המקום לנסות ולהציל את
כלי הקודש. הם מגיעים לביתו של סאול מורנו, היהודי שבינתיים מקומו נשמר בגלל חשיבות
מפעל התפירה שלו עבור הגרמנים, ומבקשים ממנו לעזור להם. על שולחנו של סאול הם פורשים
ביראת כבוד, את הגוויל שהיה חלק מספר התורה העתיק ביותר בסלוניקי, את הפרוכת שהיתה
תלויה מאות שנים בחזית ארון הקודש בסלוניקי, שריד מכתבי הרבנים בספרד, טלית בת חמש
מאות שנה ממגורשי ספרד, וה"אצבע", אותה יד זעירה שעימה עוברים על השורות
בספר התורה בזמן הקריאה.
כל אותו הלילה עבדו התופרות, וביניהן קטרינה, על השמיכה הגדולה שבתוכה תוטמן
הפרוכת. "רקמת רימונים היתה מקובלת מאוד כי הרימון הוא סמל הפריון והשפע. אך
הפעם היה צפון בו רמז נוסף. בלאדינו נקרא הרימון "גרנדה", וכך ביקשה רוזה
מורנו לרמוז ליודעי דבר שמתחת לשכבות הסאטן האדום טמון חפץ יקר שמוצאו מגרנדה שבספרד."
"בקומה למטה עבדה אסתר בזהירות על הסתרת הטלית השברירית. בד המשי
היה דקיק ועדין מכדי לדקור אותו במחט, ולכן הסתירה אותו בתוך שתי יריעות בד גדולות
יותר, שאותן הצמידה בתפר מסביב. בשולי היריעות רקמה את המילים המעטות שידעה בעברית,
ובהן רמזה לקורא מה מוסתר בפנים. אלא שרקמה אותן במערבולות ובעיקולים כדי שייראו כדוגמה
מופשטת, כך שאיש לעולם לא יעלה על דעתו לפרום את התפרים המתוחכמים שלה."
כך נארגת ההיסטוריה למולנו, ואותה בוודאי לא נשכח.
קריאה נעימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה