יום שבת, 7 בספטמבר 2013

תבלינים, מתכונים ומזימות / ד"ר רותי קלמן


למעלה משלושים וחמש שנה הייתי הממונה על הבישולים למשפחה. בישלתי כמיטב יכולתי ובישלתי לא רע. אבל, אם לומר את האמת – אילו היו נותנים לי לבחור בין לשבת ליד שולחני לבין לעמוד ולבשל – אין ספק שהייתי בוחרת בשולחן. כי זו אני. ועכשיו אולי אתם שואלים את עצמכם מדוע אני מדברת בעבר? הסיבה היא: שבעלי החליט להיכנס למטבח. מדי פעם הוא היה מבשל, אבל הקריירה היתה במקום הראשון. עתה במקביל לעבודה הוא מתפנה לחקלאות מצד אחד (פרחים, גן ירק ועצי פרי רבים), ולבישול מצד שני. ואיזה בישולים!!! אפיית חלות ביום שישי, עוגות שמרים, עוגות עם 9-10 שכבות, מרקים מושקעים, מאכלים מסובכים ומאתגרים, כרוב ממולא, עלי גפן ממולאים (מהגינה), פיתות, חומוס, סחוג (מהפלפלים החריפים שבגינה), הכנת פסטות במיגוון רחב, והרשימה עוד ארוכה. ואני? אני נהנית לבוא הביתה מהעבודה ביום חמישי, ולמצוא סירים מהבילים על הכיריים ועוד סירים מוכנים על השולחן, להריח את מגוון הריחות ו... לטעום.
ואת כל זה אני מספרת, כי בא לי לספר לכם על ספרים שקשורים לאוכל, וכאלה אני אוהבת לקרוא, כמו גם סרטי אוכל, ותוכניות ריאליטי הקשורות לאוכל.

אז מה באמתחתי? הספר "מתכונים ומזימות" של הסופרת אל ניומרק, הוא ספר כלבבי משלושה טעמים (תרתי משמע): א. הוא עוסק בשף ובמתכוניו ואהבתו אליהם. ב. הוא ספר מתח כמו שאני אוהבת. ג. הוא עוסק בוונציה האהובה עלי, ושבה עסקתי במחקריי. אפילו התקופה מתאימה לי ביותר, תקופת הרנסנס.

הסיפור מתרחש ב-1498 בוונציה וגיבורו הוא נער קטן, יתום ועני בשם לוציאנו. לוציאנו נאסף מהרחוב, במקרה או שלא במקרה (זו שאלה שמרחפת במהלך הספר) אל מטבחו של הדוג'ה (כמו ראש עיר) של ונציה, כדי לשמש שוליה לשף של הדוג'ה. הקשר ביניהם הופך להיות קשר קרוב, כמו אב לבן, למגינת ליבו של נער גדול אחר במטבח. לוציאנו לומד לא רק לעבוד קשה, ועם אחריות רבה, אלא בסקרנותו הרבה, הוא רוכש את אמונו של השף שמתחיל לגלות לו את רזי התבלינים והמאכלים שהוא מכין. הדוג'ה מארח הרבה אורחים, ותפקידו של השף הוא להעניק להם חוויה גסטרונומית מדהימה, שגם ממלאה אחר רצונותיו של הדוג'ה, וזה תלוי עם האורחים אהובים עליו או לא...
במרכז הסיפור נמצאת תעלומה המעסיקה את אנשי ונציה, בכל המעמדות. זהו ספר נסתר עתיק שיש בו כוח עצום לאוחז בו, אך איש אינו יודע היכן הוא חבוי (למעט מי שמחביא אותו, כמובן). כולם מנסים להשיג את הספר. אם כי אינם יודעים מה בדיוק מצוי בתוכו. יש מי שאפילו מוכן להרוג כדי להשיגו, ויש מי שמוכן להיהרג כדי לשמור עליו.
זהו ספר על מתכונים, מזימות, וונציה – חוויה. מומלץ.

ספר אחר שוודאי רבים מכם כבר מכירים אותו הוא "אדונית התבלינים" של צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני. הספר הוא חוויה לכל מי שאוהב תבלינים ואוהב להיכנס לחנות תבלינים ולהתבשם מהריחות המשכרים. התבלינים בספר הזה מקבלים חיות משל עצמם. הם לוחשים, הם כועסים, הם מלטפים, הם שרים, והמנצחת עליהם היא "אדונית התבלינים", טילו, בת-האלמוות, שעוטה דמותה של אשה זקנה ופותחת חנות לתבלינים באוקלנד שבקליפורניה.
טילו קוראת את מחשבותיהם וגחמותיהם של לקוחותיה והיא מצליחה לרפא את מחלותיהם הפיזיים והנפשיים בעזרת תבליניה. כל פרק בספר קיבל שם של תבלין. כל תבלין משתייך ליום מסויים בשבוע "לכל תבלין יש יום מיוחד לו. יומו של הכרכום הוא יום ראשון, כשהאור נוטף – שמן ובגון החמאה – אל המכלים ונספג בהם בזוהר, כשאת מתפללת אל תשעת כוכבי הלכת לאהבה ולמזל. הכרכום שנקרא גם הלוד, כלומר צהוב, צבע של זריחה וקול של קונכייה חלולה, כרכום, החומר המשמר, ששומר על המזון באצות של חום ורעב. הכרכום, התבלין המוצלח, שנותנים על ראשיהם של יילודים למזל, שבוזקים על קוקוסים בפווג'א, שמעסים אל תוך אמרות של סארי כלולות... כשאני מחזיקה אותו בידי, התבלין מדבר אלי. קולו הוא כמו ערב, כמו ראשית העולם." (ע' 21, שם).
אבל היכולת הזו שלה לקרוא את האנשים ולהרגיש אמפטיה לתחושותיהם ורגשותיהם, גורמת לה לצרות. היא אמורה להיות מעל לזמן ולמקום, להיות ישות מרחפת שרק לבשה צורה של בת-אדם, אבל היא נמשכת לבני התמותה. בניגוד למהותה המרפאת, שלא אמורה לגעת בבני האדם, היא נוגעת בחמלתה בלקוחותיה הסובלים, והתבלינים לא מצליחים למשוך אותה מן האסור ומן האש.

"הדמעות מסמאות אותי ואינני יכולה לראות את תבלין המרפא. זה בדיוק כמו שהזקנה הזהירה. טילו זה קרוב מדי קרוב מדי. אני נושמת עמוק. מחזיקה את האוויר בריאותי כמו שהיא לימדה אותנו לעשות באי, עד ששאונו מגרש את כל הקולות האחרים מראשי. עד שמבעד לכתם האדום עולה בדעתי שם. שומר, שהוא התבלין לימי רביעי... "שומר", אני אומרת לאשתו של אהוג'ה, שמושכת בסארי שלה באצבעות עצבניות, "הוא תבלין פלאי. קחי מעט ממנו, טרי ושלם, אחרי כל ארוחה, והוא ירענן לך את הנשימה, יעזור בעיכול וייתן לך כוח נפשי לקראת מה שיש לעשות." היא מסתכלת בי בייאוש. עיני הקטיפה המחוצות שלה אומרות, זאת כל העזרה שיש לך לתת? "תני מעט לבעלך." אשתו של אהוג'ה מחליקה את שרוול הקורטה שלה, שהיא הרימה כדי להראות לי עוד חבורה, וקמה. "אני צריכה ללכת הביתה. הוא בטח התקשר עשר פעמים..." (ע' 95, שם).

ואז אדונית התבלינים מתאהבת. היא נפתחת באהבה מפתיעה לבחור אמריקאי, ובדרך שבה היא מקשיבה לו אנו רואים איך כל חושיה משתלבים, איך היא הופכת את המלים שלו למירקם חושי: "אני מקשיבה לדבריו של האמריקאי שלי, למלים שהוא אומר, וחושבת איך חושך משנה גוונים של קולות, איך הוא מקנה להם עומק, איך הוא מנתק אותם מגבולות הגוף ומאפשר להם לרחף חופשיים. אמריקאי, לאיזו דוגמה אארוג את מלותיך המרחפות. באיזה צבע של תבלינים אצבע אותן." (ע' 140 שם).

יש לי הרגשה שעוד אשוב אליכם בזמן אחר עם ספרי אוכל נוספים, ובינתיים – קריאה נעימה.