יום ראשון, 23 בפברואר 2014

האיש שחשב שאשתו היא כובע / ד"ר רותי קלמן



הספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע" הוא הנודע מבין ספריו של החוקר הנאורולוג ד"ר אוליבר סאקס. בספר זה מביא ד"ר סאקס את סיפוריהם של אנשים שונים, שלכל אחד מהם יש אובדן כלשהו, ביחס לעצמו או לזולת. מה שגורם לבעיית תקשורת מוזרה ומעניינת. סיפורו של האיש שחשב שאשתו היא כובע, הוא אחד מהסיפורים.
מדובר בד"ר פ. שהיה מוסיקאי בעל-שם, זמר מפורסם ואחר-כך מורה למוסיקה בבית-ספר מקומי. התנהגותו המוזרה החלה בבית הספר כשהחל לא לזהות תלמידים על פי פרצופיהם, אבל ידע במי המדובר, כשהתלמיד התחיל לדבר. כלומר, זיהה אותו על-פי קולו. ולא רק שלא זיהה פרצופים, אלא שראה פרצופים במקום שלא היו "בלכתו ברחוב היה טופח בחיבה על ראשיהם של ברזי כיבוי או מדחנים, בחושבו אותם לראשיהם של ילדים. הוא נהג לפנות בחביבות לידיות מגולפות של רהיטים, והתפלא כשלא זכה למענה". מכיוון שכישוריו המוסיקליים ויכולתו ללמד היו טובים, הוא לא הרגיש חולה ולא הלך להיבדק. אבל כשחשש שמחלת הסוכרת עלולה לפגוע בעיניו הוא פנה לרופא עיניים. הלה בדק את עיניו ואישר שהעיניים בסדר, אבל, העיר לו שהוא רואה בעייה בחלקי הראייה של המוח, והיפנה אותו לנאורולוג.

כשד"ר סאקס בודק אותו, הוא לא מבין בתחילה מדוע הגיע אליו ד"ר פ. "הוא היה אדם תרבותי ומקסים, איש שיחה מרתק, עם המון דמיון והומור. היה לי קשה להבין מדוע הופנה למרפאתנו". ובכל זאת הוא מרגיש משהו מוזר. נדמה היה לרופא, שכשד"ר פ. מביט בו, נראה שהוא פונה לעברו באוזניו ולא בעיניו. כשהחל הרופא לבדוק אותו אירעה תקרית מוזרה ראשונה – בדיקת הרפלקס ברגלו הצריכה הורדת הנעל. לאחר שסיים הרופא את הבדיקה, ציפה שהמטופל ינעל את הנעל, אבל כאן התברר שהוא אינו מבדיל בין הנעל לרגל "הוא המשיך להביט כלפי מטה, אם כי לא אל הנעל. מבטו היה מרוכז מאד, אך לא בנקודה הנכונה. לבסוף התמקד מבטו בכף רגלו: "זו הנעל שלי, לא?" "לא, זו לא הנעל. זו הרגל שלך. שם מונחת הנעל שלך." "אה! חשבתי שזו הרגל שלי." האם התלוצץ? האם היה מטורף? האם היה עיוור? אם היתה זו אחת "הטעויות המשונות" שלו, זו היתה הטעות המוזרה ביותר שנתקלתי בה מימי." בתגובה לתמונה בתוך גיליון של ה"נשיונל ג'אוגרפיק", מסתבר לרופא, שאין לאיש תחושה של נוף או של מראה כללי. הוא תיאר דברים אחרים לגמרי מתוך דמיונו, וחשב שענה נכון. כשהבדיקה הסתיימה, החל לחפש את כובעו "הוא הושיט את ידו, אחז בראשה של אשתו וניסה להרימו כדי לחובשו. ככל הנראה חשב שאשתו היא כובע! אשתו נראתה כאילו היא מורגלת בדברים מעין אלה". מסתבר שד"ר פ. סבל מאגנוזיה חזותית קשה, שבה נהרסו לגמרי היכולות של הייצוג והדימוי, תחושת הממשות והמוחשיות. ורד אדום הוא רואה כצורה בלבד, אבל כשהוא מריח אותו, הוא מיד מבין שמדובר בוורד. כנ"ל כשהוא מחזיק כפפה "מעטפת רציפה," הכריז לבסוף, "מקופלת לתוך עצמה. נראה שיש כאן" – הוא היסס – "חמישה כיסים חיצוניים, אם זו המלה הנכונה." בסופו של דבר ממליץ ד"ר סאקס לפציינט שיתמקד במוסיקה כמרכז חייו. במקום דימוי גוף, היה לאיש מוסיקת גוף. הוא המשיך לתפקד וללמד מוסיקה עד סוף ימיו.

במקרה אחר, של ג'ימי, שזכרונו נתקע ב-1945 בעקבות מלחמת העולם השנייה, מצליח ג'ימי למצוא את עצמו בעשייה. הוא עוסק בטבע או באמנות, מאזין למוסיקה ומשתתף בטקסי תפילה. משהו מהאווירה והרוגע של עיסוקיו ממשיך להתקיים בו ולהעניק לו שלווה. מבחינה נאורופסיכולוגית, לא חל בו שינוי במהלך השנים. עדיין היתה בו תסמונת קורסאקוב קשה, שבה אין לו בכלל זיכרון, והוא יכול באמצע משפט לשכוח על מה דיבר, או את בן שיחו, כשהוא חושב שהוא עדיין איש צעיר. אבל, מבחינה אנושית ורוחנית הוא משתנה לטובה בעקבות פעילויותיו. מסקנתו של ד"ר סאקס במקרה זה היא, שגם במקרים כמו מחלות שיכחה כה קשות, יש תקווה כשמחברים את האדם לאמנות, לאחווה, ולנגיעה ברוח האנושית.

יש לנו בגוף חמישה חושים, שגלויים וידועים לנו. אבל בשנות ה-90 של המאה הקודמת, גילה שרינגטון את החוש הששי שלנו. זוהי קליטה עצבית וזרימה תחושתית רצופה אך לא מודעת בחלקי הגוף המצויים בתנועה, שמאפשרת בקרה וויסות בדרך שאנחנו לא מודעים לה, בשל היותה אוטומטית. שליטתנו בעצמיות גופינו היא אוטומטית כל כך, עד שאיננו מקדישים לכך מחשבה.

כמובן, שהנושא מתעורר כשמשהו במערכת המופלאה הזו של הגוף משתבש, החוש הששי מתגלה במקרה של כריסטינה. היא היתה בת 27, חובבת הוקי ורכיבה על סוסים, ועבדה בביתה כמתכנתת מחשבים. היו צריכים לכרות לה את כיס המרה בגלל אבנים. היא אושפזה ל-3 ימים וקיבלה אנטיביוטיקה. יום לפני הניתוח היא חלמה שהיא לא מרגישה את גופה, וכל דבר נשמט מידיה. כשהתעוררה – סיפרה לרופא, והוא פתר אותה בכך שהיא כנראה מתרגשת ונלחצת לפני הניתוח. אבל מיד לאחר מכן, החלום הופך למציאות. היא לא הרגישה את גופה, וכמובן שלא יכלה לשלוט עליו. הסבירו לה, שהעיניים יכולות להיות הפיתרון. ומרגע שהיא הבינה זאת, היא התחילה לתפקד. כשהיא מסתכלת על איבר מסויים שלה, היא יכולה להפעיל אותו.

הסיפור של מדלן מדהים אף הוא. היא היתה עיוורת, ועם שיתוק מוחין. ידיה לא תיפקדו למרות שהיו לה תחושות מגע. ד"ר סאקס, הניח שהן אינן פועלות, כי תמיד טרחו לעשות בשבילה הכל. והוא מנסה לעורר בידיים את ההכרה ואת היכולת להועיל. בתחילת הניסוי מורה הד"ר למטפלים של מדלן להרחיק מעט את האוכל ממנה, ולא להזדרז להאכיל אותה. יום אחד, כשהם לא הזדרזו והיא איבדה את הסבלנות, שלחה מדלן את ידיה בקוצר רוח ורעב, גיששה, מצאה כעך, והגישה אותו אל פיה. היתה זו התפיסה התנועתית הראשונה שלה. לאחר-מכן היא הלכה והתקדמה. בגלל היותה אינטליגנטית, משכילה ובעלת דמיון, שהועשר בדימויים של אחרים, היא יכלה לקלוט מה היא מחזיקה. מכאן היא התקדמה לפיסול העצמים שלמדה להרגיש, ועברה לפיסול אנשים. לימים היא הפכה להיות הפסלת העיוורת הנודעת של סנט בנדיקט.

סיפורים מדהימים נוספים קיימים בספר זה של ד"ר אוליבר סאקס, וכפי שאתם יכולים לראות, הרי שמדובר לא בסיפורי מקרה, אלא בסיפורים על אנשים, שהד"ר מתחבר אליהם ברמה האישית ואף מנסה למצוא פתרונות טובים ונכונים לכל אחד מהם. על ספרים אחרים שלו אספר לכם בהזדמנות, או שתגיעו ותקראו בעצמכם. מרתק.
קריאה נעימה.

יום רביעי, 19 בפברואר 2014

ירושות וצוואות / ד"ר רותי קלמן



בשבוע שעבר זכינו לשמוע בספרייה הרצאה מאלפת. הרצאתו של עורך הדין, הד"ר רענן פלץ, עסקה בירושות וצוואות. ישבנו מרותקים והקשבנו למוצא פיו של המרצה, איש מבריק, מהיר מחשבה, מהיר תשובה, עשיר בידע, ומלא הומור. אפשר היה להתרשם, שהוא נהנה לחלוק את הידע שלו עם כולם. גם הרצאה זו הוענקה לנו על-ידו מכל הלב וללא תמורה. אז הנה לפניכם תמצית ההרצאה.
אנשים שהולכים לעולמם, משאירים אחריהם לפעמים כאוס גדול. לא רק כאב, על עזיבתם לבלי שוב, אלא אף מעוררים את יצר הרע, אצל חלק מאיתנו. ילדים שרבים על הירושה, ילדים שדוחקים את רגליה של בת הזוג החדשה של האב שנפטר, סכסוכים במשפחה, טענות של מי שלא זכה וכולי. למקרים כאלה חשובה הכנת הצוואה (כמובן מראש...).

הנושא הטעון הזה, של בעיות ירושה, מופיע כבר בתחילת ספר בראשית טו ג עם סיפור אברהם החושש שלא יהיה מי שיירש אותו. בנות צלפחד מוזכרות בתנ"ך בספר במדבר, כ"ז, ח-יא, בעיקר משום שהיו הראשונות לרשת את אביהן, בהיעדר בנים זכרים, שכן על-פי המשפט הקדמון של אותו הזמן, רק בנים יכלו לרשת, ובכך היה תקדים ששינה את הילכות הירושה לדורות הבאים. גם חז"ל והרמב"ם עסקו רבות בנושא זה.

כל מה שאנו מורישים נקרא "עיזבון". המון דברים אנו מורישים: רכוש, זכויות, הון, וגם לעיתים צרות וחובות. ירושה על-פי דין, משמעותה, שאם לא עשיתי צוואה – יחלקו את רכושי על-פי חוק. צוואה – פירושה, שאני מבקש שיקרה משהו שונה עם רכושי, שלא על-פי דין. שאחרת, בשביל מה להכין צוואה? שהרי בכל מקרה יחלקו את רכושי ליורשיי הטבעיים. אדם יכול להחליט מה שהוא רוצה רק באמצעות צוואה.
אם אין לי יורשים ואני ערירי – המדינה תירש עפ"י דין, במידה ולא הכנתי צוואה. אבל, אם אני לא מעוניין שהמדינה תירש את הכסף, אני יכול לצוות את רכושי לכל מי שאני מעוניין בכך: לחברים שעזרו לי בחיי, לעמותות, למוסדות וכדומה.

בני-זוג מוגדרים בחוק כזכאים לרשת, גם כשאינם נשואים רשמית. תלוי במעמד האישי שבו הם נמצאים. בארץ – לא רק  כאלה הנשואים כדמו"י (כדת משה וישראל)זכאים לכך, אלא גם ידועים בציבור, למשל.
ילדים ובני זוג קודמים בירושה לאחים והורים. בני-זוג שנהרגו, חלילה, יחד בתאונה – מי שיירש אותם קודם כל הם הילדים. גם תינוק שנולד עד 300 יום לאחר מות האב, זכאי לרשת אותו, גם אם אמו של התינוק לא הייתה נשואה לנפטר.

מתי מישהו פסול מלרשת? מי שרוצח ורוצה לרשת, לדוגמא. בהתאם לפסוק המקראי "הרצחת וגם ירשת..." (מלכים א, כא, יט). אליהו התשבי אומר זאת לאחאב שרוצה לרשת את כרם נבות, לאחר שזה נסקל ומת בגללו. ואכן, מי שמנסה לרצוח  - אינו יכול לרשת. כך גם במקרה של דניאל מעוז המואשם ברצח הוריו, נורית ונח מעוז ז"ל, כנראה במטרה לרשת את כספם.
כשאין צוואה – כל מה שיש לנפטר, מתחלק באופן שווה בין כל היורשים הטבעיים, למעט הדירה. אם למשל נותרו לנפטר 100,000 דולר בחשבון הבנק שלו ושל אשתו. 50,000 הם שלה, ומה-50,000 הנותרים היא מתחלקת שווה בשווה עם ילדיה. במקרה של דירת מגורים משותפת. 50% שייכים לה. ומה-50% של הבעל שנפטר מגיע לה חצי. כלומר שיש לה כבר 75% משווי הבית, ואילו  25% הנותרים מתחלקים בין כל יתר היורשים הטבעיים.
לפעמים אנשים מתנים בצוואה ואת קבלת הזכויות בתנאי כלשהו. אבל לעיתים התנאים נחשבים כפסולים (מטעמי מוסר או תקנת הציבור (שלא יהיה שלטון המת על החי, או כדי שלא תרבינה העבירות). דוגמא לתנאים פסולים: אתה, בני היקר תקבל כך וכך, אבל רק במידה ותחזור בתשובה. או רק אם תתגרש מאשתך, או רק במידה שתתחתן. במקרים כאלה התנאים פסולים ואינם מהווים גורם קובע לקבלת הזכויות.

ישנן ארבע דרכים לכתוב צוואה:
1. צוואה בכתב-יד. המוריש כותב בעצמו וחותם, ולא נעזר באף אחד. צוואה מסוג זה, קבילה, במידה ואין מי שיתנגד.
2. צוואה עם שני עדים. היא נחשבת לצוואה פשוטה, לא מסובכת, בעלת עניין וכשרה לכל דבר. רענן מציע סוג זה של צוואות לגרושות, אלמנות, רווקים וכולי.
3. צוואה בפני רשות (כבדרך אגב) – אם בנאום לציבור או בפני אנשים רבים, מישהו מצהיר בפני הקהל, שאחרי מותו הוא מוריש כך וכך, אפילו אם הוא לא רשם את דבריו, ואפילו אם זרק את הדברים כלאחר-יד – אם מה שנאמר רשום בפרוטוקול, או ששמעו את הנואם מצהיר על-כך, מישהו יכול לתבוע זכויות על פי מה שנאמר באותה האסיפה (צוואה בפני רשות).
4. צוואה בעל-פה, או צוואת שכיב מרע. היא מתקבלת אם יש עדים ויש הוכחות, שמי שאמר את הדברים, היה בדעה צלולה, ובלי שהשפיעו עליו. מדובר בדרך כלל במקרים של חולים בבית-חולים, השוכבים על ערש דווי, או אנשים בבתי-אבות. כמובן, שחל איסור על עורכי דין לבוא ולנצל מצב כזה. במקרה של צוואה מסוג זה, והיה והאיש מתאושש ומחלים, מתבטלת הצוואה לאחר 30 יום. כמו-כן, צוואה שנערכה תחת איום, מרמה וכיו"ב – בטלה.
"צוואה הדדית" בין בני-זוג, היא סוג הצוואה שד"ר פלץ המליץ עליה לזוגות, ובנוסף, הוא נתן טיפ חשוב. גם אם יש צוואה הדדית בין בני-זוג, וגם אם יש חשבון משותף לשניהם. הרי ברגע שאחד מבני הזוג הולך לעולמו, חשבון הבנק נסגר מיד, גם אם היה משותף לשניהם, עד לפתיחת הצוואה, שזה יותר מ-30 יום. מצב כזה יכול לגרום לקשיים, שכן, דווקא בזמן שכזה, זקוק בן הזוג שנותר, לכסף כדי להסתדר בימי השבעה, ולהכנת המציבה וכמובן לכלכלה וכיו"ב. לכן מה שיכול לעזור לנו במצב כזה, הוא ללכת כבר עכשיו לבנקים, ולמלא טופס של אריכות ימים, או אריכות חיים. הטופס מאפשר לנו להודיע לבנק למי אנו מאשרים להשתמש בחשבון, לאחר מותנו, ומצב זה יפתור את בעיית החשבון הנסגר.
שוב תודה לעורך הדין והד"ר רענן פלץ על ההרצאה ועל כל שלמדנו ממנו, ושבת שלום.

יום חמישי, 13 בפברואר 2014

פיצוחים / ד"ר רותי קלמן


על גב הספר "פיצוחים" של אמיר חצרוני נכתב: "גיבור הרומן פיצוחים הוא אמיר חצרוני, נער חד-לשון שמשנן אנציקלופדיות בשעות הפנאי, משתתף קבוע בחידוני טלוויזיה, סטיריקן שמביים שירי מחאה שמאלניים בשיעורי חברה ומיטיב לעלות לסביבתו על העצבים. הוא חולם להעפיל אל האירוויזיון, לזכות בפרס נובל, להיות כוכב עולה בכדורגל ולזכות בהכרה מהעולם בעליונותו. אבל חלומותיו המגלומניים מתנפצים שוב ושוב אל חופי מציאות עגומה של אם מזניחה, אב שנעלם, מבוגרים שמתעלמים ממנו וחברים שמתעמרים בו."

האמת, הספר הזה הטריד את מנוחתי כשסיימתי לקרוא אותו. שכן, כפי שנאמר בגב הספר, יש לנער הזה כל הסיכויים להיות מקובל ביותר בכיתתו, שכן הוא הילד הכי חכם, הכי מבריק, הכי אינטליגנט ובעל הציונים הגבוהים ביותר. אבל העובדה היא שהוא מנודה, כולל תקופה של חרם אמיתי, שנעשה בידיעת מוריו ובלא שינידו עפעף. למרות ציוניו הגבוהים, הוא אינו זוכה להערכה. לא מצד המורים, לא מצד התלמידים וגם לא בבית. אביו עזב את הבית והאם ממציאה לו סיפורים שהאבא במילואים ארוכים, שהוא בשבי, וכדומה.

כשהוא רוצה להתמודד – הוא מתלונן. הוא שולח מכתבים למוסדות, הוא פונה למורים, לאמו. אבל איש לא באמת מנסה להבין אותו. הנה אחד הקטעים הבודדים שבהם הוא מתפרץ: "אני מכבה את הטלוויזיה בזעם ומתחיל להסתובב בדירה. שבעה מטרים של מסדרון מפרידים בין החדר שלי לחדר של אמא. כשאני עצבני אני מקיף את המסדרון בריצה כמה עשרות פעמים, אבל הפעם אני לא רק רץ אלא גם צועק. אני צועק כדי שישמעו. אני צועק, כי אין מי שיאהב אותי. אני צועק, כי מותר לצעוק. אני צועק, כדי לפרוץ מחסומים. אני צועק, כי אני ממשפחה שצועקת: סבתא שלי צעקה על הפולנים, אמא שלי צעקה על אבא, ועכשיו גם אני צועק." ("פיצוחים" ע' 81- 82).
אבל אין מי שישמע את המחאות, והצעקות והמצוקות שלו. הנה כיצד מגיבה אמו: "אז מה אמיר, שוב אתה צועק בבית?" שואלת אמא שהתעוררה משנת הרולים. "אני רואה שעוד פעם אתה רובץ בדירה. נשארת לבד בלי חברים. מה קרה? שוב רבת עם כולם?", וזאת, במקום לשאול אם הוא במצוקה, במקום להיות שם בשבילו, במקום להקשיב.
הילד מעולם לא מוצא אוכל חם בבית. במקרה הטוב יש אוכל קפוא שצריך לחמם, במקרה הרע – המקרר ריק.
"מהמטבח לא עולה ריח תבשילים. "יש משהו לאכול? אני מת מרעב."
"אתה מת מרעב? ומה איתי? כמו כלב הסתובבתי בין תחנות הידרו-אלקטריות בנגב. רכב לא נתנו לי, נהג לא נתנו לי, אוויר לא נתנו לי. לא להאמין שככה התנהגו לעובדת בכירה בשירות הממשלתי."
"אז אין כלום לאכול?"
"בפריזר יש שניצל, תירס, תפוגן ופיצה."
"התכוונתי אם יש משהו חם."
"תחמם, אז יהיה חם. לא תחמם, זה יישאר קר."
"לא קר, קפוא."
"אם לא תעשה עם זה כלום, זה יישאר קפוא. "
"זה לא הכי טעים כשזה קפוא."
"מה לעשות. אני אמא, לא מסעדה."
"אם אבא היה כאן – גם אז הייתי אוכל תפוגן קפוא?"
"אני חושבת שכן. להבא אל תצעק בבקשה לפני שמונה, אני רוצה לישון אחרי יום מפרך. אני לא אשמה שאין לך חברים לצעוק עליהם. עכשיו תרד לשטוף את החיפושית. אני לא רוצה שאבא ימצא אוטו מלוכלך כשהוא חוזר מהשבי." (שם, ע' 82).

כשיש לו מעט כסף הוא יכול לקנות משהו לאכול בקיוסק של בית הספר, אבל לא תמיד יש לו כסף, וגם אז, לפעמים הוא חייב לקנות אוכל לשני ילדים שסוחטים אותו בדרך הביתה. אם אין לו משהו לכבד אותם – הם מכים ומשפילים אותו.

אם נתייחס לשמו של הספר "פיצוחים". זהו שם שזכור למבוגרים ביננו כחידון טלוויזיוני, ונראה תחילה שהכוונה בשם הספר, לאותן חידות שהוא אוהב לפענח, ואפילו זוכה לכינוי "חידונאי". הוא מאלה שהשתתפו, על-פי הספר, בחידוני הטלוויזיה המוכרים: "אות ועוד", היה, כביכול, בקשר עם שמוליק רוזן וחידותיו היומיות ברדיו ועוד. אבל לאמיתו של דבר, אמיר הנער (כיתה ט') מנסה בעצם לפצח חידה שאותה הוא לא מצליח במהלך חייו. חידת הכישורים החברתיים, חידת התקשורת, חידת חייו.

אילו היו מניחים תינוק באי בודד עם אוכל וערימות של אנציקלופדיות וספרים, הוא היה אולי גדל עם ידע רחב על העולם, אבל בלא הכישורים החברתיים ההכרחיים כדי להשתלב בחברה, בלא החום של הבית, ובלא תמיכה נכונה של הורים, של מערכת החינוך.  במקרה של אמיר היה ראוי גם לערב את משרד הרווחה. הנער מוזנח, פיזית ורגשית. הוא לא יודע להגיד את הדברים הנכונים, לחבריו, למורים, למרות יכולתו להביט בהם מהצד, ולסווג אותם למיני סיווגים: כמו מקובלים ולא מקובלים, וכיו"ב. למרות הידע הרחב שלו, הוא לא מצליח לפצח את הקודים החברתיים היכולים לעזור לו בהשתלבותו.

המוגבלויות שלו נובעות לגמרי מסביבתו הלא-תומכת, כי הוא עושה את המירב כדי לשרוד. וכפי שהוא מכנה את עצמו "אוד מוצל". הוא מנסה להסתדר עם מעניו, עם החרם החברתי של הכיתה (ותחשבו על זה שהוא המצטיין הכיתתי, מה שלא עוזר לו לפופולריות), עם המחסור באוכל (הולך לשכנים, הולך לפח האשפה), עם אביו שנעלם (מנסה לברר מה קרה לו), עם הידע (קריאת 5 ערכים של אנציקלופדיות נחשבות בכל יום) ועוד. אבל הוא לא מספיק כדי לעזור לעצמו.

הספר הזה הוא, לדעתי, "אני מאשים" לחברה. להורים, למערכת החינוך, למוסדות ממשלתיים, למערכת הרווחה. וכל אלה הם הקהל הפוטנציאלי שצריך לקרוא את הספר כדוגמא ל- Case study.

ומשהו על המחבר. אמיר חצרוני הוא, בין השאר, פרופסור לתקשורת המונים. העובדה שהמחבר מעניק את שמו לגיבור ספרו אומרת "דרשני", וזו חידה שגם אותה צריך לפצח. האם זהו ספר אוטוביוגרפי? לא מוצהר עליו שהוא כזה. אבל אולי הוא מכיל מרכיבים אוטוביוגרפיים. אולי זהו תרגיל בתקשורת של מומחה לתקשורת. ובכל מקרה, נראה שהמחבר, בין שהוא זהה לגיבור ספרו, ובין אם לאו – מפנה אצבע מאשימה. התקשורת הלקויה של הילד, היא דוגמא למה שחברה יכולה לעולל ליחיד יוצא הדופן, ולמה שהורים יכולים לעולל לילדיהם.

אני מקווה שהספר הזה, ייקרא על-ידי אותם אלה, שיכולים להשפיע על מקרים דוגמת הנער אמיר, ושכל ילד בעולם יזכה לחום של משפחה, למחנכים טובים, לחברים מבינים ותומכים, ולהקשבה.

קריאה נעימה.

יום חמישי, 6 בפברואר 2014

פרוייקט רוזי / ד"ר רותי קלמן


ילדים ומבוגרים בעלי תסמונת אספרגר, מהווים השראה למספר ספרים מעניינים כגון: "ההשערה של מיסטר אספרגר" מאת עמי דביר, על ילד מיוחד הגדל בקיבוץ; הספר: "המקרה של הכלב בשעת חצות" של מארק האדון, על הילד כריסטופר בון, המנסה לפתור פרשיית רצח של כלב, וגם הספר: "פרוייקט רוזי" של גרהם סימסיון. על האחרון אני רוצה לספר לכם.

הגיבור-המספר, דון טילמן, הוא פרופסור מבריק לגנטיקה, גבר חכם ונאה, מומחה לאייקידו וקאראטה, שיש לו יכולות מנטליות פנומנליות, זיכרון מדהים, וכושר אנליטי מצויין. אבל הוא מוגבל ביותר בהשתלבות בחברה, הבעת רגשות, וקריאת קודים חברתיים כגון שפת הגוף, הבעות פנים וכדומה. הוא יותר מכוון להבין פיסית את סביבתו, מאשר רגשית. יתרונותיו וחסרונותיו אלה, מאפיינים את אלה המוגדרים כבעלי תסמונת אספרגר.

היכולת שלו להסתדר ביום-יום מתבטאת בעיקר בלוח זמנים מתוזמן על הדקה. כשהוא בדרכו להרצאה שלו, לדוגמא, הוא מתכנן כך את זמנו: "ההרצאה נקבעה ל-19:00 בבית ספר שכונתי. הערכתי את זמן הרכיבה לשם באופניים בשתים-עשרה דקות והקציתי שלוש דקות להעלאת המחשב שלי ולחיבורו למקרן. היגעתי כמתוכנן ב-18:57..."
בהתאם לתפיסתו וניסיונו להשתלב בחברה, הוא מעוניין להתחתן. אולם הוא לא מצליח להגיע לפגישה שנייה אם אף אחת. לכן, בדרכו הרציונלית, הוא מחבר שאלון "מדעי" המיועד למועמדות ל"תפקיד". "פרוייקט הרעייה" יוצא לדרכו, ויש בידו שאלונים ממולאים, אולם אז הוא פוגש ברוזי, שאינה מתאימה לו כלל, על-פי הנוסחאות הנוקשות שהציב בשאלון. היא מאחרת כרונית, מה שמאיים על הדייקנות  שלו, היא נוטה לצמחונות, מה שהוא מרגיש כהגבלה עבורו ועוד תכונות שאינן עולות בקנה אחד עם ציפיותיו.

אבל דווקא בגלל שאינו רואה בה רעיה פוטנציאלית, הוא מתחיל להרגיש נוח לשוחח איתה. רוזי משנה את סדר הזמנים שלו בחן ובתושייה. לדוגמא, כשהוא טוען שאינו יכול לבשל לארוחת הערב, שכן כבר מאוחר, היא שואלת:  "לו היית עובד על פי הלו"ז הרגיל שלך, מה היתה השעה כעת?" הוא עונה: "18:38." ואז היא מוצאת פיתרון: "השעון על התנור הראה 21:09. רוזי איתרה את לחצני הגדרת השעון והחלה לתקן את הזמן. הבנתי מה היא עושה. פתרון מושלם. לאחר שסיימה, השעון הראה 18:38. אין צורך בחישוב מחדש. בירכתי אותה על חשיבתה. "יצרת אזור זמן חדש. ארוחת הערב תהיה מוכנה ב-20:55 – על פי שעון רוזי".

במקרה אחר, שבו הם טסים יחד מאוסטרליה לניו-יורק, במטרה לאתר את אביה של רוזי, היא שוב משבשת  את תוכניותיו הסדורות. הוא מציין: "תוך פחות מרבע שעה כל לוח הזמנים שלי נפרע, נופץ, הוכרז כמיותר. רוזי תפסה פיקוד..." ואז היא משכנעת אותו לספר לה על חייו: "תתחיל בילדות שלך, אמרה רוזי. כל מה שהיא היתה צריכה כדי להשלים את אווירת החקירה היה להדליק את המנורה שמעל למושב שלי. הייתי אסיר, לכן נשאתי ונתתי – ובניתי תוכניות בריחה... באמתלה של ביקור בשירותים, ביקשתי ממנהל השירות להביא את הארוחה שלנו מהר ככל האפשר."
דרכו לבטא את עצמו, יש בה הומור, שאנו מרגישים בו, מבלי שהוא עצמו מודע לכך. וכפי שאתם יכולים להיווכח, קל מאד לחבב את דון האינטלקט, ואת דון המתמודד. לא כמישהו שצריך לרחם עליו, אלא בהערכה למי שמתמודד עם הקשיים יפה מאד ובאלתורים מתבקשים, היוצרים מצבים מצחיקים ונסלחים כאחד. יכולת הלמידה שלו, והזיכרון המדהים מצילים אותו פעמים רבות, אבל לא תמיד הם הפיתרון הנכון, דוגמת אותה סיטואציה שבה הוא היה אמור לצאת לנשף עם אישה שענתה על כל דרישותיו ב"שאלון הרעיה", והיא רקדנית מקצועית. מכיוון שאינו יודע לרקוד, וכדי לעמוד בציפיותיה, הוא מתאמן במשך 10 ימים עם שלד... התוצאה – בהתאם...!!!

בואה של רוזי לחייו, משנה את התפיסה שלו לגבי עצמו – גם לגבי "שאלון הרעיה" וגם לגבי יכולתו לחוש רגשות. הנה הדרך שבה רואה דון את עניין הרגשות: "מרגיש! מרגיש, מרגיש, מרגיש! הרגשות שיבשו את תחושת הרווחה שלי...בכל ימי חיי ספגתי ביקורת על היעדר רגשות ניכר לעין, כאילו זה היה איזה חיסרון מוחלט. תקשורת עם פסיכיאטרים ועם פסיכולוגים... מתחילה מהנחת היסוד שאני צריך להיות יותר "מחובר" לרגשותי. כוונתם האמיתית היא שעלי להיכנע לרגשות. אני שמח לחלוטין לגלות, לזהות ולנתח רגשות. זאת יכולת מועילה, ואני אשמח להשתפר בה. מדי פעם רגש יכול לגרום הנאה – כמו הכרת התודה שחשתי כלפי אחותי שהייתה מבקרת אצלי אפילו בזמנים קשים, או תחושת הנינוחות הפרימיטיבית אחרי כוס יין – אבל עלינו להיות ערניים, כדי שהרגשות לא ישברו אותנו."
דון מתייחס לפתרון נושא הרגשות, כמו לכל נושא שהוא מנסה לפתור. בדרך שכלתנית. אבל כמו שכולנו יודעים הרגשות לא ממש מושפעים ממה שהשכל חושב, או אומר, או רוצה, ולכן בסופו של דבר, הוא לומד לקבל את מה שהוא מרגיש ו"זורם" עם המסקנות.

אפשר למצוא בספרייה גם ספרות מקצועית בתחום, וגם כמובן מאמרים. אבל הספר "פרוייקט רוזי", הוא ספר קריאה, כשלעצמו, המתאים לכל מי שאוהב לקרוא - מקסים, מחוייך ומעודד. מומלץ.
קריאה נעימה.