יום חמישי, 13 בפברואר 2014

פיצוחים / ד"ר רותי קלמן


על גב הספר "פיצוחים" של אמיר חצרוני נכתב: "גיבור הרומן פיצוחים הוא אמיר חצרוני, נער חד-לשון שמשנן אנציקלופדיות בשעות הפנאי, משתתף קבוע בחידוני טלוויזיה, סטיריקן שמביים שירי מחאה שמאלניים בשיעורי חברה ומיטיב לעלות לסביבתו על העצבים. הוא חולם להעפיל אל האירוויזיון, לזכות בפרס נובל, להיות כוכב עולה בכדורגל ולזכות בהכרה מהעולם בעליונותו. אבל חלומותיו המגלומניים מתנפצים שוב ושוב אל חופי מציאות עגומה של אם מזניחה, אב שנעלם, מבוגרים שמתעלמים ממנו וחברים שמתעמרים בו."

האמת, הספר הזה הטריד את מנוחתי כשסיימתי לקרוא אותו. שכן, כפי שנאמר בגב הספר, יש לנער הזה כל הסיכויים להיות מקובל ביותר בכיתתו, שכן הוא הילד הכי חכם, הכי מבריק, הכי אינטליגנט ובעל הציונים הגבוהים ביותר. אבל העובדה היא שהוא מנודה, כולל תקופה של חרם אמיתי, שנעשה בידיעת מוריו ובלא שינידו עפעף. למרות ציוניו הגבוהים, הוא אינו זוכה להערכה. לא מצד המורים, לא מצד התלמידים וגם לא בבית. אביו עזב את הבית והאם ממציאה לו סיפורים שהאבא במילואים ארוכים, שהוא בשבי, וכדומה.

כשהוא רוצה להתמודד – הוא מתלונן. הוא שולח מכתבים למוסדות, הוא פונה למורים, לאמו. אבל איש לא באמת מנסה להבין אותו. הנה אחד הקטעים הבודדים שבהם הוא מתפרץ: "אני מכבה את הטלוויזיה בזעם ומתחיל להסתובב בדירה. שבעה מטרים של מסדרון מפרידים בין החדר שלי לחדר של אמא. כשאני עצבני אני מקיף את המסדרון בריצה כמה עשרות פעמים, אבל הפעם אני לא רק רץ אלא גם צועק. אני צועק כדי שישמעו. אני צועק, כי אין מי שיאהב אותי. אני צועק, כי מותר לצעוק. אני צועק, כדי לפרוץ מחסומים. אני צועק, כי אני ממשפחה שצועקת: סבתא שלי צעקה על הפולנים, אמא שלי צעקה על אבא, ועכשיו גם אני צועק." ("פיצוחים" ע' 81- 82).
אבל אין מי שישמע את המחאות, והצעקות והמצוקות שלו. הנה כיצד מגיבה אמו: "אז מה אמיר, שוב אתה צועק בבית?" שואלת אמא שהתעוררה משנת הרולים. "אני רואה שעוד פעם אתה רובץ בדירה. נשארת לבד בלי חברים. מה קרה? שוב רבת עם כולם?", וזאת, במקום לשאול אם הוא במצוקה, במקום להיות שם בשבילו, במקום להקשיב.
הילד מעולם לא מוצא אוכל חם בבית. במקרה הטוב יש אוכל קפוא שצריך לחמם, במקרה הרע – המקרר ריק.
"מהמטבח לא עולה ריח תבשילים. "יש משהו לאכול? אני מת מרעב."
"אתה מת מרעב? ומה איתי? כמו כלב הסתובבתי בין תחנות הידרו-אלקטריות בנגב. רכב לא נתנו לי, נהג לא נתנו לי, אוויר לא נתנו לי. לא להאמין שככה התנהגו לעובדת בכירה בשירות הממשלתי."
"אז אין כלום לאכול?"
"בפריזר יש שניצל, תירס, תפוגן ופיצה."
"התכוונתי אם יש משהו חם."
"תחמם, אז יהיה חם. לא תחמם, זה יישאר קר."
"לא קר, קפוא."
"אם לא תעשה עם זה כלום, זה יישאר קפוא. "
"זה לא הכי טעים כשזה קפוא."
"מה לעשות. אני אמא, לא מסעדה."
"אם אבא היה כאן – גם אז הייתי אוכל תפוגן קפוא?"
"אני חושבת שכן. להבא אל תצעק בבקשה לפני שמונה, אני רוצה לישון אחרי יום מפרך. אני לא אשמה שאין לך חברים לצעוק עליהם. עכשיו תרד לשטוף את החיפושית. אני לא רוצה שאבא ימצא אוטו מלוכלך כשהוא חוזר מהשבי." (שם, ע' 82).

כשיש לו מעט כסף הוא יכול לקנות משהו לאכול בקיוסק של בית הספר, אבל לא תמיד יש לו כסף, וגם אז, לפעמים הוא חייב לקנות אוכל לשני ילדים שסוחטים אותו בדרך הביתה. אם אין לו משהו לכבד אותם – הם מכים ומשפילים אותו.

אם נתייחס לשמו של הספר "פיצוחים". זהו שם שזכור למבוגרים ביננו כחידון טלוויזיוני, ונראה תחילה שהכוונה בשם הספר, לאותן חידות שהוא אוהב לפענח, ואפילו זוכה לכינוי "חידונאי". הוא מאלה שהשתתפו, על-פי הספר, בחידוני הטלוויזיה המוכרים: "אות ועוד", היה, כביכול, בקשר עם שמוליק רוזן וחידותיו היומיות ברדיו ועוד. אבל לאמיתו של דבר, אמיר הנער (כיתה ט') מנסה בעצם לפצח חידה שאותה הוא לא מצליח במהלך חייו. חידת הכישורים החברתיים, חידת התקשורת, חידת חייו.

אילו היו מניחים תינוק באי בודד עם אוכל וערימות של אנציקלופדיות וספרים, הוא היה אולי גדל עם ידע רחב על העולם, אבל בלא הכישורים החברתיים ההכרחיים כדי להשתלב בחברה, בלא החום של הבית, ובלא תמיכה נכונה של הורים, של מערכת החינוך.  במקרה של אמיר היה ראוי גם לערב את משרד הרווחה. הנער מוזנח, פיזית ורגשית. הוא לא יודע להגיד את הדברים הנכונים, לחבריו, למורים, למרות יכולתו להביט בהם מהצד, ולסווג אותם למיני סיווגים: כמו מקובלים ולא מקובלים, וכיו"ב. למרות הידע הרחב שלו, הוא לא מצליח לפצח את הקודים החברתיים היכולים לעזור לו בהשתלבותו.

המוגבלויות שלו נובעות לגמרי מסביבתו הלא-תומכת, כי הוא עושה את המירב כדי לשרוד. וכפי שהוא מכנה את עצמו "אוד מוצל". הוא מנסה להסתדר עם מעניו, עם החרם החברתי של הכיתה (ותחשבו על זה שהוא המצטיין הכיתתי, מה שלא עוזר לו לפופולריות), עם המחסור באוכל (הולך לשכנים, הולך לפח האשפה), עם אביו שנעלם (מנסה לברר מה קרה לו), עם הידע (קריאת 5 ערכים של אנציקלופדיות נחשבות בכל יום) ועוד. אבל הוא לא מספיק כדי לעזור לעצמו.

הספר הזה הוא, לדעתי, "אני מאשים" לחברה. להורים, למערכת החינוך, למוסדות ממשלתיים, למערכת הרווחה. וכל אלה הם הקהל הפוטנציאלי שצריך לקרוא את הספר כדוגמא ל- Case study.

ומשהו על המחבר. אמיר חצרוני הוא, בין השאר, פרופסור לתקשורת המונים. העובדה שהמחבר מעניק את שמו לגיבור ספרו אומרת "דרשני", וזו חידה שגם אותה צריך לפצח. האם זהו ספר אוטוביוגרפי? לא מוצהר עליו שהוא כזה. אבל אולי הוא מכיל מרכיבים אוטוביוגרפיים. אולי זהו תרגיל בתקשורת של מומחה לתקשורת. ובכל מקרה, נראה שהמחבר, בין שהוא זהה לגיבור ספרו, ובין אם לאו – מפנה אצבע מאשימה. התקשורת הלקויה של הילד, היא דוגמא למה שחברה יכולה לעולל ליחיד יוצא הדופן, ולמה שהורים יכולים לעולל לילדיהם.

אני מקווה שהספר הזה, ייקרא על-ידי אותם אלה, שיכולים להשפיע על מקרים דוגמת הנער אמיר, ושכל ילד בעולם יזכה לחום של משפחה, למחנכים טובים, לחברים מבינים ותומכים, ולהקשבה.

קריאה נעימה.