יום שישי, 28 במרץ 2014

שתיים דובים – מאיר שלו / ד"ר רותי קלמן


ספרו החדש של מאיר שלו, "שתיים דובים", כמו מרבית ספריו האחרים, מתכתב אף הוא עם המקורות. כמו בכל ספריו, יכול הקורא, גם בספר, זה, למצוא רבדים נוספים, עמוקים יותר עם משמעויות מרתקות.
למי שלא אמון על המקורות המקראיים, נשמע שם הספר קצת משונה. שהרי איש לא חושד במאיר שלו, שאינו יודע לכתוב כראוי "שני דובים", אלא שוגה וכותב "שתיים דובים". בדיקת המקורות מעלה כי המשפט לקוח ממלכים ב, ב, כד (כפי שהדבר מוזכר גם בספר עצמו על-ידי המורה לתנך, רותה. שם עמ' 109 – 110). באותו הפרק מסופר על אלישע הנביא, שמבריא את המים ביריחו, שגרמו למחלות ומוות. הוא יוצא בדרכו לבית-אל ומאחוריו רצים נערים קטנים מיריחו וצוחקים על קרחתו. נקמתו קשה: "ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". בתנ"ך, הכוונה ב"שתיים דובים", שהיו ממין נקבה.

כשרותה מלמדת את הפרק על אלישע בכיתתה. מאתגר אותה אחד התלמידים: "המורה רותה, הוא שאל, אם כתוב כאן שתיים דובים, למה את כועסת עלינו כשאנחנו אומרים שתי שקל ושתי ילדים? הסתכלתי עליו, לא ברור היה לי אם הוא מתחכם או סתם לא מבין, ואמרתי לו: אתה צודק, עופר, אבל שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה. יש סופרים שהיו משלמים הרבה בשביל לשגות שגיאה יפה כזאת." (ע' 110).

גם הספר שלפנינו, כמו במקרהו הפרטי של אלישע, מכיל מוות של ילדים, חטאים ונקמות קשות, שהן בבחינת "לקיחת החוק בידיים". כותרת הספר אכן מתאימה לכך, ומרמזת לבאות.
וכפי שבתנ"ך, עובר הפסוק הבא בשלוות נפש ובשתיקה לא מובנת על המקרה המזעזע הזה "וילך משם אל הר הכרמל ומשם שב שומרון", כך גם בספר "שתיים דובים". מושבה שלמה יודעת, ושותקת.
בספר אנו מתוודעים לדור המבוגר, שלושת האחים: אריה, דוב וזאב (שימו לב שכולם קיבלו שמות של חיות חזקות וטורפות כיאה למשפחה שהגברים בה הם כוחניים), ובעיקר מתרכזת העלילה בזאב, לימים סבא זאב, כפי שהיא מסופרת מפיה של המורה רותה, נכדתו, שגודלה על-ידו ביחד עם אחיה, דוביק (שוב דוב).
זאב מתחתן עם רות. ליל החתונה הופך ללילה טראומתי המשפיע על כל מהלך חייהם. שני בניהם גדלים ועוזבים את הבית, מהר ככל שהם יכולים, וזאב לוקח על עצמו לגדל את דוביק ורותה (שנולדה "רות" אך נקראת "רותה" כדי להבדילה מסבתה. נראה שאין זה מקרה, שהיא נקראת על-שמה, כפי שקוראים אחרי מת, שכן רות, הסבתא, חוותה אובדן, המשאיר אותה מתה-חיה. היא לא בדיוק מתפקדת, כאם וכסבתא).

אל המשפחה מצטרפים דליה, אשתו של דוביק (הדולה סמליות מכל דבר, גם כשאין), ואיתן, בעלה של רותה (המשמש כסלע איתן בשבע השנים הראשונות). תקופת חייהם המשותפת של איתן ורותה מתחלקת לשלושה חלקים ברורים: תקופה ראשונה: עד מותו של בנם נטע, בהיותו קצת מעל גיל 6, תקופה שנייה: תקופת שתים-עשרה השנים בהן מרצה איתן את העונש שהוא מטיל על עצמו בגלל האשמה שהוא מרגיש על מות הבן (רוחו שבורה, אבל גופו איתן), ותקופה שלישית: לאחר מותו של סבא זאב (איתן מתאושש וחוזר "לאיתנו", לעצמו).

נטע מצא את מותו על-ידי הכשת נחש, במהלך טיול שלו עם אביו "...טיול של הבחורים, זה שהבחורות לא מוזמנות לבוא", מספרת רותה במרירות (ע' 98), לאחר שאיתן לא מסכים לצרפה לטיול. האירוניה טמונה בכך, שכל הטיול היה סוג של חינוך להישרדות, איך להסתדר בטבע, ודווקא אז מראה הטבע, שהוא מעל ליכולתו של אדם. ויש כמובן גם את הסמליות של נבואה שמתגשמת על-פי המקרא.: הילד מניח את ידו על האדמה כדי להתרומם וננכש. "זה באמת בקטגוריה של לא להאמין." אומרת רותה "למות מהכשת נחש? הוא ישופך עקב? אתה תשופנו ראש? ושוב מתבקש הקורא להשוות. במקור כועס אלוהים על אדם וחווה בגין החטא הקדמון. לנחש הוא אומר: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית, ג, טו). לאשה הוא אומר: "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים..." (שם, טז) ועונשו של אדם: " ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזעת אפיך תאכל לחם..." (שם יז, יט). והנה כאן התוצאה: נטע, זרעה של האשה, ילד קטן, שלא חטא במאום, נפגע על-ידי הנחש ומת. והעצב על הילד הרך, עוטף את האשה. איתן, בתגובתו למקרה, נוהג אחרת ומתנתק לגמרי ממנה. סבא זאב, שמבין את תחושת האשמה המשתקת של איתן, נוטל יוזמה ומכוון אותו לעונש, כעונשו של אלוהים. מעתה, במהלך שתים עשרה השנים הבאות, ישתוק איתן, ויקבל עליו את העונש המקראי. הוא מעביד את עצמו בפרך במשתלה  "ארורה האדמה... בעצבון תאכלנה... בזעת אפיך תאכל".
מוטיב הדב בספר משמש ליותר ממטרה אחת, לדעתי. האחת הייתה לרמז על המוות הקיים גם במקרה המקראי, וגם בספר. מטרה אחרת היא להראות אולי, שדוב, הוא חיה רעה, שנמצאת בתוכנו.

אחיה של רותה נקרא דוביק, כנראה, משום שהוא גדל במשפחה שחונכה להיות קשה ולוחמת, אבל במהותו, הוא כמו אותם דובי פרווה מתוקים של ילדים, ולכן אולי הריכוך בשמו "דוביק". לעומת זאת, טבעו האמיתי של הדוב הוא לטרוף. דוב הקוטב, לדוגמא, נחשב לטורף היבשתי הגדול ביותר. הדוב מסוכן לאדם, ויגיב באכזריות רבה אם גוריו יהיו בסכנה. עובדה זו מתאימה לספר שלנו. שיש בו דובות גדולות שאינן מצליחות לגונן, כמו רות הסבתא (שנוקמת בדרכה שלה), ורותה הנכדה (שאולי נקמתה באה לידי ביטוי בעצם סיפור תולדות המשפחה על כל חטאיה, ללא משוא פנים), ויש את ה"אבא דוב", איתן, שמעניש את עצמו על שלא הצליח להגן על הגור שלו, על נטע. שכשמו, כן הוא, רק נטע, שתיל זך וקטן, שכבר לא יגדל לעולם.
ספרים נוספים של מאיר שלו שאהבתי במיוחד הם: "עשיו", "ביתו במדבר", ו"כימים אחדים".
קריאה נעימה.



יום שישי, 21 במרץ 2014

ספריית דימונה משהו טוב קורא כאן!

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לפני מספר ימים קיבלתי סטטיסטיקה שבועית מליאור טל, איש השיווק של הספרייה. ליאור בדק את כמות הכניסות לבלוג הספרייה של דימונה באינטרנט, שאליו אני שולחת את כל הכתבות השבועיות שלי, במקביל לכתבות המתפרסמות במקומון "מביט".
אל האתר המקוון אפשר להגיע דרך "ספרייה עירונית דימונה" ומשם ל"בלוג המנהלת", או לחפש את הבלוג ישירות באינטרנט "ספרייה עירונית דימונה עולם של חוויות ולמידה".

הסטטיסטיקה השבועית של כניסה לבלוג של ספריית דימונה הייתה מדהימה : מה-7 במרץ עד ה-14 במרץ היו 269 כניסות מישראל, 31 מארצות הברית, 5 מפולין, 4 מבריטניה, 2 מאוסטרליה ו-1 מכל אחת מהארצות: קנדה, אוסטרליה, איטליה ורומניה. סה"כ 312 כניסות בשבוע לבלוג של הספרייה העירונית דימונה. איזה כיף!!! מסטטיסטיקות קודמות כבר נוכחתי לדעת שגם במקומות אחרים בעולם כמו למשל: בוסניה-הרצוגובינה סין, צרפת, תאילנד ועוד, מציצים לבלוג של הספרייה.

האם אלה דימונאים, הנישאים על כנפי הגעגועים לעירם? אני משערת שהם העיקר, ואולי גם יהודים ברחבי העולם המשוטטים ברחבי העולם המופלא של האינטרנט, ומחפשים אתרים ישראליים. אולי אלה אנשים שמגיעים לבלוג מהאינטרנט בעקבות מילות מפתח שמתקשרות לנושאים שעליהם אני מדברת בכתבות, או הספרים שעליהם אני ממליצה. אשמח לשמוע מהם תגובות, אשמח לשמוע אם הם נהנו מהקריאה (כפי שאני שמחה לשמוע מהדימונאים שאני פוגשת ואשר מספרים לי שהם קוראים קבועים של הטור השבועי "ספרים, קוראים, ספריות" במקומון "מביט"), ובכל מקרה, שלוחה לכולם – לקרובים ולרחוקים ברכתי וברכת צוות הספרייה שלי לקריאה מהנה ולחיים טובים באשר הינם, וכמובן שכולם מוזמנים לבקר.

צוות הספרייה שלי מקבל כרגיל בסבר פנים יפות ובחום את באי הספרייה. עם השנים הם כבר מכירים את כולם, ומעבר להחלפת הספרים יש גם חיוך, ושאלות ותשובות וסיפורים. הקהל הבא בשערינו מחליף ספרים, יושב לקרוא ולעיין, לומד ומשתמש במחשבים. הקטנים משחקים באולם הילדים עם הוריהם, ולפעמים משפחות שלמות יושבות יחד על הכריות והפופים והשטיחים, הורים מחבקים את ילדיהם וקוראים להם סיפורים והלב שלנו מתרחב. האווירה בספרייה היא אווירה של מרחב פתוח וחם, של מקום נעים ורגוע לשעות הפנאי, של מקום שכיף לבוא אליו, ולהעביר את הזמן באיכות.
ואם כבר מדברים על איכות, הרי תיאטרון הספרייה שלנו הוא אחד מהדברים היפים המתרחשים בספרייה אחת לשבועיים לערך. בכל פעם אני מתלהבת מחדש משני השחקנים המקומיים, אחד מהם מורה ורב בבית-הספר הדתי "נועם חיים". הגישה החיובית, הערכית שלהם לעניין. היכולת שלהם לבחור ספר ממדף הספרים באולם הילדים, ולאו דווקא ספר בעל מסר דתי, ההמחזה האינטליגנטית של קטעים מהספר, שינון הקטעים, הבימוי, וכמובן המשחק המדהים והטבעי של השניים. הם פשוט נהדרים! נוסף על כך, בסיום ההצגה, מלבד ההמלצה על הספר שאותו הציגו, הם הנהיגו מנהג נוסף לעידוד הקריאה. כל ילד מוזמן לרשום על פתק ספר שהוא ממליץ עליו, מציין את שמו ומוסר לשחקנים בסיום ההצגה. כל הפתקאות נכנסות לכובע, וכאן קוראים לי לשלוף פתק אחד מהכובע. הילד או הילדה שהפתק שלו נשלף מקבל ספר חדש מהספרייה במתנה. יוזמה מקומית מדהימה, שהיא גם חוויתית, גם ברמה, גם מתאימה לציבור הדתי (אבל לא רק להם) וגם בעלת ערך מוסף, שאיננו מקבלים אותו בהצגה מוזמנת. עוד חשוב לציין שההצגות המקומיות הנפלאות האלה הן בחינם, ומומלצות לילדים בבתי-ספר יסודיים, ואפילו למבוגרים.

וחוץ מזה, אנחנו ממשיכים בפעילויות התרבות השונות שלנו, גנים ובתי-ספר שמגיעים לפעילות ספרייתית מחנכת וחוויתית כאחד, עם קלרה בעיקר, שגם ממשיכה לעשות סבב גנים ומדריכה את הילדים להיות ספרנים צעירים.
ההדרכות המוזיאליות שלי נמשכות לכל הגילאים: מגן ועד תיכון, והמורים מוכנים להזמין פעילות כזו.  הילדים עוברים חינוך למוזיאונים בגלריית הספרייה שלנו, והתערוכה המוצגת בה כרגע היא "כבוד האדם". בין הציירים שבתערוכה זו ניתן למנות את: וולסקז, קורבה, רנואר, מונק, אשר ואחרים.
הרצאות למבוגרים מגיעות פעם-פעמיים בחודש, והצגות ילדים כנ"ל. לגביהן ברצוני להזכיר שהמדיניות שלנו כיום היא לבקש מההורים לקנות מראש כרטיסים כדי להבטיח את מקומם של ילדיהם, שכן יש צורך להגביל את מספר הנכנסים. נוכחנו לדעת שכאשר מגיעים יותר מדי ילדים והורים, לא שומעים טוב את הצגה, ומטבע הדברים הילדים מתחילים להפריע וההנאה של כולם נפגמת. מכיוון שמספר המקומות מוגבל, אינו רוצים שהילדים יתאכזבו ביום המופע אם לא יהיו להם כרטיסים. לכן רצוי לרכוש מראש.
השבוע ערכנו ערב השקה לספר השירים הראשון של ערן טורג'מן, יוצר דימונאי, שגם עובד במסירות כמתנדב של הספרייה. למעלה מ-40 איש הגיעו לכבדו: בני המשפחה כמובן, וגם חברים מכל תחום שבו הוא פעיל. מתיאטרון דימונה הגיעו כמעט כל ההנהלה והשחקנים (נועה קנולר, המנהלת האמנותית צילצלה לברכו והתנצלה שאינה יכולה להגיע), העיתונאית פועה צפוני, המורה שלו לאנגלית מהמתנ"ס, הגננת של בתו והורים מהגן, חבריו לסדנת הכתיבה וחברים רבים. בין האורחים שהגיעו לכבד את ערן בנוכחותם היו גם ממלאת מקום ראש העיר, הגב' אילנה אזולאי, שגם בירכה וגם התייחסה לשירים שבספר. משה אוחיון, משורר ומוסיקאי דימונאי, שכבר הוציא לאור שני ספרי שירה ושני אלבומים מוסיקליים (השלישי בדרך), פירש את דעתו על אחד משיריו של ערן, וגם הנעים את זמננו בשני קטעים מוסיקליים עם שירים שלו, ושרה בת-שלום, שאף היא הוציאה לאור ספר שירים, התייחסה אף היא לשיר מהספר. את הערב הנחיתי אני, וערן טורג'מן עצמו נראה כחתן תחת חופתו, נרגש ומאושר, ושמח בכל אורח שהגיע לכבודו.

ומה בעתיד הקרוב? לקראת שבוע החינוך תהיינה פעילויות מיוחדות בספרייה, הוזמנו כיתות להצגה מיוחדת, יהיה טקס ראשון מבין שניים של חלוקות תעודות גמר לגנים שסיימו בהצלחה את "קורס הספרנים הצעירים", הנגן בני דג'ובס ייתן מספר הופעות לגדולים ולקטנים ויהיו אירועים נוספים כמו ההרצאות למבוגרים: "קראתי בקולנוע" עם המרצה רפי שרגאי, "מקום שיש בו עץ" עם מספר הסיפורים גיא אלון, "שואה ותקומה בקולנוע" עם מיכאל אקוטונס, ו"תעצום את העיניים ותרוץ", סיפורו המדהים ומעורר ההשראה של רץ המרתון הישראלי העיוור, בזה נבבה. את ההרצאה יעביר עופר בן-דור, איש עסקים ישראלי, שרץ איתו קשור בגומייה. מדהים! ההרצאות פתוחות לקהל הרחב ואינן כרוכות בכרטיס כניסה.

לקראת חודש הקריאה ושבוע הספר העברי תהיינה יותר הצגות המבוססות על אגדות וספרי קריאה ידועים לילדים כמו: סינדרלה, הביצה שהתחפשה ועוד (10 ₪ עלות הכרטיס לילד במכירה מוקדמת), ויהיה יום הפנינג שיתרחש הפעם בין כותלי הספרייה עצמה. ליל המדע מתקרב אף הוא.
הספרייה, כמרכז תרבות שעות הפנאי, אינה שוקטת על שמריה, כפי שאתם רואים, ואתם רק צריכים להתעדכן במקומון מביט או באתר המקוון: "ספרייה עירונית דימונה", לבוא, להחליף ספרים, ולהשתתף. כל הפעילות הרבה הזו, היא כמובן לכבודכם ולמענכם. בואו ליטול חלק, וליהנות.


יום שישי, 14 במרץ 2014

יהודים ומילים / ד"ר רותי קלמן


ספר חדש נמצא בשבוע שעבר בתיבת הדואר שלי. מתנה נאה ומשמחת מהסופר עמוס עוז, שלא שכח אותי, גם כשכבר איני משמשת עוד כמנהלת ארכיונו.
את הספר "יהודיםומילים" (כך צמודות המילים במקור, במכוון) כתב הסופר עמוס עוז, פרופ' בתוארו ומלמד במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן-גוריון,  ביחד עם בתו, פניה עוז-זלצברגר, פרופ' להיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת חיפה. במהלך כתיבתה שימשה פניה גם כראש הקתדרה ללימודי ישראל במרכז האוסטרלי לציוויליזציה יהודית.

כך הם כותבים במבוא לספרם המשותף: "הגנאלוגיה הלאומית והתרבותית של היהודים היתה תלויה תמיד בהעברה של גחלת מילולית מדור לדור. לא פחות משהיתה אמונית, היתה זו גחלת טקסטואלית. הטקסטים היו כתובים עלי ספר. משחר קיומם נצרבו בהם ויכוחים ומחלוקות. יראת השמים היהודית, במיטבה, יודעת לבטא חוצפה מרעננת. החשיבות העצמית היהודית במיטבה, כרוכה בבחינה עצמית בלתי פוסקת, לעתים מציקה לעתים מצחיקה. הלמדנות חשובה מאוד, אבל המשפחה חשובה עוד יותר. שני עמודי התווך הללו נשענים זה על זה: אבות, אמהות, מורים. בנים, בנות, תלמידים. טקסט, שאלה, ויכוח... זהו ספר דעתני, המזמין בחפץ לב התדיינות ופולמוס, ומשתדל להימנע מאיבה וזילות. הלוואי שטעויותינו ירבו חוכמה ולא כעס, ושטיעונינו יציתו רק מחלוקות לשם שמים, גם אם לא בשמים היא..."
בהתייחסם אל התנ"ך הם קוראים לו "ספר עוצר נשימה", שיצירתו הספרותית מופלאה, אפילו נסית, ביכולתה לגבש קודקס משפטי, מוסר חברתי ולהרות תרבות של עם שלם.

והעם הזה מיוחד מבחינה תרבותית במובנים רבים. לדוגמא, מחדדים המחברים את הנקודה, שבכל תרבות מהללים את העברת הלפיד של הסיפור העממי והמסורת מהזקנים לצעירים, אבל, המיוחד בעם היהודי הוא ההתעקשות שלו להנחיל לילדיו, עוד בגיל רך מאד, את היכולת לקרוא. בבחינת חובה שחלה על כל הורה ועל הקהילה כולה. הילדים למדו לקרוא עברית, למרות שזו לא הייתה שפת אמם, ואפילו לא שפה חיה, ובלי קשר למעמד חברתי או כלכלי זה או אחר. היה זה ציווי מוחלט, כי הבערות, הייתה בלתי נסלחת במורשת היהודית, מה שכן אפיינה תרבויות אחרות, בימי הביניים, בהן רק החברה הגבוהה, או רק הנזירים, ידעו קרוא וכתוב.

אחת השיטות ללימוד אותם תינוקות רכים את הקריאה, הייתה לתבל את האותיות בדברי מתיקה, דבש, צימוקים ושקדים "בעוד שבתרבויות אחרות השאירו את העוללים בחיק אמותיהם עד שבגרו למשוך מחרשה או להניף חרב, היהודים החלו להורות לצעירים את הנרטיב הקדום ברגע שיכלו להבין מילים, בגיל שנתיים, ולקרוא אותן בגיל שלוש המופלג. נגמלת מחלב אמך והתחלת ללמוד" (יהודיםומלים, ע' 22).

בניסיונם למצוא את הייחוד של העם היהודי מתוך הרצף ההיסטורי של כלל העמים, מתייחסים מחברי הספר גם לנושא הברית (שם, ע' 26). הברית הונחלה לנו כצו פיזיולוגי ממשי, ובזה היא לא שונה ממנהגים של תרבויות אחרות במזרח הקדום, אבל בשונה מהברית הפיזית, הרי הברית המילולית היא "יצירה עברית מקורית ומובהקת".
"אנחנו העם היחידי שלאומיותו התפתחה סביב ספר אחד ספציפי," הם אומרים "נשאה אותו בארון, הפקידה אותו במקדש, וכשבית המקדש חרב, היא שיכפלה ספר זה ברבבות עותקים".
השפה העברית לא מתה מעולם, הם אומרים, אלא כמו מעין יפיפיה נרדמת, עיפעפה בשנתה, כשתינוק של בית רבן, רב או משורר "נגעו בה ביד אוהבת".

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, סוקרים בספר זה את המקורות השונים של היהדות, והכל בזיקה למילה הכתובה. הם דנים בגיבורים מקראיים, בגיבורי משנה ותלמוד, ובין השאר – גם בנשים חזקות ומשפיעות לאורך ההיסטוריה האנושית, ובמה שונות הנשים היהודיות מהאחרות. רמז? הם אומרים בין השאר: "איננו סבורים שבנות ישראל היו טובות מאחרות, אלא שפתחון הפה שנטלו לעצמן בתנ"ך הוא נגזרת של המילוליות, הווכחנות והזכרנות שבהן הצטיינו הישראלים הקדומים והיהודים לדורותיהם. נשים חכמות אמרו דברים יפים ונכוחים בכל חברה אנושית קדם-מודרנית. מעטות בלבד זכו לתיעוד דבריהן. אבל אם את היא בעלת הביטוי הנאה "אל-הנער הזה התפללתי", או "בתוך עמי אנכי יושבת", או "אלהיך אלהי", הרי סיכוייך להינצר בזיכרון התרבותי לדורי דורות התחזקו מאוד אם במקרה אמרת את דברך בטווח שמיעתו של סופר מקראי. או אולי אם היית בעצמך סופרת מקראית." (שם, ע' 110)

צמד המלים "יהודיםומילים" נכתב במיוחד כך, לדעתי, כדי להדגיש, שאין לרווח בין שתי המילים הללו, כי אין דרך להפריד ביניהם במשמעות התוכנית, שכן קו הרצף היהודי הוא מילולי, והרציפות הזו מתפתחת ממגילת הקלף  ועד האינטרנט. הספר מציג הצעה ישראלית לכינונה של זהות יהודית, עם הצעה בדבר חשיבותם העילאית של טקסטים כתובים לעתידן של תרבויות ושל משפחות.

"דברי ימי היהודים סותרים את הקביעה השטחית שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים" אומרים השניים "במקרה שלנו זה פשוט לא נכון. גם לנוכח תבוסות נוראות, חורבן וטבח, הגליה ופיזור, הקפידו העברים הקדומים והיהודים בכל הזמנים לכתוב את תולדותיהם בעצמם. לילדיהם נתנו צימוקים ושקדים כדי שילמדו את אותיות האלף-בית, אבל מיד לאחר מכן החלו הילדים הללו לקרוא טקסטים שחלקם מר כלענה. בלי כחל וסרק סיפרו היהודים לבניהם ולבנותיהם את כל הדברים הנוראים שקרו לנו: חטא ועונש, תבוסה וגלות, אסון ומנוסה, מלחמות אחים ושנאת חינם. אין זה סיפור נעים, אבל הוא סיפור גדול והוא סיפור שלנו." (שם, ע' 164).

על משקל שירו של ג'ובראן חליל ג'ובראן, המשורר הלבנוני-אמריקאי, שכותב בשירו "על הילדים" (מתוך "הנביא"): "ילדיכם אינם ילדיכם / כי פרי געגועי החיים אל עצמם", אומרים המחברים על עצמם ועל קוראיהם: "רעיונותיכם אינם רעיונותיכם. הם ילדי ארון הספרים שלכם, פרי ריבוא שיחותיכם עם אנשים אחרים ויצירי הלשון שבה אתם חיים וכותבים."
ספר הגות מרתק שכולו סקירה מעמיקה על יהודים, מילים, והקשר, הבלתי ניתן להתרה, ביניהם. מומלץ!
קריאה נעימה.

יום רביעי, 5 במרץ 2014

שנת ההסגר / ד"ר רותי קלמן


הספר "שנת ההסגר" של קשמירה סת, מביא לפנינו את סיפורה של לילה, ילדה הודית, כמעט בת 13. ואל תיטעו לגבי גילה. זה אינו ספר נוער, שמתאר חוויות של שום ילדה שאתם מכירים בסביבתכם. זהו ספר למבוגרים, שמתאר עולם שבו קיימים חוקי חברה נוקשים ובלתי מתפשרים, בהודו של 1918, הנמצאת תחת שלטון הבריטים, ומשוועת לעצמאות.

לילה גרה עם משפחתה במדינת גוג'רט שבהודו. היא התארסה בהיותה בת שנתיים לילד בשם רמנלל, וכשהייתה בת תשע, נישאה לו. אולם שלא כפי שאנו מכירים, בגלל הגיל הצעיר של הילדים האלה, אין מדובר במעבר לחיים משותפים בגיל הזה. נהפוך הוא, כל אחד מהם מוסיף לגור עם הוריו, ואסור להם להתראות לבד. אבל מפעם לפעם הילדה הנשואה מוזמנת לבית בעלה. כשהיא שם, היא מדברת בעיקר עם האם ה"בה" שלו. הסיפור מגיע ממקור ראשון, ובקולה ה"ילדי" מתארת לילה את חייה: "אורסתי כשמלאו לי שנתיים, ונישאתי כשמלאו לי תשע. בשנה הבאה יתקיים האנו שלי, טקס שלאחריו ישלחו אותי לביתו של רמנלל. משפחתי תזמין אותו ואת משפחתו, ואני אלבש סארי חדש ואענוד תכשיטי זהב. כוהן יזמר מנטרות בהודית עתיקה, יתפלל שאגיע בשלום לבית בעלי ושחיינו יהיו טובים. נחגוג בשירה ובאוכל טוב, אחר אעזוב את קן משפחתי ואתעופף להקים בית חדש. לפני שאכנס אל ביתם, הבה של רמנלל תקדם את פני בפרחים ובמתנות... כמו חברותי לכיתה, ידעתי שלא אלך לבית-הספר לאחר האנו שלי. בשנה שעברה היו רק חמש בנות בכיתתי. אחר כך נערך לשתיים מהן האנו והן לא שבו לבית-הספר."

את ימיה מבלה לילה בחברת משפחתה, שלעיתים קרובות מתארחת בטקסים שונים. היא מוקפת באוכל מסורתי ותבלינים, וגאוותה על תכשיטיה, והחישוקים הצבעוניים שהיא עונדת לרגליה ולידיה. סקרנית ותאבת חיים היא חיה באושר, ואפילו בציפיה לתחילת החיים החדשים בבית בעלה. אולם דרכם של חיים הם להיות בלתי צפויים, ומסלול חייה של לילה מוסט באחת, ביום שבו רמנלל ננכש על-ידי נחש ומת בו ביום. ואם חשבנו שלהיות נשואה בגיל 13 זה קשה, ובלתי הגיוני, הרי שלאחר מותו, מצפה החברה מלילה להישאר אלמנה לכל ימיה. מאותו הרגע, נלקחים ממנה כל צמידיה ותכשיטיה, כל הבגדים הצבעוניים והסארים הצבעוניים. היא לובשת שחורים עד היום התשיעי, ולאחריו מגלחים לגמרי את שיער ראשה, ומעטים עליה צ'ידרי, סארי של אלמנות, אותו תצטרך ללבוש מעתה ועד סוף ימיה. גם בנות המשפחה האחרות, האם והסבתא מורידות את הנזמים ולובשות מעתה רק בגדים בצבעים כהים. בנוסף, בשנה הראשונה לאלמנותה, חייבת לילה, על-פי אותם קודים חברתיים נוקשים, להיות בהסגר בביתה. נשות המשפחה כואבות את מצבה, כמו גם האב והסב, אך כל אלה לא יכולים לשנות את חוקי החברה בה הם חיים.

עם זאת, האח הבוגר והיחיד של לילה, הוא בהחלט יוצא דופן בהתנהגותו. אהבתו לאחותו הקטנה ודאגתו לה, מתגלים לראשונה ביום התשיעי למותו של רמנלל. כל המשפחה האבלה יוצאת בתהלוכה לבית משפחת רמנלל. אז מופיע האח, שהוזעק ממקום לימודיו באחמדבד. כשהוא רואה את לילה ואת ראשה המגולח הוא מזדעק בכאב "מה עשיתם ללילה? היא... היא רק ילדה! הייתם חייבים לגלח את ראשה?... אני יודע שזה המנהג, אבל לא הייתם חייבים לציית לו. זה פשע!" המשפחה מתנצלת שכדי שלא יוחרמו הם נאלצים לעשות כפי המנהג והאם מבקשת מהאח הבכור שיצטרף לסב ולאב הזקוקים לו, אבל כל מחשבתו נתונה לאחותו הקטנה: "אף אחד לא זקוק לי יותר מלילה. אני אלך איתה." הוא לקח את ידי בידו. "אני כל כך מצטער שעלייך לעבור את, את – " קולו נשבר לפני שהצליח לסיים. לחצתי את אצבעותיו החזקות, מנסה לשאוב מהן כוח רב ככל שיכולתי. השתוקקתי רק שיישאר כאן לצדי. אם הוא וג'איה (בת-הדודה) יהיו עמי, אוכל לשאת את נטל האלמנות. "עזור לי," לחשתי. "אני אעזור לך," הוא השיב ולחץ את ידי..."
ועד מהרה העזרה מגיעה, מבלי שתדע עד כמה הייתה יד אחיה בדבר. סוויבן, מנהלת בית-ספרה מגיעה לבית הילדה-אלמנה הנמצאת בהסגר, ומציעה לבני המשפחה ללמד את הילדה בבית. "הזמנים משתנים עכשיו. לילה תוכל להפיק תועלת מלימודיה." אומרת סוויבן למשפחה, ומרגע שהם מסכימים, משתנים חייה של לילה. היא עדיין סגורה ומסוגרת, אבל עולמה הולך ומתרחב. כשהיא מתחילה להקשיב לקולות שבחצר, שהיא כל עולמה עתה. היא שומעת את הטווסים שבחצר, את צמידיה של האם, ומתחילה לכתוב את כל מה שקורה סביבה. עולמה נפתח גם לכתבים של רוח חדשה. שכן, בד בבד עם מאבקה של לילה על חייה, מתרחש מאבקה של הודו לעצמאות מהמנדט הבריטי. מי שמוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית הוא מוהנדס קרמצ'נד גנדי, שלילה קוראת לו גנדהיג'י, והוא ידוע בשם "מהטאמה (הנפש הגדולה) גנדי". דרך קולות מורתה, האח, והגברים במשפחה נחשפת גם לילה לתורתו. התורה המטיפה לאחווה בין דתות, למאבק ללא אלימות, לשוויון בין המינים ובין המעמדות וליישומה של הסאטיאגרה – פילוסופיה הממוקדת בחיפוש אחר האמת, שאמורה להוביל את הודו לעצמאות. המאבק ללא-אלימות, פירושו, לא כניעת החלש לרצון מי שעושה רע, אלא העמדת כל נשמת העם המדוכא כנגד רצון השליט.
בין הדרכים שננקטו, היו גם אי שיתוף פעולה עם השלטון. סגירת חנויות, שביתה, אי-תשלום מסים, סירוב למלא אחרי החוק ועוד.

התחזקות העם ההודי מול הכובשים, מתרחשת במהלך הספר, במקביל להתחזקותה והעצמתה של לילה, האלמנה הקטנה, ההולכת ומתבגרת והופכת לבחורה חזקה ומשפיעה.
ספר על ילדה חכמה שלא נכנעת. על אהבת משפחה. על בערות ונאורות, ועל תקופה מיוחדת בימיה של הודו. שווה קריאה.