יום ראשון, 27 באפריל 2014

רשימת המשאלות / ד"ר רותי קלמן


עמדתי ביחד עם נטע ליד השולחן הקטן במועדון הקוראים שבספרייה, והכנו לעצמנו משהו לשתות.
"קראת את הספר רשימת המשאלות?" היא שאלה אותי. "לא" עניתי. "הוא טוב?" "כן" היא נשמעה נלהבת. "נהניתי מאד. עכשיו החזרתי. לכי קחי אותו לפני שייעלם". כשראתה שאיני מזנקת באותו הרגע, היא יצאה מהחדר, והביאה את הספר אלי. עד כדי כך היא הייתה נחושה שאקרא.

אז שאלתי את הספר, סיימתי את עבודתי ב-19:00 ובשעה 20:00 כבר התחלתי לקרוא, ולא הינחתי אותו מידיי עד חצות, כשאני כבר בחצי הספר ומרותקת לגמרי. אז תודה, נטע יקירתי, על ההמלצה המוצלחת, אכן נהניתי ואני יכולה בהחלט להמליץ לקוראיי. מדובר בספר "רשימת המשאלות" של לורי נלסון ספילמן, בתרגום מאנגלית של שרון פרמינגר. תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2013.

מה עושה את הספר למעניין? אין זה ספר בלשי או ספר מתח. בכלל לא. אבל יש בו סיטואציה מעניינת, שהגורם לה הוא אם מוכשרת, שהקימה במו ידיה אימפריה לקוסמטיקה. לפני שהיא הולכת לעולמה בעקבות מחלה קשה, היא מחלקת בצוואתה את רכושה לשני בניה, ודווקא לבתה האהובה, שגם סעדה אותה יום ולילה בחודשי חייה האחרונים, היא מתנה את קבלת חלקה בירושה בהתנייה שנראית לבת מופרכת לגמרי. מה שמזכיר את מוטיב הבן/בת השלישי/ת האהוב/ה באגדות-עם שצריכ/ה לבצע משימה מיוחדת כדי לזכות בירושה הגדולה ביותר.
בגיל ארבע-עשרה, הכינה הבת, ברט בולינג'ר, רשימת משאלות לעצמה. משימות כמו: לעזור לחלשים, להתאהב, להיות מורה מדהימה, להופיע בהופעה חיה על במה גדולה, לקנות סוס, ועוד משאלות של נערה, שמצפה מעצמה שתגשים אותם.

את הרשימה הזו היא זרקה לפח, ברגעים של אכזבה מעצמה, כשבטחונה העצמי בשפל. אבל האם שלפה את הרשימה המקומטת מהפח, שמרה אותו, מחקה את כל מה שהבת כבר הגשימה, ואפילו העירה הערות של עידוד. היא הורתה לעורך הדין לעמוד על כך, שברט תמלא אחר כל המשימות שהציבה לעצמה בתור נערה, משימה אחת לכל חודש. ותוך שנה, לאחר שתסיים השלמת המשימה, היא תקבל את הירושה "פי נפער. "אתה מתלוצץ." אני מנפנפת את הרשימה מול עיניו. "את המשאלות האלה כתבתי לפני עשרים שנה! אני בהחלט רוצה לכבד את הרצונות של אמא שלי, אבל המשאלות האלה לא באות בחשבון!" הוא מרים את ידיו כמו שוטר תנועה. "הי, אני רק השליח." אני נושמת עמוק ומהנהנת. "מצטערת." אני שוקעת בחזרה בכיסא ומשפשפת את מצחי. "מה היא חשבה לעצמה?"
ברט המומה. חייה שהיו על מסלול, כביכול, בטוח, מוסטים ממסלולם. אבל כשהיא לומדת להתמודד עם פחדיה, ולעמוד באומץ מול אתגרים, ומול הכוחות שבה, היא מתחילה להתקדם. בתור מוטו לספר בחרה הסופרת לורי נלסון ספילמן במשפט חזק ומעורר השראה של הפסיכואנליטיקן, קארל יונג, שאמר: "מי שמביט החוצה – חולם; מי שמביט פנימה – מתעורר".

אין ספק שברט בולינג'ר מתעוררת, ומוצאת את חייה שווים הרבה יותר, בזכות אם חכמה ואוהבת. מאמציה של ברט נעים בין כישלון להצלחה, כשעורך הדין תומך בה, ומעודד אותה. בכל פעם שהיא עוברת משימה, הוא נותן לה מעטפה ורדרדה. כל מעטפה מכילה מכתב מהאם, שמברך אותה על השלמת עוד משימה, ומעודד אותה לקראת הבאות.
אין ספק שהאם הכירה היטב את בתה, והיא מכוונת אותה, ברגישות ובחוכמה, ללכת בדרכים הנראות כבלתי אפשריות למי שלא מאמינה בעצמה, אך מתגלות כהכי נכונות לחייה. מומלץ!

יום ראשון, 20 באפריל 2014

ריחם המתוק של הזכרונות / ד"ר רותי קלמן


באחד הימים ירדתי במדרגות ביתי בדרכי חזרה לעבודה. על המדרכה עמדה אישה בגבה אלי, וגבר עמד מולה עם מצלמה וצילם אותה על רקע הבית. תהיתי והמשכתי לרדת עד שהגעתי אל בני הזוג. האישה חייכה אלי ושאלה אם אני גרה בבית הזה. כשעניתי בחיוב היא אמרה: גם אני גרתי כאן פעם, לפני יותר מעשרים שנה. מי את? שאלתי, "הבת של ד"ר דרזנר" היא ענתה.
ידעתי שד"ר דרזנר הוא שבנה את הבית הזה בזמנו, ושמחתי לפגוש את בתו. מי שחי בדימונה בשנות השישים והשבעים, ודאי שהכיר אותו, את רופא הילדים שגר אז בדימונה. הבת סיפרה שאביה נפטר לפני שנה וחצי, ואמה, תיבדל לחיים ארוכים, ודאי תשמח לשמוע שהיא ראתה את ביתם הישן.
היזמנתי אותם, וזוג נוסף שהיה עימם, לסייר בבית. היא הסתובבה בהתרגשות עצומה בין החדרים, הצביעה ואמרה, כאן היה חדר העבודה של אבא, כאן היה החדר שלי, זה היה חדר האמבטיה שלי, וכן הלאה. נסחפנו בהתרגשותה.
כולנו מתרפקים לעיתים על זיכרונותינו. אם זה בית ילדותנו, או מאורע מרגש שהשאיר בנו חותם, מישהו שטבע בנו זיכרון עוצמתי, טעמים, ריחות, ילדות, רגעים מתוקים.
הספר שלפניי, המוגדר כספר הטוב ביותר לשנת 2012 על-ידי העיתונות האמריקאית, הוא סוג של ספר כזה, שמוביל את גיבוריו אל עברם. זהו ספרו של ג'ס וולטר הנקרא "ריחם המתוק של הזיכרונות". תרגום: נעה בן-פורת, רמות השבים: ניר, 2014.
עלילת הספר נעה בין שני צירים של זמן. הזמן של העבר (פלשבק, כמו בסרטים), בשנת 1962, והזמן הנוכחי. שלא בסדר כרונולוגי, מקפץ הסופר בין שני הזמנים, כשכל פרק מגלה לנו טפח נוסף  מעולמם של הגיבורים. מה שקורה להם בזמן הנוכחי, ומה שקרה להם בעבר, המסביר במעט את מי שהם בהווה.
הגיבור הראשי הוא פסקואלה, צעיר איטלקי, שגר באי זעיר המצוי בשקע שבין שני צוקים. שם הוא מנהל בית-מלון קטנטן שכמעט ואין איש מגיע אליו. אל עולמו הצר, תרתי-משמע, פורצת כמו קרן אור, שחקנית הוליוודית לא מפורסמת אך מרשימה, המגיעה בטעות אל המפרץ הקטן. בעקבות קנוניה של במאי סרטים היא נשלחת למקום מבודד כדי להסתיר את סודה. העניינים מתפתחים אחרת ממה שתוכנן, והיא מגיעה בסירה אל פסקואלה "ואז היא חייכה, ובאותו רגע, אם דבר כזה אפשרי בכלל, פסקואלה התאהב, והוא יישאר מאוהב עד יומו האחרון – לא כל-כך באישה, שאותה לא הכיר כלל, אלא ברגע."
כמה שיחות ביניהם, זה כל מה שהיה. אבל כל חייהם יזכרו השניים את הרגעים הטובים שחלקו יחד, באותם ימים בודדים בהם שהתה השחקנית האמריקאית בכפר הנידח שבאיטליה. עוד אנו מתוודעים לחייל משוחרר, שחולם להיות סופר, וזיכרונותיו הקשים מהמלחמה אינם מרפים ממנו, לכוכב הקולנוע ריצ'רד ברטון, לא ככוכב קולנוע מוערץ ולא מושג, אלא איש בשר ודם, שמתאהב אהבת אמת בליז טיילור, אבל מאבד צלם אנוש בהתמכרותו הנוראית לאלכוהול, המובילה אותו על עברי פי-פחת. עוד אנו מכירים דמויות נוספות, כגון דודתו של פסקואלה, ובמאי סרטים נלעג ואנוכי, שכל כולו גרוטסקה של ניתוחים פלסטיים, המנסה לחזור לגדולתו על חשבון צרותיהם של אחרים.
חמישים שנה אחרי אותו מפגש בכפרו, מגיע פסקואלה לאולפן קולנוע הוליוודי כדי לחפש אותה אישה מסתורית. באופן מפתיע נרתמת קבוצה של אנשים, כל אחד מסיבותיו הוא, לעזור לו לחפשה.
סוף מפתיע. מומלץ.

יום ראשון, 13 באפריל 2014

ילדיהם של שומרי הפילים

כתבה:  ד"ר רותי קלמן


אחרי "הילדה השקטה" ו"חוש השלג של העלמה סמילה" , שני ספרים מצויינים  של הסופר הדני פטר הוג, לקחתי לידיי את הספר "ילדיהם של שומרי הפילים". הספר קצת שונה מקודמיו.

במרכז הספר נמצאים זוג אחים, פטר וטילטה, וגם אחיהם הגדול, האנס. בין פטר, מספר הסיפור, נער בן 14 לבין אחותו, הגדולה ממנו רק במעט, קיים קשר חזק מאד, אפילו טלפטי, של שניים שרמת האינטליגנציה וההשכלה שלהם היא הרבה מעל הממוצע "כששני אנשים חושבים ביחד על רעיון ששניהם בטוחים בו, זה דבר אחד. אבל מה שקורה עכשיו הוא יותר מזה. זה כאילו שתי התודעות שלנו הופכות לאחת למשך זמן מסויים..." וכמה שפטר נשמע חכם, הרי אחותו, טילטה, מבריקה בחוכמתה וידיעותיה. וכך עם יכולותיהם הם מצליחים להתחמק מקבוצה של אנשים הזויים לגמרי, שמנסים להשיג אותם או את הוריהם, זוג הורים תמהוניים כשלעצמם, שנעלמים, ולא בפעם הראשונה.

הספר מלווה באמירות פילוסופיות מעניינות, הנאמרות בעיקר על-ידי פטר. כשהוא מביט באחותו ומבין שהיא גילתה את הדלת, הוא שואל את הקורא: "...  מה שאני רוצה לשאול הוא אם תוכל לזכור רגע בחיים שלך שהיית מאושר בו. לא סתם במצב רוח טוב. לא סתם מרוצה. אלא כל כך מאושר שהכל היה לגמרי מאה אחוז מושלם...  אם אתה יכול לזכור רק רגע אחד, או עדיף כמה רגעים כאלה... אז מתחילה הדלת להיפתח." זה רגע, מנסה פטר להסביר, שבו אתה נישא על-גבי התחושות של האושר, מבלי להפעיל את המחשבות. ברגע שהמחשבות נכנסות – הקסם נעלם ואתה שוב בכלוב. 
למרות שמו של הספר, אין בו ולו פיל אחד לרפואה. אבל יש רעיון פילוסופי, שמדבר על כך שכולנו מחזיקים פילים בתוכנו. פיל גדול, או פיל קטן, ובעצם, זו מין מקבילה של סוד גדול, של מאוויים עצומים הנמצאים עמוק בלב, של משהו שמוביל אותך במקום שאתה תוביל אותו, וכך מתאר פטר את הפילים של הוריו: "... הפילים של אימא ואבא הם מהטיפוס האפריקני, שנודדים למרחקים ארוכים בלי שום אזהרה ושאתה יכול להיות איתם ביחסים סבירים, אבל אף פעם לא להיות בטוח בזה." 
רעיון הפילים מגיע כנראה מפתגם הודי עתיק שאומר: "אם תרצה להתיידד עם שומר פילים, ודא שיש לך די מקום לפיל".

תעלומת היעלמם של ההורים והמירדף אחרי הילדים גובל במצבים אבסורדים לגמרי, מוטרפים ועם הומור מיוחד, שקצת מזכיר לי ספר שכבר סקרתי אותו בעבר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" (תוכלו למצוא את כתבתי בבלוג "עולם של חוויות ולמידה"). הספר ההוא היה של סקנדינבי אחר, משבדיה, בשם יונס יונסון. שם המצבים הגרוטסקים סבבו את הזקן החכם ועם זאת הנאיבי משהו, כשהוא נפגש עם שועי עולם, בלא שיבין דבר וחצי דבר בנבכי הפוליטיקה.

ברגע מסויים, מרגיש פטר, גיבורנו הצעיר והחכם את תחושת הבדידות "זאת הבדידות בלהיות סגור בתוך חדר שהוא אתה עצמך" ואז קורה לו משהו, והוא מבין שהוא לא צריך לנסות לגרש את הבדידות, אלא הוא מעתיק את תשומת הלב שלו ממנה, והיא פשוט מרפה, מזיזה את עצמה ונעלמת. "מה שנשאר במובן אחד הוא אני. אבל במובן אחר, זאת פשוט הרגשה עמוקה מאד של אושר." לצד המעקב שלנו אחר האירועים המוטרפים, הנגמרים בטוב,  עוסק הספר באימפרסיוניזם "התרשמות". יש מפגש מעניין של כל הדתות, ויש התייחסות מעניינת לדנמרק. 
קריאה נעימה.


יום שישי, 4 באפריל 2014

יותם / ד"ר רותי קלמן


"אני כותב כעת את הקלף האחרון בכתביי. כשאסיים אגלול אותו, אקשור בידיים נרעדות בסרט ארגמן, אכניס אל הכד העשירי והאחרון בדברי הימים אשר כתבתי בעמל שנים, אאטמו במגופת הטין ואחרוט על צווארו: "שנת אחת ושמונים לחייו"..."
הכותב הבדיוני, הכותב בגוף ראשון, הוא יותם בן גדעון אבי העזרי משבט המנשה. הכותב האמיתי של הספר "יותם" הוא אריאל בר. הוצאת רימונים והוצאת עמדה, 2014. ספר חדש.

עיקר דברי הימים המסופרים כאן, הם ימיו של גדעון בן יואש, אחרון השופטים בישראל. גדעון מתואר בספר זה כאיש בשר ודם, עם חולשות של בן-אנוש, וטעויות של בן אנוש, אבל גם עם אמונה אמיתית באלוהים, בתקופה שלא היה ברור בדיוק, איך להיות אדם דתי אמיתי, בתקופה שרוב בני-ישראל המפוזרים עם שבטיהם בארץ כנען, סגדו לאלילים מצד אחד, וקיימו חלק מהמצוות מצד שני. לכן זוכה גדעון בפניית אלוהים אליו, גם באמצעות מלאך, וגם בקולו. גדעון מבקש הוכחות, שוב ושוב, אלוהים מספק לו אותן, עד שהוא יודע שהאל אכן איתו, והוא יכול לצאת בתעוזה ובגבורה, בראש צבא של 300 חיילים, אותם הוא מאמן יום ולילה, כנגד המדיינים המונים אלפים. באומץ ובתחבולות, עם שופרות, כדים ולפידים, מצליח גדעון לסלק אותם, ולהרוג את זבח וצלמונע, מלכי מדיין. וכאן אפשר להיזכר בשיר היפיפה של נעמי שמר "זמר לגדעון" המספר על תעוזתו: "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני, היכה ולא חדל.  וירדפם ויפחידם, הרחק מעבר לירדן, בשלוש מאות חייל..."

בכל צעדיו של גדעון ניכרת הכריזמה שלו, יכולתו להנהיג, מחשבותיו כמנהיג, ובענוותנות הגורמת לו לדחות את המלוכה, למרות שכולם לוחצים עליו שיהיה מלך. ההבנה העצמית שאינו מושלם באה לידי ביטוי באחת משיחותיו הנדירות עם בנו יותם. שימו לב איך לשונו של המחבר מצליחה לגשר בין השפה המקראית לשפתנו כיום. הילד יושב על שפת הים ובונה לעצמו אונייה מכפיס עץ. הוא מדמה בנפשו שהיא אוניית פלישתים והוא מטביעה "מגיע לכם, פלשתים ארורים, " קראתי בקול, "הניחו לשבט דן, אחרת אטביע את אוניותיכם." "הנה נמצא מי אשר יצילם." קפצתי בבהלה למשמע הקול המפתיע. אבי, גדעון עמד מאחוריי. הוא כרע לידי, נטל בידו אבן והשליכה אל המים. "אבא." "כן, בני." "למה לא הצלת את בני דן?," "כי אינני יכול." "למה אינך יכול?" "כי אלוהים אינו עימדי עוד." "מדוע אלוהים אינו עימדך?" "כי חטאתי לו, ועזבני." "מה חטאך?" "לא חטא אחד, כי אם חטאים רבים." "ומהם?" "ביני ובין אלוהים הדבר." "יהיו פיך וליבך שווים, כך אמרת בעצמך, אבי, אמור לי נא." הוא חייך, הירהר קמעה, והשיב: "חטאתי לו בחטא האפוד, בכך שהושעתי את ישראל מיד המדיינים אך לא מן התגרנות שבין השבטים, ובעיקר בספקנותי. פעם אחר פעם דרשתי ממנו אותות, וגם אז לא היה לבי שלם ונתון לו עד תום. והספק הוא אם כל חטאת, יותם." "לי אין ספק באלוהים, אבא." "טוב שכך, בני. אך עליך לדעת, בצר לך, כשתבקש את אלוהים, דווקא אז ייתכן שיאלם דום." "למה? אינני יודע. אולי כי יהיה ספון בענייניו, או ייתכן שבאותה עת יבוא בדברים עם מישהו אחר. אבל לגביך, יותם, אולי ינהג אחרת. כי ביקשת את אהבתו..."
בדמיונו של המחבר, קמים לתחייה בני ישראל, על הטוב והרע שבהם. דיאלוגים שיכולים היו בהחלט להתקיים, עם אורח החיים שהיה נהוג אז. וכך נכתב בגב הספר: "על אף התפאורה שהשתנתה בחלוף השנים ניתן למצוא קווי דמיון רבים לחברה הישראלית בת-ימינו, לבעיות החברתיות והקיומיות שעדיין נותרו, וכמובן לנו כבני-האדם, החווים את אותם קשיים, חיבוטי נפש ומערכות יחסים."

עוד אנו חווים בספר את אכזריותם ושנאתם של מנהיגי ומלכי מדיין, פלישתים וכנענים לבני-ישראל, ואת התנהגותם של בני השבטים השונים ודרך שיפוטו של גדעון במקרים המובאים לפניו. העלילה המסופרת מבוססת על הטקסט המקראי, ובעיקר על ספר שופטים פרקים ו-ט. הדמויות והפרטים נאמנים לכתוב ואינם עומדים בסתירה לו. אבל הם עשירים בפרטים ומלאי חיות, והם נותנים לנו תחושה גם לאחר אלפי שנים כאילו הדברים התרחשו זה מקרוב.
יותם כותב את דברי ימי משפחתו, כשהוא נעזר בכתביו וסיפוריו של פורה, עוזר גדעון, שהחל בכתיבת הדברים. חישבו מהו תפקידו של ההיסטוריון. לספר ללא כחל ושרק, את הטוב ואת הרע. אפילו אם דעתו שונה. אפילו אם היה רוצה לשנות את ההיסטוריה. תפקידו לתעד, וזה הכל, וזה מה שהמחבר חוזר ומדגיש, כשהוא שם בפי יותם את המלים הבאות:  "... לו רק יכולתי למחוק מלה או שורה ולשנות במחי יד את דברי הימים... לו היה כך, לו היה אחרת, היו תולדות הימים אחרים. אך את הנעשה אין להשיב, קורותיה של משפחת אבי-העזרי קבעו את המילים הכתובות, ולא ההפך." (יותם, ע' 368) ועוד הוא אומר: "לימוד דברי הימים מעיד שאנשים אף-פעם לא לומדים מדברי הימים, חוזרים הם על אותן טעויות בשיטתיות מתסכלת. קורה שדמעות גדולות וכבדות מתנפצות על האותיות הנכתבות תחת ידיי, ואני נאלץ להעתיקן שוב בכאב. בכאב רב" (שם, ע' 98)

יותם המקראי, בנו של גדעון (ירובעל) מוזכר בטקסט המקראי בשני מקרים. האחד: כשאבימלך, בנה של פילגש גדעון,  רוצח את אחיו בני ירובעל : "ויבוא בית אביו עפרתה ויהרוג את אחיו בני-ירובעל שבעים איש על-אבן אחת ויוותר יותם בן-ירובעל הקטון כי נחבא" (שופטים ט, ה), ובפעם השנייה כשהוא נושא את משל האטד לבני ישראל "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך..." וכולי (שופטים ט, ח-טו). המחבר בונה את דמותו של יותם המספר, כתשובה לשאלות שהוא שואל את עצמו עם קריאת הטקסט המקראי. מדוע דווקא יותם ניצל מבין אחיו? מיהו האדם שבחר בו כמספר תנכ"י? מדוע דווקא הוא נשא בפני בני ישראל את משל האטד בנושא המלוכה?

ד"ר אריאל בר, מחבר הספר, הוא מנתח עיניים פלסטי בכיר. בעבר היה מפקד הרפואה בפיקוד העורף, מוביל משלחות הצלה לאסונות ברחבי העולם. הספר שלפנינו הוא ספרו השלישי, אחרי "יבשת בתרמיל", ו"כשהאדמה רעדה". הספר "יותם" נכתב בכתיבה רהוטה וסוחפת. נאמנה לשפה המקראית, ובו בזמן, משיקה לשפתנו כיום. מומלץ.