יום שישי, 4 באפריל 2014

יותם / ד"ר רותי קלמן


"אני כותב כעת את הקלף האחרון בכתביי. כשאסיים אגלול אותו, אקשור בידיים נרעדות בסרט ארגמן, אכניס אל הכד העשירי והאחרון בדברי הימים אשר כתבתי בעמל שנים, אאטמו במגופת הטין ואחרוט על צווארו: "שנת אחת ושמונים לחייו"..."
הכותב הבדיוני, הכותב בגוף ראשון, הוא יותם בן גדעון אבי העזרי משבט המנשה. הכותב האמיתי של הספר "יותם" הוא אריאל בר. הוצאת רימונים והוצאת עמדה, 2014. ספר חדש.

עיקר דברי הימים המסופרים כאן, הם ימיו של גדעון בן יואש, אחרון השופטים בישראל. גדעון מתואר בספר זה כאיש בשר ודם, עם חולשות של בן-אנוש, וטעויות של בן אנוש, אבל גם עם אמונה אמיתית באלוהים, בתקופה שלא היה ברור בדיוק, איך להיות אדם דתי אמיתי, בתקופה שרוב בני-ישראל המפוזרים עם שבטיהם בארץ כנען, סגדו לאלילים מצד אחד, וקיימו חלק מהמצוות מצד שני. לכן זוכה גדעון בפניית אלוהים אליו, גם באמצעות מלאך, וגם בקולו. גדעון מבקש הוכחות, שוב ושוב, אלוהים מספק לו אותן, עד שהוא יודע שהאל אכן איתו, והוא יכול לצאת בתעוזה ובגבורה, בראש צבא של 300 חיילים, אותם הוא מאמן יום ולילה, כנגד המדיינים המונים אלפים. באומץ ובתחבולות, עם שופרות, כדים ולפידים, מצליח גדעון לסלק אותם, ולהרוג את זבח וצלמונע, מלכי מדיין. וכאן אפשר להיזכר בשיר היפיפה של נעמי שמר "זמר לגדעון" המספר על תעוזתו: "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני, היכה ולא חדל.  וירדפם ויפחידם, הרחק מעבר לירדן, בשלוש מאות חייל..."

בכל צעדיו של גדעון ניכרת הכריזמה שלו, יכולתו להנהיג, מחשבותיו כמנהיג, ובענוותנות הגורמת לו לדחות את המלוכה, למרות שכולם לוחצים עליו שיהיה מלך. ההבנה העצמית שאינו מושלם באה לידי ביטוי באחת משיחותיו הנדירות עם בנו יותם. שימו לב איך לשונו של המחבר מצליחה לגשר בין השפה המקראית לשפתנו כיום. הילד יושב על שפת הים ובונה לעצמו אונייה מכפיס עץ. הוא מדמה בנפשו שהיא אוניית פלישתים והוא מטביעה "מגיע לכם, פלשתים ארורים, " קראתי בקול, "הניחו לשבט דן, אחרת אטביע את אוניותיכם." "הנה נמצא מי אשר יצילם." קפצתי בבהלה למשמע הקול המפתיע. אבי, גדעון עמד מאחוריי. הוא כרע לידי, נטל בידו אבן והשליכה אל המים. "אבא." "כן, בני." "למה לא הצלת את בני דן?," "כי אינני יכול." "למה אינך יכול?" "כי אלוהים אינו עימדי עוד." "מדוע אלוהים אינו עימדך?" "כי חטאתי לו, ועזבני." "מה חטאך?" "לא חטא אחד, כי אם חטאים רבים." "ומהם?" "ביני ובין אלוהים הדבר." "יהיו פיך וליבך שווים, כך אמרת בעצמך, אבי, אמור לי נא." הוא חייך, הירהר קמעה, והשיב: "חטאתי לו בחטא האפוד, בכך שהושעתי את ישראל מיד המדיינים אך לא מן התגרנות שבין השבטים, ובעיקר בספקנותי. פעם אחר פעם דרשתי ממנו אותות, וגם אז לא היה לבי שלם ונתון לו עד תום. והספק הוא אם כל חטאת, יותם." "לי אין ספק באלוהים, אבא." "טוב שכך, בני. אך עליך לדעת, בצר לך, כשתבקש את אלוהים, דווקא אז ייתכן שיאלם דום." "למה? אינני יודע. אולי כי יהיה ספון בענייניו, או ייתכן שבאותה עת יבוא בדברים עם מישהו אחר. אבל לגביך, יותם, אולי ינהג אחרת. כי ביקשת את אהבתו..."
בדמיונו של המחבר, קמים לתחייה בני ישראל, על הטוב והרע שבהם. דיאלוגים שיכולים היו בהחלט להתקיים, עם אורח החיים שהיה נהוג אז. וכך נכתב בגב הספר: "על אף התפאורה שהשתנתה בחלוף השנים ניתן למצוא קווי דמיון רבים לחברה הישראלית בת-ימינו, לבעיות החברתיות והקיומיות שעדיין נותרו, וכמובן לנו כבני-האדם, החווים את אותם קשיים, חיבוטי נפש ומערכות יחסים."

עוד אנו חווים בספר את אכזריותם ושנאתם של מנהיגי ומלכי מדיין, פלישתים וכנענים לבני-ישראל, ואת התנהגותם של בני השבטים השונים ודרך שיפוטו של גדעון במקרים המובאים לפניו. העלילה המסופרת מבוססת על הטקסט המקראי, ובעיקר על ספר שופטים פרקים ו-ט. הדמויות והפרטים נאמנים לכתוב ואינם עומדים בסתירה לו. אבל הם עשירים בפרטים ומלאי חיות, והם נותנים לנו תחושה גם לאחר אלפי שנים כאילו הדברים התרחשו זה מקרוב.
יותם כותב את דברי ימי משפחתו, כשהוא נעזר בכתביו וסיפוריו של פורה, עוזר גדעון, שהחל בכתיבת הדברים. חישבו מהו תפקידו של ההיסטוריון. לספר ללא כחל ושרק, את הטוב ואת הרע. אפילו אם דעתו שונה. אפילו אם היה רוצה לשנות את ההיסטוריה. תפקידו לתעד, וזה הכל, וזה מה שהמחבר חוזר ומדגיש, כשהוא שם בפי יותם את המלים הבאות:  "... לו רק יכולתי למחוק מלה או שורה ולשנות במחי יד את דברי הימים... לו היה כך, לו היה אחרת, היו תולדות הימים אחרים. אך את הנעשה אין להשיב, קורותיה של משפחת אבי-העזרי קבעו את המילים הכתובות, ולא ההפך." (יותם, ע' 368) ועוד הוא אומר: "לימוד דברי הימים מעיד שאנשים אף-פעם לא לומדים מדברי הימים, חוזרים הם על אותן טעויות בשיטתיות מתסכלת. קורה שדמעות גדולות וכבדות מתנפצות על האותיות הנכתבות תחת ידיי, ואני נאלץ להעתיקן שוב בכאב. בכאב רב" (שם, ע' 98)

יותם המקראי, בנו של גדעון (ירובעל) מוזכר בטקסט המקראי בשני מקרים. האחד: כשאבימלך, בנה של פילגש גדעון,  רוצח את אחיו בני ירובעל : "ויבוא בית אביו עפרתה ויהרוג את אחיו בני-ירובעל שבעים איש על-אבן אחת ויוותר יותם בן-ירובעל הקטון כי נחבא" (שופטים ט, ה), ובפעם השנייה כשהוא נושא את משל האטד לבני ישראל "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך..." וכולי (שופטים ט, ח-טו). המחבר בונה את דמותו של יותם המספר, כתשובה לשאלות שהוא שואל את עצמו עם קריאת הטקסט המקראי. מדוע דווקא יותם ניצל מבין אחיו? מיהו האדם שבחר בו כמספר תנכ"י? מדוע דווקא הוא נשא בפני בני ישראל את משל האטד בנושא המלוכה?

ד"ר אריאל בר, מחבר הספר, הוא מנתח עיניים פלסטי בכיר. בעבר היה מפקד הרפואה בפיקוד העורף, מוביל משלחות הצלה לאסונות ברחבי העולם. הספר שלפנינו הוא ספרו השלישי, אחרי "יבשת בתרמיל", ו"כשהאדמה רעדה". הספר "יותם" נכתב בכתיבה רהוטה וסוחפת. נאמנה לשפה המקראית, ובו בזמן, משיקה לשפתנו כיום. מומלץ.