יום שלישי, 10 ביוני 2014

על חבל דק / ד"ר רותי קלמן


בזמן האחרון לא הצלחתי להתחבר לספרים שלקחתי מהספרייה. הם לא דיברו אלי, ולא הצלחתי לפתוח את הדלת אל עולמם. הינחתי אותם מידיי, והימשכתי לחפש את הספר הנכון.
והוא הגיע. הספר "על חבל דק" של ז'ואן האריס, מתחיל ברגוע, אבל בראייה לאחור, הוא מכיל הרבה רמזים מקדימים למה שעתיד להתרחש בדרמטיות רבה, ובקצב התרחשויות הולך וגובר, כפי שאנו רגילים לראות על הבמה. הקריאה היא קריאה כפולה בכמה מובנים. כשז'ולייט, הגיבורה הראשית, פותחת את יומנה במלים: "הכל מתחיל בשחקנים" ומתארת קרון בלוי של שחקנים המסתובבים עם מסיכות של הקומדיה דל ארטה: ארלקינו, סקרמוש רופא המגפה, איזבל החסודה וז'רונט, וגם רקדנית על חבל ולהטוטנים, היא מדברת על שחקנים המגיעים להציג בפני הנזירות שבמנזר המבודד, בצרפת של המאה ה-17. אולם במובן אחר, היא מתארת במלים ספורות את עלילת הספר כולו.
בעברה היא נדדה בדרכים עם התיאטר דה סייה, בקרון כמו זה שלפניה, כשהתפקיד שלה בלהקה היה לרקוד על חבל. תפקיד שלכאורה הסתיים, כשנכנסה למנזר בתור הנזירה אוגוסט. בראש התיאטרון הנודד שלה, עמד אז גי לה-מרל, שעימו יש לה יחסי אהבה-שנאה. מה שמאפיין את הספור שלהם, הוא הריקוד המטאפורי הסמוי מהעין, מתחת למסיכות שהם עוטים עליהם ביומיום. הוא – כדי לנצל, והיא – כדי לנסות ולהציל את בתה. כך מתקדמת העלילה המדווחת דרך יומני שניהם, כששניהם פוסעים ללא הרף "על חבל דק", מסוכן מאד, בדיוק כמו התפקיד שמילאה בלהקה.
לעיתים לקח לי זמן להבין באיזה מהיומנים אני קוראת. אז קבלו טיפ: הקטעים שלה מסומנים בלב שחור קטן. הקטעים שלו מסומנים בפיק שחור, ומופיעים לראשונה בעמוד 99, לאחר מונולוג ארוך שלה. השימוש בלב ובפיק של קלפים, מצביע על המשחק של שניהם. כמו במשחק הפוקר.
התדירות שבה אנו עוברים מדיווח שלו לדיווח שלה, גוברת ככל שהעלילה מתקדמת, ואנו עוברים לקטעים קצרים יותר ויותר שעוברים מאחד לשני, ומגבירים את המתח של האירועים. הם כמעט לא מדברים זה עם זה, במציאות שבה הם חיים במנזר, אבל הקריאה ביומניהם מראה עד כמה הם מבינים זה את זה, חושדים, שונאים ואוהבים, וכל אחד מהם מנסה לנחש מה יהיו המהלכים הבאים של השני.
352 עמודי הספר, משתרעים על פני תקופה של כמה חודשים. בין יולי לספטמבר 1610. האווירה באותן השנים בצרפת קשה. המלך אנרי נרצח, הכמורה מושחתת, ורודפת כופרים. במקום שבו מתפתחת מגיפה, מאשים ההמון  את המיעוט – את שחקני התיאטרון הנודדים, את רוקחי הצמחים, ואת היהודים, אם הם  בסביבה. על יהודי אחד אנו קוראים במפורש. שמו ג'ורדנו. איטלקי במוצאו. הוא האחראי לחינוכה של ז'ולייט. הוא זה שלימד אותה לקרוא ולכתוב, והוא גם זה שעוזר לה להינצל כשהמצב נראה אבוד.
גם במנזר המצב הולך ומחמיר. לאחר שאם המנזר הטובה נפטרת, מגיעה במקומה ילדה בת 12, אחייניתו של הבישוף המושחת, שמונתה על-ידו להיות אם המנזר. חייהן של הנזירות הופכים לבלתי נסבלים, והגזירות והעונשים הולכים ומתרבים מיום ליום. לצידה של אם המנזר הילדה, משחק גי לה-מרל תפקיד כפול. לכאורה הוא כומר מוודה, שעוזר לה לשלוט במקום, אך לאמיתו של דבר הוא מתכנן נקמה.
מה אגיד לכם, מאז "שם הוורד" של אומברטו אקו, לא קראתי על מנזר עם כל כך הרבה אירועים. כאן אנו יודעים מיהו המושך בחוטים, אך איננו יודעים מהם מניעיו עד לסוף. מותח! קיראו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה