יום שלישי, 15 ביולי 2014

אני ליאונה/ ד"ר רותי קלמן



"אני ליאונה" הוא שם ספרה החמש-עשרה של הסופרת גַיל הראבן, כלת פרס ספיר לשנת 2002, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2013, ומחברת רבי-המכר "שאהבה נפשי", "השקרים האחרונים של הגוף" ו"לב מתעורר".
גיבורת הסיפור, נולדה באפריקה לקיבוצניק ישראלי שהתאהב במתנדבת שהגיעה לקיבוצו. אמה האמריקאית של ליאונה, מגדלת אותה באהבה רבה ובחום, אך נראה שהיא נותנת לתופעת המיגרנה, ממנה היא סובלת, להשתלט על חייה, ולהפוך לתירוץ לאי-יכולתה להיות אקטיבית יותר.
אביה, שהיה מוערך ביותר כגיבור קרבות, עוזב עם אמה של ליאונה לאפריקה, ועל פניו נראה שהוא עוסק בענייני איסום. מסיבה זו או אחרת, רבים הנדודים של המשפחה עם ליאונה הקטנה, והילדה סופגת תרבויות רבות, דרכי חינוך שונות, השכלה רחבה ושפות רבות. אהבתה לספרים אינה יודעת גבולות, ואהבה זו תציל אותה, כשתהפוך לגיבורת חייה שלה.
כשעסקיו של האב לא מצליחים להביא למשפחה חוסן כלכלי, מחליטות שתי הסבתות של ליאונה, סבתא בקי מאמריקה, וסבתא דרורה מהקיבוץ, להגיע יחד לאפריקה כדי לשכנע את ההורים לאפשר לנכדתן היחידה לעבור לגור איתן. ריב גדול פורץ ביניהן על החזקה של הנכדה, והפור נופל על הקיבוץ. ליאונה נוסעת עם סבתה דרורה לארץ.
לא קל לילדה הקטנה והזרה להסתדר בקיבוץ, עם כלליו הנוקשים, כבישת הרגשות, משטר הצימצום, והשינה בחדר הילדים, עם ילדות שגדלו יחד ולא במהרה נפתחות אל הילדה הזרה. ליאונה שראתה עצמה, עד עתה, נאהבת בשלוש יבשות, עטופה בחום ומוגנת על-ידי אהבת הורים, מוצאת עצמה נטושה. איש לא מנסה לברר איך היא מרגישה ומה היא חושבת, ועד מהרה יש גם מי שמנסה להתנכל.
נפשות טובות עוזרות לה, ועם זאת, את עיקר הישרדותה היא חייבת לחינוכה הטוב, ולעברה הרוחני. גם בקיבוץ, וגם כשהיא נאלצת לעזוב, ולעבור תקופות חיים קשות מאד, היא מפלסת לה את דרכה בחיים על-פי המודלים של גיבורי הספרים שקראה. בהיעדר משפחה תומכת ומחנכים מבינים, היא נעזרת בידע שקראה, ובתבונת גיבורי ספריה כדי להסתדר ולהתקדם בסיפור חייה. ההחלטות שהיא מקבלת, הן החלטות אמיצות, העומדות לעיתים בסתירה לסביבתה, אבל מתקבלות מתוך תחושת צדק, שעולה לה לעיתים, בשינוי אורח חיים, לרעה, או לטובה.
לימודים לא פורמליים שהיא לומדת, פותחים לפניה חלון הזדמנויות רחב. היא מתחילה להשתכר מעזרה לסטודנטים בתרגומים, סיכומי מאמרים, וכתיבה בכמה עיתונים בו זמנית, כשהיא כותבת תחת שמות עט שונים, כשמות החיבה שאמה נהגה לכנותה.
שוב מקבל סיפור חייה תפנית חדשה. רעה בתחילה. אך בסופה מצליחה ליאונה להתחזק ולקום מהאפר, והעיקר – להבין שהיא כבר יכולה להשתמש בשמה. והיא משתמשת בו לא רק כשם, אלא כהגדרה מלאת עוצמה "אני ליאונה", אני לביאה!