יום שני, 25 באוגוסט 2014

היורשת מדלהי / ד"ר רותי קלמן


דלהי היא העיר השנייה במספר התושבים שלה בהודו (אחרי מומביי). מספר האנשים החיים בתוך דלהי ובסביבותיה עומד כיום על יותר מ-18 מיליון איש. מבחינת שטחה, היא העיר הגדולה ביותר, אבל, כשגרים יחד כל כך הרבה אנשים – הצפיפות רבה, וכגודל החלומות, כך גודל  הייאוש.
על בסיס זה כתב ויקאס סווארופ את ספרו "היורשת מדלהי". סווארופ כבר כתב ספר מוצלח ביותר קודם לכן, היה זה הספר "נער החידות ממומביי" שהפך לרב מכר עולמי ולסרט מוצלח לא פחות.
בשני הספרים משלב סווארופ את תעשיית החלומות המאכזבת. ב"נער החידות ממומביי" אנו פוגשים  נער תמים ופשוט, חד תפיסה, שבמקרה יודע את כל התשובות לשאלות בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר" ההודית. מתוך אירועים שקרו לו, הוא לומד, מפנים, ומסוגל לענות את התשובות הנכונות להפתעת הצופים כולם, שלא מאמינים למראה עיניהם.
בספר שלפנינו – תוכנית הטלוויזיה המוזכרת היא "פופסטאר", שאליה מגיעים מיליוני צעירים הרוצים להצליח בעולם השירה והמוסיקה. משהו בסגנון "אמריקן איידול" ו"אקס פקטור" הבריטי, ובדומה לתוכנית המשודרת גם בארץ The Voice"". מה שמתגלה לנו הוא האמת המכוערת שמאחורי החלום. אבל זוהי רק אפיזודה קצרה ומעניינת מתוך שבעה מבחנים שצריכה לעבור גיבורת הספר, צעירה בשם "סאפנה".
הסיטואציה שאליה נקלעת סאפנה בתחילת הספר, נראית הזויה לגמרי. וינאי מוהן אצ'ריה, מיליארדר, שהוא תעשיין ידוע ומפורסם, עוצר אותה ברחוב ומציע לה בלי שום הכנה מוקדמת להיות היורשת שלו, כלומר, להיות המנכ"לית של קבוצת איי-בי-סי שבבעלותו, וכפועל יוצא מזה, להרוויח סכום עתק כל חודש.
כמו כל אדם נורמלי, גם סאפנה מנסה להדוף את הרעיון הלא-הגיוני-בעליל, שמצד אחד מושך ומפתה, שכן היא זקוקה ליותר כסף ממה שהיא מרוויחה עבור בני משפחתה, ומצד שני ההצעה נראית כמזימה אפילה עם כוונות לא טהורות.
אבל המציע המוזר מוכיח לסאפנה, שהוא אכן וינאי מוהן אצ'ריה, המילארדר, בעל החברה, כפי שהצהיר, ושאין זו בדיחה על חשבונה, אלא שהוא רציני בכוונותיו. את פנייתו אליה, מסביר אצ'ריה בכך, שלא מצא אף אחד בחברתו, שהוא בעל תכונות שלדעתו הן חובה למנכ"ל מושלם כדי להצליח ולנווט בעולם העסקים המודרניים, כשאדם לאדם הוא זאב, ואלה התכונות אותן בחן: מנהיגות, יושרה, תעוזה, ראיית הנולד, תושייה והחלטיות.
המבחנים אינם כוללים דף ועט ושאלון אמריקאי, הם גם לא ניתנים לה בגלוי, ואין לה מושג מה הוא רוצה בכלל לבחון. הוא פשוט עוקב אחרי התנהלותה, ולעיתים אף מביא אותה לכלל פעולה במכוון. כשהיא צולחת מבחן הוא ממהר לקרוא לה אליו, כדי להודיע לה שעברה, ואז היא מגלה שמה שקרה לה, היה מבחינתו מבחן.
אני רואה את הדרך שעברה סאפנה, כרכבת שדים, שהיא נכנסת אליה בלא לדעת לאן היא תגיע, ומה יקרה בדרך. האירועים, שאליהם היא נקלעת, אכן דורשים את תגובתה. היא נוהגת לא כגיבורת-על, אלא כבן-אדם, שמפעיל היגיון, שלא נכנע, שפועל למען צדק חברתי, שיודע להשתמש בקשריו בשעת הצורך, בלא לדרוך על אף אחד, אבל גם מבלי לוותר על זכויותיה. האם היא תעבור את כל המבחנים? האם תוצע לה בסוף המישרה שעלתה לה בדמים? האם סאפנה, המוכרת הפשוטה מחנות החשמל תהפוך למיליארדרית? הפתעות צפויות למי שיקרא, ואולי הן הלקח הנכון ביותר, שיש ללמוד מהספר. קריאה נעימה.

יום ראשון, 17 באוגוסט 2014

המלך הקבצן וסוד האושר / ד"ר רותי קלמן


איך יכול מלך להיות קבצן? ודאי תשאלו את עצמכם. במוטיב הזה, של מלך קבצן, אפשר לפגוש בהרבה אגדות וסיפורים. הרעיון הוא פשוט. רק כשהמלך חסר דבר מה חשוב ביותר, הוא מבין שהוא אדם ככל אדם, רק אז הוא מבין שאין מקום ליהירות. רק אז הוא מבין שלפעמים פחות, זה בעצם יותר. רק אז הוא מבין מהי אשליה, ורק בנדודיו כקבצן, הוא מרגיש את התחושה הפשוטה של שלווה, שכן למד לאמץ את כל אשר קיבל מהחיים."אגדה שהיא משל, שהיא לקח ודוגמא לכולם.
קראתי הפעם את הספר: "המלך הקבצן וסוד האושר: סיפור אמיתי", ספרו של ג'ואל בן איזי, מספר סיפורים יהודי-אמריקאי, נשוי ואב לשני ילדים, שמגלה יום אחד גידול סרטני בצווארו. הניתוח שהוא עובר מסיר את הסרטן, אבל באותו ניתוח הוא מאבד את קולו.
כיצד יכול מספר סיפורים להמשיך במקצועו, ללא קול? את השאלה הזו שואל בן איזי את עצמו במהלך כל הספר. את התשובה הוא מוצא דרך הסיפורים שהוא נהג לספר, דרך הסיפורים ששמע בילדותו, ומהסיפורים שמספר לו חברו ומורו הרוחני, לני.
הסיפורים שהוא שומע, משורגים בין הרהוריו, פגישותיו עם לני, שיחותיו עם אשתו טלי ומעשיו. בין לבין הוא מלווה את אמו בימיה האחרונים, והבילוי המשותף הזה, גורם לו להבין דברים נוספים על חייו, על אמו, על עצמו, ועל החיים בכלל, וכיצד דווקא ההתקרבות אל המוות, מביאה אותנו קרוב יותר אל החיים. כיצד ברכה היא בעצם קללה, וקללה היא למעשה ברכה.
אחד הסיפורים היפיפיים והמרגשים בספר הוא סיפור אמיתי על הכנר יצחק פרלמן. פרלמן, שחלה בילדותו בשיתוק ילדים, משתמש עד היום בזוג קביים ותמוכות לרגליו. זה כמובן לא מפריע לו להיות מהכנרים המופלאים בעולם. באירוע מסויים אחד במרכז לינקולן בניו יורק, עולה יצחק פרלמן לבמה. ועומד להתחיל לנגן. אחרי מספר תווים, כולם שומעים פקיעה של מיתר. הקהל חשב שהנגן יקום ויחפש כינור חלופי, אבל פרלמן לא עשה זאת. הוא סימן למנצח להתחיל שוב. "כולם יודעים שאי אפשר לנגן יצירה סימפונית על שלושה מיתרים בלבד. אני יודע זאת ואתם יודעים זאת אך באותו ערב, יצחק פרלמן סירב לדעת זאת." פרלמן הצליח להפיק מנגינה מדהימה, ולאחר התשואות הרמות של הקהל הוא אמר בשקט: "אתם יודעים, לפעמים תפקידו של אמן הוא לגלות כמה מוסיקה אפשר עדיין להפיק ממה שנותר לו..."
הסיפור על המלך אף הוא אחד הסיפורים שבספר. בגירסה זו של מוטיב "מלך קבצן". מדובר במלך שלמה, החכם מכל אדם, שמתעמת עם אשמדאי, הופך לקבצן, וחוזר לאחר כל תלאותיו לשבת על כיסא מלכותו: "... אך היה כעת אדם אחר. נעלמה יהירותו, הסתלקו אשליות הגדלות. מאותו יום ואילך הוא הפגין חכמה שלא ידע כמותה לפני כן – חכמת הלב. הוא ידע כעת כיצד מרגיש אדם האהוב על ידי כול וכיצד מרגיש אדם אבוד ובודד, ללא חבר ורע בעולם כולו. הוא ידע איך זה כשיש לך הכול – ואיך זה כשאין לך כלום. הוא ידע כל זאת משום שזכה להיות הן קבצן – והן מלך."
המקור לסיפור זה, כותב בן איזי, הוא התלמוד הבבלי, מסכת גיטין. אבל זהו רק סיפור אחד מתוך סיפורים רבים העוזרים למחבר לבנות שוב את עצמו, ואת הסיפור האישי שלו, להבין למה הוא רוצה לספר סיפורים, ובמה הם עוזרים לו, ולאחרים.

יום ראשון, 10 באוגוסט 2014

מלכת היופי של ירושלים / ד"ר רותי קלמן


יש ספרים שאינם נותנים לך לעזוב אותם. אתה מרותק, הולך שבי אחר הסיפור, נישא על גבי הקולות, האווירה והאירועים.  וגם כשאתה מניח לספר, בלית-ברירה, והולך לענייניך, עדיין הוא מלווה אותך, הסיפור, ואתה תוהה מה קרה לגיבורים, ומתי סוף סוף תוכל לחזור ולקרוא.
אז זה מה שקרה לי עם הספר "מלכת היופי של ירושלים" של שרית ישי-לוי, עיתונאית, חברת מערכת "עולם האישה", מחברת ספרי תיירות ומגישת פינות בטלוויזיה. זהו הרומן הראשון שלה, והיא ראויה לכל המחמאות.
זהו סיפור על משפחת ארמוזה, משפחה שורשית של כמה דורות בירושלים. משפחה שמוצאה הספרדי בא לידי ביטוי במסורת רבת שנים, במאכלים, במנהגים בסגנון הדיבור.
המספרת היא גבריאלה, בתה המורדת והסקרנית של לונה. לונה היפה, המכונה "מלכת היופי של ירושלים", שכמו הדורות הקודמים, גם היא חלמה חלומות והתפקחה מהם. נראה שקללה רובצת על המשפחה, קללה שבעטיה אנשים נישאים לא לאלה שבהם התאהבו. הם לא נישאים להם בגלל מסורת משפחתית, ובגלל ציות לכללי החברה בה הם חיים. הם נישאים לאחרים, אבל נושאים בכאב כל חייהם, את סוד אהבתם האמיתית, כמו נטל שאין להשתחרר ממנו.
גבריאלה לומדת את סודות המשפחה לאט לאט, כשהיא משכנעת את סבתה ודודותיה לגלות לה את מה שלא הבינה בעצמה. לגלות לה, את העצב שליווה את סבה וסבתה, ואת אביה ואימה. כבר מהרגע שנולדה, היא לא מסתדרת עם האם, לונה. לאחר מותה של האם היא אומרת: "שנים רבות אחרי מותה, כשמצאתי בליבי מקום להכיר את אמא שלי, להכיל אותה, גילתה לי דודתי רחליקה את סוד ייסוריה, את כאבה שמעולם לא פג, אלא שאז כבר היה מאוחר מכדי לתקן את מה שנשבר ביני לבין אמי." (מלכת היופי של ירושלים, ע' 11).
דרך תולדות משפחת ארמוזה, אנו עוברים את סוף השלטון התורכי, את המנדט הבריטי, המחתרות, יחס התושבים לתורכים ולאנגלים וכיצד אלה נהגו ביהודים, הרצון לעזור להקים את ארץ ישראל, ותקופת מלחמת העצמאות. כמו-כן אנו מתוודעים ליחסים בשכונה הירושלמית, הרכילויות, הקירבה, השפה הספניולית המושחלת בדיבור הירושלמי, והאהבות הנכזבות.
 גבריאלה מחפשת אחר האמת של המשפחה: "סבתא רוזה ידעה חיים קשים" היא מגלה "היא חיתה עם גבר שנהג בה כבוד אבל לא אהב אותה כמו שגבר אוהב אישה. כל חייה היא לא ידעה אהבת אמת, אבל מעולם לא התלוננה, לא בכתה... סבתא רוזה אף פעם לא הייתה מחבקת... אבל אני הייתי יושבת בחיקה, עוטפת את צווארה בזרועותיי הקטנות ומדביקה נשיקות ללחיה הכמושה. " די, די גבריאלה, באסטה, את מציקה לי," הייתה גוערת בי ומנסה לנער אותי מעליה. ואני הייתי מתעלמת לוקחת את ידיה הגסות ומקיפה בהן את גופי, מכריחה אותה לחבק אותי." (ע' 17).
כמי שחסרה אהבה בילדותה, מחפשת גבריאלה את האהבה במקומות אחרים, אפילו בחו"ל. אבל הבחירות שלה מתגלות כלא נכונות. האם גם גבריאלה נידונה להתחתן שלא מתוך אהבה? כמובן שאיני מתכוונת לגלות לכם. אבל אתם מוזמנים לקרוא את הספר. הוא זורם, הדיאלוגים אמינים, ובקיצור – חוויה.

יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

דברים שרציתי לומר – רמי בר אדון / ד"ר רותי קלמן


רמי בר אדון, הוציא לאור השנה את ספרו הרביעי. הספר הוא אוסף אנקדוטות שאסף לאורך 63 שנותיו. סיפוריו, מזכירים לכל אחד מאיתנו, משהו מההוויה המקומית הארץ-ישראלית. בשפה יומיומית, תיקנית מאד מצד אחד, וסלנגית רבת-שנים, מצד שני, מספר בר-אדון, על עצמו, על הנפש התאומה שלו, אשתו, לילי, על חלק מהלידות של נכדיו, על חברים, מפורסמים יותר, ומפורסמים פחות, על רעות, על שובבותו בילדות (השנים שבהן עמד בפינה רוב הזמן, אצל מורים מסויימים, זוכרים? זוכרים את העונש הזה?), על אהבתו הגדולה לנופי ארצנו, על אנשים פשוטים, על הוריו ושכנותיו.
גם כשהוא אומר דברים קשים, יש בהם אמירה וראייה של מישהו שמביט בעיניים פקוחות מצד אחד, ובהרבה הומור מצד שני. יש לו זיכרון נהדר, והוא מספר את כל האמת (שלו בכל אופן) ללא כחל ושרק, כולל את הפשלות שלו בחיים, את הצדדים הטובים והרעים שלו ושל אחרים. על  חברים מהיסודי, חברים לנשק, ואנשים מעניינים שפגש במהלך חייו. כתיבה קלה, לא מתיימרת, לעיתים נראית על גבול הגוזמה, ולעיתים קרובות מסתיימת בפואנטות עם קריצה.
כמו למשל על אותה תקופה בחייו, שבה התמחה בקיבוץ בעבודה עם חרמש, ואפילו ייצג את הקיבוץ בתחרות, שבה הפסיד בבושת פנים. מאותו הפסד עברו שנים רבות, שבהן לא חזר לנגוע בחרמש, אך זה לא מנע בעדו לעבור פשלה נוספת ואף לספר על-כך: "באחד הימים הזדמנתי לעמק יזרעאל ונתקעתי בפקק אין-סופי, בצומת עין חרוד חתכתי לשטח והתחלתי לקצר דרך השבילים. לאחר כמה דקות נסיעה אני רואה שני חבר'ה עומדים עם חרמשים וקוצרים אלומות חיטה. כנראה לקראת חג הביכורים במשק... בהתקף שובבות של רגע עצרתי את הרכב, קפצתי החוצה וביקשתי מאחד הבחורים את החרמש, תוך כדי שאני מספר לו ניסים ונפלאות על ניסיוני הרב בתחום הקציר בחרמש בשדות מגל. את ארבעים ומשהו השנים שחלפו מאז כמובן העלמתי ממנו... אני אוחז בחרמש הארוך, קורץ לבחור, מטה את גופי בחצי סיבוב אחורה וימינה, מניף את החרמש, מסתובב בתנופה ו... נשאר עומד תקוע... לקח לשני הבחורים הנחמדים עשר דקות להושיב אותי בחזרה באוטו... מזל שאלוהים המציא את הוולטרן..."
מסתבר שיסוד השובבות שכה איפיין אותו בילדותו, לא עזבו, גם בבחרותו. בכנות הוא מספר גם על פשלה אחרת הקשורה למפוחית קטנה שקיבל כשהיה מרותק כילד במשך חודשים ארוכים למיטתו בגלל צהבת זיהומית עקב אכילת פלאפל ברחוב. אחרי שנים, הוא מנודב לנגן במפוחית בערב יום הזיכרון שמארגן הקיבוץ. בביטחון עצמי מופרז הוא מגיע לאותו ערב. אך כשמגיע תורו לנגן – לא יוצא שום צליל: "...הצלילים נחנקים בתוכי ומתוך המפוחית עולה קרקור... אני מנסה לשלוט בצלילים אבל הם שולטים בי. אני מצרצר את השיר וחש שהזמן עובר כמו נצח. המקהלה מאחוריי אינה מצליחה להיכנס... האנשים בקהל מולי זעים באי שקט על כיסאותיהם..."
מאז אותו לילה הוא אינו נוגע יותר במפוחית...
הזיכרונות שהוא מעלה מזכירים לכל אחד מאיתנו רגעים מילדותו שלו. לי למשל, הזכיר בר-אדון את המסרגות שבהן היתה אחות בית הספר בודקת אותנו בכיתה, כדי לגלות אם יש לנו כינים. מעולם לא חשבתי עליהן, מאז ימי בית הספר היסודי. האם גם אתם עברתם את זה???