יום ראשון, 3 באוגוסט 2014

דברים שרציתי לומר – רמי בר אדון / ד"ר רותי קלמן


רמי בר אדון, הוציא לאור השנה את ספרו הרביעי. הספר הוא אוסף אנקדוטות שאסף לאורך 63 שנותיו. סיפוריו, מזכירים לכל אחד מאיתנו, משהו מההוויה המקומית הארץ-ישראלית. בשפה יומיומית, תיקנית מאד מצד אחד, וסלנגית רבת-שנים, מצד שני, מספר בר-אדון, על עצמו, על הנפש התאומה שלו, אשתו, לילי, על חלק מהלידות של נכדיו, על חברים, מפורסמים יותר, ומפורסמים פחות, על רעות, על שובבותו בילדות (השנים שבהן עמד בפינה רוב הזמן, אצל מורים מסויימים, זוכרים? זוכרים את העונש הזה?), על אהבתו הגדולה לנופי ארצנו, על אנשים פשוטים, על הוריו ושכנותיו.
גם כשהוא אומר דברים קשים, יש בהם אמירה וראייה של מישהו שמביט בעיניים פקוחות מצד אחד, ובהרבה הומור מצד שני. יש לו זיכרון נהדר, והוא מספר את כל האמת (שלו בכל אופן) ללא כחל ושרק, כולל את הפשלות שלו בחיים, את הצדדים הטובים והרעים שלו ושל אחרים. על  חברים מהיסודי, חברים לנשק, ואנשים מעניינים שפגש במהלך חייו. כתיבה קלה, לא מתיימרת, לעיתים נראית על גבול הגוזמה, ולעיתים קרובות מסתיימת בפואנטות עם קריצה.
כמו למשל על אותה תקופה בחייו, שבה התמחה בקיבוץ בעבודה עם חרמש, ואפילו ייצג את הקיבוץ בתחרות, שבה הפסיד בבושת פנים. מאותו הפסד עברו שנים רבות, שבהן לא חזר לנגוע בחרמש, אך זה לא מנע בעדו לעבור פשלה נוספת ואף לספר על-כך: "באחד הימים הזדמנתי לעמק יזרעאל ונתקעתי בפקק אין-סופי, בצומת עין חרוד חתכתי לשטח והתחלתי לקצר דרך השבילים. לאחר כמה דקות נסיעה אני רואה שני חבר'ה עומדים עם חרמשים וקוצרים אלומות חיטה. כנראה לקראת חג הביכורים במשק... בהתקף שובבות של רגע עצרתי את הרכב, קפצתי החוצה וביקשתי מאחד הבחורים את החרמש, תוך כדי שאני מספר לו ניסים ונפלאות על ניסיוני הרב בתחום הקציר בחרמש בשדות מגל. את ארבעים ומשהו השנים שחלפו מאז כמובן העלמתי ממנו... אני אוחז בחרמש הארוך, קורץ לבחור, מטה את גופי בחצי סיבוב אחורה וימינה, מניף את החרמש, מסתובב בתנופה ו... נשאר עומד תקוע... לקח לשני הבחורים הנחמדים עשר דקות להושיב אותי בחזרה באוטו... מזל שאלוהים המציא את הוולטרן..."
מסתבר שיסוד השובבות שכה איפיין אותו בילדותו, לא עזבו, גם בבחרותו. בכנות הוא מספר גם על פשלה אחרת הקשורה למפוחית קטנה שקיבל כשהיה מרותק כילד במשך חודשים ארוכים למיטתו בגלל צהבת זיהומית עקב אכילת פלאפל ברחוב. אחרי שנים, הוא מנודב לנגן במפוחית בערב יום הזיכרון שמארגן הקיבוץ. בביטחון עצמי מופרז הוא מגיע לאותו ערב. אך כשמגיע תורו לנגן – לא יוצא שום צליל: "...הצלילים נחנקים בתוכי ומתוך המפוחית עולה קרקור... אני מנסה לשלוט בצלילים אבל הם שולטים בי. אני מצרצר את השיר וחש שהזמן עובר כמו נצח. המקהלה מאחוריי אינה מצליחה להיכנס... האנשים בקהל מולי זעים באי שקט על כיסאותיהם..."
מאז אותו לילה הוא אינו נוגע יותר במפוחית...
הזיכרונות שהוא מעלה מזכירים לכל אחד מאיתנו רגעים מילדותו שלו. לי למשל, הזכיר בר-אדון את המסרגות שבהן היתה אחות בית הספר בודקת אותנו בכיתה, כדי לגלות אם יש לנו כינים. מעולם לא חשבתי עליהן, מאז ימי בית הספר היסודי. האם גם אתם עברתם את זה???