יום שישי, 31 באוקטובר 2014

הבשורה על-פי יהודה – עמוס עוז / ד"ר רותי קלמן


"הבשורה על-פי יהודה", הוא שם ספרו החדש, המפתיע והמרתק של עמוס עוז, שמזכיר קודם כל את הבשורה שלא כלולה בקאנון הנוצרי, בו נמצאות הבשורות של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. בשורה זו של יהודה, מן המאה ה-3 שהייתה בתוך "קודקס צ'אקוס" ופורסמה רק ב-2006, שונה מן הבשורות האחרות שכן, ממנה ברור שיהודה איש קריות היה תלמידו הנאמן ביותר של ישו, עימו חלק את כל הידע שלו, והוא זה שביקש מיהודה להסגירו לרומאים. יש בכך כמובן כדי לטהר את שמו, הידוע לשמצה, של יהודה איש קריות, ולהוריד מעליו את תדמית הבגידה שדבקה בו.
נושא הבגידה כבר הופיע אצל עמוס עוז בספריו, כמו למשל ב"פנתר במרתף". שם מופיעה הכתובת: "פרופי בוגד שפל" על קיר ביתו של פרופי הילד, המתרועע עם שוטר בריטי בתקופת המנדט. פרופי, בן השתים עשרה ורבע, שואל אז: "האם יכול להיות בוגד לא שפל?" ועל השאלה הזו עונה עמוס עוז בספר זה.
משכיל צעיר בשם שמואל אֵש, המתואר כבחור רוחני, עם זקן עבות, כשל נביאי זעם, עוזב את האוניברסיטה באמצע לימודיו המצטיינים בחוגים להיסטוריה ומדע הדתות. בין השאר בגלל בעיות כספיות. כתוצאה מכך נקטעת כתיבת עבודתו בנושא  יחסם של היהודים אל ישו במהלך הדורות.
הוא מוצא עבודה יוצאת דופן בחורף של 1959. בתקופה שבה עדיין ירושלים מחולקת לצד הירדני ולצד הישראלי. תפקידו הוא לארח לחברה בכל יום אחר הצהריים לישיש נכה בשם גרשום ולאד. לסעוד אותו, ולהקשיב להרצאותיו. בתמורה הוא מקבל מקום לגור וחלק מארוחותיו. באותו הבית, שבחזיתו יש גם גפן וגם תאנה, גרה גם עתליה, אשה יפה, שגילה כמעט כפול מגילו של שמואל. זוהי כלתו של ולאד, אלמנת בנו, מיכה, שנהרג בבאב אל ואד, והיא בתו של שאלתיאל אברבנאל. אברבנאל היה ידוע ומקובל בחוגים הפוליטיים בארץ, עד שבשנת 1947 החל להטיף בגלוי לחיים בשלום עם הערבים. הוא אינו רואה בעין יפה את הקמת המדינה על חשבון הערבים, ומנבא שתוצאות מלחמת העצמאות תהיינה רק פתיחה לשנות איבה ומלחמות רבות בינינו לבין הערבים. בן-גוריון מסלק אותו, וכולם מכנים אותו "בוגד". שאלתיאל אברבנאל מסתגר באותו הבית ולא יוצא יותר. איש אינו מוכן לדבר איתו, ושם הוא נפטר מנודה וגלמוד.
במהלך שהותו בבית זה, מתאהב שמואל בעתליה, וגם חוזר לעסוק בנושא האקדמי שנטש. יותר מכל, הוא מתעניין בדמותו של יהודה איש קריות "הבוגד". יהודה איש קריות, כותב שמואל ברשימותיו, היה יותר נוצרי מכל היתר, שכן הנצרות נוצרה בגללו. אלמלא צעדו – לא הייתה קמה הנצרות, וישו היה ממשיך לרפא חולים ולחולל נסים, כיהודי. את מעשהו, מסביר שמואל על פי מחקריו, לא עשה יהודה איש קריות כבגידה בישו, אלא להיפך, מתוך אמונה בו. יהודה איש קריות האמין בישו בכל מאודו. אך כשהצלוב לא ירד מיד מן הצלב, מבין יהודה שטעה באמונתו, והוא מתאבד. שמואל מזכיר את נתן ביסטריצקי שכתב מחזה "ישוע מנצרת" ובו מבקש ישו מיהודה שיסגירו לידי הרומאים. המחזה נכתב ב-1921 (ע' 256- 257), וייתכן וביסטריצקי נחשף למקורות הקדומים של "הבשורה על פי יהודה", שאליהם אולי ייחשף גם שמואל, גיבור הספר, שהרי זמן הסיפר הוא 1959, ועדיין לא פורסם קודקס צ'אקוס בשנה זו.
את התשובה של עמוס עוז לשאלת הבגידה, אפשר למצוא, בין השאר, בהקבלה שבין שני הסיפורים. בגלל ה"בגידה" שבדיעבד מתגלה כ"לא בגידה" של יהודה, נולדה הנצרות, ובהקבלה, התאוריה של אברבנאל נחשבת כבגידה, אבל אילו היו מקבלים את דעתו,  אולי היתה נחסכת מלחמת העצמאות, והמלחמות שלאחריה. אולי גם כאן היה מסתבר שזו "לא בגידה", כלומר, שזה הפתרון הנכון לשני העמים, שהיו אולי אז, מקיימים חיים משותפים, בשלום וללא מלחמות, כמו שכתוב "וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר-שבע..."(מלכים א, ה, 5),
אבל מכיוון שלא התקבלה דעתו ה"בוגדנית" לכאורה, פורש אברבנאל מחברת האנשים, נותן למלחמה לקרות, והוא יושב בדד, "תחת עץ תאנתו" (ע' 154, שם), מלווה בעצב של מחותנו, האב השכול של מיכה, ובבתו, אלמנת מיכה. מה שהיה אמור לסמל את הישיבה המאושרת יחד - לא יכול להישמע עצוב יותר.
ובין שני הסיפורים, ניצב שמואל, שבחלומו קורא לו סטלין "יהודה", שמבין שעליו לעזוב את הבית הבוכה על אובדנו. "מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי..." אומר שמואל לואלד (ע' 254- 255). האם ימשיך בבגידתו ויוסיף לנדוד ואולי יפיץ את בשורת אברבנאל? או יחזור בו מ"בגידתו" וישוב לאקדמיה, לחקור על יהודה איש קריות, לחשוף את "הבשורה על פי יהודה" ולהצביע על "אי הבגידה"?