יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

לקרוא מחשבות / ד"ר רותי קלמן



קריאת מחשבות אינה מיומנות רגילה שלנו כבני-אדם, שהרי אילו הייתה כזו, לא היינו צריכים לדבר. הדיבור מהווה כיום את אמצעי התקשורת הנפוץ ביותר בין בני האדם, משום שאיננו יכולים לדעת מה חושב מי שמולנו, ולכן אנחנו זקוקים לאמצעי התקשורת הזה כדי לתקשר. בעזרת אינטליגנציה ורגישות לשפת הגוף ולאחר – אנחנו יכולים לנחש מה הוא חושב, אבל עדיין מדובר רק בניחוש. עם זאת, כל אחד מאיתנו ודאי נתקל בסיטואציה שבה היה חשוב לו מאד לדעת מה חושב הזולת.
אם אתה קוסם, ואתה מפתח מיומנות לשפת הגוף ולשפת הפנים, אתה יכול לעשות נפלאות בתחום, ואנחנו משתאים בכל פעם מחדש כשאנו רואים את ניחושיהם הטובים של אורי גלר, נמרוד הראל, רון פרשט ואחרים. תחום אחר שיכול לעשות נפלאות עם קריאת המחשבות הוא עולם הסרטים, וכבר ראינו סרטים רבים שמכילים את התכונה המופלאה הזו, כמו "מסע בין כוכבים", או הסרט הקומי "מה נשים רוצות" בכיכובו של מל גיבסון. גם סופרים יכולים להשתמש בדמיונם כדי לחבר לנו סיפור מופלא על קריאת מחשבות, ואפילו לשכנע אותנו שזה אפשרי, שהרי אנחנו רוצים להשתכנע שאפשר לעשות זאת.
על שני ספרים כאלה אספר לכם עתה. האחד לילדים בגיל יסודי "הילד קורא המחשבות" של אוריה שביט. ואחד למבוגרים, הנקרא: "בדידותו של קורא המחשבות" של דלית אורבך.
אוריה שביט, בספרו "הילד קורא המחשבות" לקח  את המושג המקובל על-ידנו "כתוב לו על המצח" כשאנחנו רוצים לומר על מישהו שאנחנו יודעים מה הוא חושב, והפך את זה לכישרון שנולד פתאום לילד בן תשע בשם יוני סתר.
במהלך טיול עם בני משפחתו ברחוב, רואה יוני אישה מבוגרת הצועדת לאט עם מקל ולאחריה גבר צעיר, שיכול ללכת מהר ולעקוף אותה, אבל למרות זאת, הוא מתאים את צעדיו לצעדיה. כשיוני ומשפחתו מתקרבים לשניים רואה יוני שכתוב להם משהו על המצח. להפתעתו הרבה הוא רואה שלאשה מתחלפות הכותרות: "רק נדמה לי או ששוב שכחתי לקחת את התרופה?" הוא קורא, ואחר-כך זה מתחלף ל-"לא, את התרופה לקחתי, אבל אולי שכחתי לכבות את הגז?". הכיתוביות על מיצחו של הבחור מתחלפות אף הן מ"קצת אחרי שהמשפחה הזו תעבור אותנו, אני אחטוף לזקנה את התיק" ל"הארנק שלה בטח מפוצץ בכסף". יוני לא מאמין למראה עיניו, אבל הוא מבין שהוא צריך לעזור לאשה. הוא לוחש לאביו, העובד בחקירות משטרה, שהאישה במצוקה. האב כמובן שאינו מאמין לילד, אבל שנייה אחרי שהם עוברים את השניים, הם שומעים אותה צועקת "הצילו". האב מזנק ותופס את האיש, ובזכותו של יוני ניצלת האישה משוד.
אביו של יוני מנצל את יכולתו החדשה של בנו ומצליח להכניס את השודד לכלא, ונראה שמתחיל עידן טוב בחייו של יוני, כשיכולתו המופלאה מגיעה לידיעת הילדים, שמנצלים זאת כמובן כדי לדעת מה תהיינה השאלות במבחן בתנ"ך, והוא אף זוכה לכתבת שער בעיתון, לחשיפה בטלוויזיה ולפורום מעריצים באינטרנט. אבל, הידע הזה עומד בעוכריו, כשהילדים מתחילים להבין שהם חשופים בפניו, לטוב ולרע, והתקשורת מתחילה להאשים אותו ואת בני משפחתו בשרלטנות. זהו אם-כן הצד הרע של היכולת המופלאה הזו. אנשים לא רוצים להיות חשופים בפני אף אחד, ומי שמסוגל "לקרוא" אנשים, לא הופך לחביב הקהל. כשיוני מבין זאת, ומדבר על כך עם סבו, משתנה המצב. ספר נחמד מאד לילדים (וגם למבוגרים, שלא מתביישים לקחת ספרים ממדף הילדים), עם איורים יפים של גיא מורד.
בספר השני "בדידותו של קורא המחשבות" של דלית אורבך, אנו מוצאים את הסייפא של הספר הקודם, כבר בכותרת הספר הזה, המצביעה על כך, שתכונה כה מיוחדת ומושכת, אינה מביאה בהכרח את בעליה לאושר הנכסף.
בספר שלפנינו, יכול נרי, הגיבור הראשי, כבר כילד בגיל הרך, לראות את המראות שאנשים רואים במוחם בזמן שהם בסביבתו. אם כי לוקח לו שנים כדי להבין מהם המראות שהוא רואה ומה משמעותם, מעצם היותו רך בשנים. נרי גדל ללא אהבת הוריו, וללא הדאגה והתמיכה האמיתיים. ההכרחיים לשלמות נפשו של כל ילד. כיוון שהוא מרגיש אשם, הוא מקבל עליו גם אשמות של אחרים, שהוא לא קשור להם. הוא רואה איך אנשים שמתנהגים בחיוביות, מלאים לעיתים במחשבות אלימות, ולומד עם התבגרותו, שיש סוגים שונים של מחשבות "אלה הנהגות כדי לשחרר קיטור פנימי בלבד, ואלה הנהגות כדי להתבצע". הוא גם מבדיל בין מחשבות ששחזרו מעשים לבין מחשבות שמעולם לא יצאו לפועל. ההבדל ביניהן מבחינתו היו בצבע, תמונה ותחושה, ואפילו הריח שונה. אבל למרות יכולתו המופלאה, הוא אינו משתמש בה כדי להיטיב לעצמו, אלא להיפך. מין סוג של הרסנות עצמית. הוא אינו שמח בתכונתו זו: "אני יודע יותר מכל אחד אחר," נרי אומר. "כל כך יודע וכל כך לא רוצה לדעת. וכל מי שאומר שידע זה כוח, יש לי ויכוח איתו."
במהלך הסיפור הוא נחשף לבית המשפט, כשאחד מחבריו ללימודים מואשם ברצח. עורך דין נחשף ליכולתו של נרי לראות מחשבות, ונרי הופך לנשק הסודי שלו, שמצליח להביא לזיכויים של חפים מפשע. אבל בשלב מסויים, הופך נרי עצמו לחשוד העיקרי בפרשה של רוצח סדרתי, והוא זקוק להגנה.
במעצר הוא פוגש באישה היחידה בעולם, שיכולה להעמיד מולו מראה ולהכיר לו את עצמו, שכן היא ניחנה באותה התכונה המייחדת אותו. מפגש מופלא ומעניין מתרחש עתה בין שני קוראי המחשבות. ספר מעניין בהחלט, אך בסופו של דבר, לאחר קריאת שני הספרים האלה, נראה לי שההשתוקקות להיות בעלי התכונה המיוחדת הזו, קצת מתפוגגת, אבל עדיין ותמיד תהיה משהו שמעניין לקרוא עליו.
קריאה נעימה.

יום שישי, 14 בנובמבר 2014

קולו של המלאך – גיום מוסו / ד"ר רותי קלמן


בפתח ספרו "קולו של המלאך", מתאר גיום מוסו, התנהגות, שרבים מאיתנו נוהגים בה כיום. מדובר ביחס שלנו לטלפון הנייד שברשותנו. בהתחלה לא ראינו בו צורך אמיתי, ולכן רכשנו מכשיר פשוט, רק כדי להיות בעניינים. עם הזמן למדנו לשלוח אס-אם-אסים, לצלם תמונות ולשמור בגלריה, להעלות סרטונים, להשתמש ביומן אלקטרוני, לעבור לדגם חדש יותר, להוריד אפליקציות, לגלוש באינטרנט, לשחק, ו... להיות מכורים, למכשיר הזה, שהפך כמעט לשתל בגופנו.
והנה, בספרו זה, מתאר מוסו מצב חדש, שבו גבר ואשה, זרים לחלוטין זה לזה, נתקלים זה בזה באולם הנוסעים של נמל תעופה, ומעוצמת ההתנגשות, מתהפכים ונופלים מגשי האוכל שנשאו בידיהם. הם כורעים לאסוף את האוכל, ואת חפציהם האישיים, תוך שהם מאשימים זה את זו באחריות לתקרית, ונעלמים לכאורה, זה מחייו של זו, ולהיפך.

אך מסתבר, שבמהומת האיסוף, נטל כל אחד מהם בטעות את הטלפון הנייד של השני. הם מגלים זאת רק כשהיא כבר בפריז, והוא בסן פרנסיסקו. ומה עושים עכשיו? הרי כל עולמם מצוי בתוך הטלפון שלהם, הנמצא כעת בידי זר/זרה בארץ רחוקה.
ג'ונתן הוא הראשון שיוצר קשר עם מדלן, כשהוא משתמש בטלפון שלה, כדי להתקשר לטלפון שלו, שבידיה. הם ממשיכים להתקוטט גם בטלפון, ובזמן שהמכשיר הזר עוד בידיהם, הם מתחילים לבחון בסקרנות את תוכנו.
ג'ונתן מגלה את תמונותיה, את מקום עבודתה, הנוכחי, כמוכרת פרחים, ואת מקום עבודתה הקודם, שבו הייתה מדלן חוקרת במשטרה. בתוך יומניה, הוא מגלה את סודותיה הכמוסים ביותר, ובתוכם – דמות,  שהוא מכיר, של נערה שנעלמה, ואשר עמדה במרכז חקירותיה של מדלן.

מדלן מגלה אף היא דרך הנייד של ג'ונתן, שאותו זר שבו התנגשה, היה בעבר השף הגדול והמוערך ביותר בעולם. אבל משהו קרה לו, ששיבש את הקריירה שלו, שגרם לו לעבוד בהווה כשכיר במסעדה פשוטה. מדלן מחליטה לברר, ולעזור לו.
הפגישה ביניהם היא לא רק בלתי נמנעת, אלא כפי שמבינה מדלן "זה היה כתוב. תעלול משונה של הגורל, שבחר לקרב ביניהם ברגע המכריע, קולו של המלאך, כמו שסבתו נהגה לומר..."
מהשלב הזה בספר, מתחיל המתח לגבור מדף לדף, וממש ממש קשה לעזוב את הספר!  וכך נכתב על ספר זה בדף האחורי של הכריכה: "קולו של המלאך הוא סיפור שמתחיל כקומדיה רומנטית והופך ביד אמן למותחן מרתק בעל סוף מתוזמן להפליא". גם המבקרים הספרותיים בצרפת, היללו את הספר בעיתונים: "אלכימיה מתוחכמת שמתח ורגשות נשזרים בה בכישרון מופלא" (לה רפובליקה) ; "מוסו סוחף אותנו במותחן רומנטי יוצא דופן." (לה מאטן) ; "אנחנו צוללים לתוך המסתורין של מוסו כמו ילדים שקופצים לתוך השלוליות עם שתי הרגליים." (לה פריזיאן).

יום שני, 10 בנובמבר 2014

עפיפונים – רומן גארי / ד"ר רותי קלמן מנהלת הספרייה העירונית ע"ש מאיירהוף



הספר "עפיפונים" של הסופר הצרפתי רומן גארי קסם לי בדרך הכתיבה, באירועים המשולבים במאורעות היסטוריים של מלחמת העולם השנייה בצרפת הכבושה, ובסיפור אהבתם של לודו, נער כפרי מחבל נורמנדי שבצרפת, ונערה, בת-אצילים פולניה. אני שמחה שזה הספר שיפתח השבוע את מועדון הקוראים של הספרייה, המאופיין השנה בנושא: "אהבות-שנאות". אתם, כמובן, יכולים להצטרף.
לודו מעביר את זמנו במקום הקרוי "המעין העתיק". שם הוא הקים בעזרת דודו, סוכת ענפים מחופה שעוונית, שבה הוא קורא ספרים, וחולם על מלחמות של "מעטים מול רבים". שם גם מתחיל סיפור אהבתם של לודו ולִילה, כפי שלודו הבוגר מתאר: "יום אחד באמצע יוני, לאחר שהשבעתי את גרגרנותי והתנמנמתי, פקחתי פתאום את עיני וראיתי לפני ילדונת בלונדית, חבושה כובע-קש רחב-תיתורה סוקרת אותי בחומרה. מתחת לענפים שיחקו השמש והצל, ועד עצם היום הזה, לאחר שנים רבות כל-כך, נדמה לי כי משחקי האור והצל סביב ללִילה לא חדלו מעולם, באותו רגע של התפעמות, שאז לא הבנתי את טיבה ואת סיבתה, ניתנה לי כמין התראה... חופן תותים הושטתי להתגלות הבלונדית חמורת-הסבר. אך לא נחלצתי מידה בקלות כה רבה. הילדונת התיישבה לה לצדי, ובלי לשעות למנחתי הניחה ידה על הסל כולו. כך נקבעו התפקידים לצמיתות. כשלא נותרו עוד על קרקעית הסל אלא תותים ספורים, השיבה אותו לי וקבעה בנעימה ברורה של קובלנה: "זה יותר טעים עם סוכר."
שני נושאים עוברים כחוט השני בעלילה המתפתלת. הראשון - עפיפוניו של אמברואז פלרי, דודו של לודו, שאינם סתם עפיפונים. פלרי, הוא "דוור" כפול. לא רק שהוא מחלק את הדואר לתושבי הכפר, אלא אף משתמש בעפיפוניו להעברת מסרים פוליטים, ורואה בהם כלי שיכול לעזור לו להביע את דעותיו "עפיפוני כל העולם, התאחדו" (ע' 133). זו הדרך שלו להילחם בשלטון הנאצי. הזיכרון, שהוא כשרון גנטי במשפחת פלרי, עוזר לו, כמו גם ללודו ולאחרים, לשמור על התקווה. העפיפונים, מקבלים כמעט חיות משלהם, ובהחלט אינם רק סתם משחק של ילדים.
הנושא השני, הקשור גם לנושא הראשון, הוא עניין ההישרדות. הנער לודו מקבל מהמורה שלו לצרפתית הוראה לכתוב חיבור בנושא: "בחנו את שני הביטויים: 'להישאר בחיים' ו'להישאר שפוי' – עירכו השוואה ביניהם וציינו אם קיימת, לדעתכם, איזו סתירה בין שני המושגים." (ע' 18). את התשובה לכך אנו מקבלים במהלך הרומן כולו. כדי לשרוד את המלחמה הנוראה, עליך להיות מעט מטורף. כשהמשפחה של לילה חוזרת לפולין, וקשה ללודו הפרידה, הוא שואל את הדוד שלו: "מה בדיוק אתה מנסה לומר לי, דודי? אתה מציע לי 'להישאר שפוי' או 'להישאר בחיים'?" (ע' 79), והדוד עונה לו במקום אחר בספר: "צריך להיות מטורף, כדי להישאר בחיים" (ע' 154), וגם "שמור על הטירוף שלך, לודו. אל תבזבז אותו. הארץ תהיה זקוקה לו יותר ויותר" (ע' 164).
ואכן, בגלל שהנער נחשב למטורף, המדמיין שאהובתו הפולניה איתו, בשעה שהיא בפולין, משאירים אותו הגרמנים בחיים. הוא משתמש בזיכרון המדהים שלו, לשוות לא רק את מראה אהובתו, אלא אף מקיים עימה דיאלוגים דמיוניים, בהתאם לזיכרונה בראשו. באמצעות הזיכרון הוא יכול לתת צ'אנס לתקווה, בימים שנראים כחסרי תקווה. גם אביה של לילה, מחזיק מעמד במהלך המלחמה בפולין, רק כי נכנס לתוך קליפתו, ומצטייר כלא-שפוי. לאחר שנגמרת המלחמה – הוא שב לתפקד כרגיל.
הקריאה סוחפת, הכתיבה מצויינת, כיאה לרומן גארי, כפי שגם ספריו, הכתובים תחת השם הבדוי שלו "אמיל אז'אר", ראויים ומומלצים לקריאה.