יום שישי, 14 בנובמבר 2014

קולו של המלאך – גיום מוסו / ד"ר רותי קלמן


בפתח ספרו "קולו של המלאך", מתאר גיום מוסו, התנהגות, שרבים מאיתנו נוהגים בה כיום. מדובר ביחס שלנו לטלפון הנייד שברשותנו. בהתחלה לא ראינו בו צורך אמיתי, ולכן רכשנו מכשיר פשוט, רק כדי להיות בעניינים. עם הזמן למדנו לשלוח אס-אם-אסים, לצלם תמונות ולשמור בגלריה, להעלות סרטונים, להשתמש ביומן אלקטרוני, לעבור לדגם חדש יותר, להוריד אפליקציות, לגלוש באינטרנט, לשחק, ו... להיות מכורים, למכשיר הזה, שהפך כמעט לשתל בגופנו.
והנה, בספרו זה, מתאר מוסו מצב חדש, שבו גבר ואשה, זרים לחלוטין זה לזה, נתקלים זה בזה באולם הנוסעים של נמל תעופה, ומעוצמת ההתנגשות, מתהפכים ונופלים מגשי האוכל שנשאו בידיהם. הם כורעים לאסוף את האוכל, ואת חפציהם האישיים, תוך שהם מאשימים זה את זו באחריות לתקרית, ונעלמים לכאורה, זה מחייו של זו, ולהיפך.

אך מסתבר, שבמהומת האיסוף, נטל כל אחד מהם בטעות את הטלפון הנייד של השני. הם מגלים זאת רק כשהיא כבר בפריז, והוא בסן פרנסיסקו. ומה עושים עכשיו? הרי כל עולמם מצוי בתוך הטלפון שלהם, הנמצא כעת בידי זר/זרה בארץ רחוקה.
ג'ונתן הוא הראשון שיוצר קשר עם מדלן, כשהוא משתמש בטלפון שלה, כדי להתקשר לטלפון שלו, שבידיה. הם ממשיכים להתקוטט גם בטלפון, ובזמן שהמכשיר הזר עוד בידיהם, הם מתחילים לבחון בסקרנות את תוכנו.
ג'ונתן מגלה את תמונותיה, את מקום עבודתה, הנוכחי, כמוכרת פרחים, ואת מקום עבודתה הקודם, שבו הייתה מדלן חוקרת במשטרה. בתוך יומניה, הוא מגלה את סודותיה הכמוסים ביותר, ובתוכם – דמות,  שהוא מכיר, של נערה שנעלמה, ואשר עמדה במרכז חקירותיה של מדלן.

מדלן מגלה אף היא דרך הנייד של ג'ונתן, שאותו זר שבו התנגשה, היה בעבר השף הגדול והמוערך ביותר בעולם. אבל משהו קרה לו, ששיבש את הקריירה שלו, שגרם לו לעבוד בהווה כשכיר במסעדה פשוטה. מדלן מחליטה לברר, ולעזור לו.
הפגישה ביניהם היא לא רק בלתי נמנעת, אלא כפי שמבינה מדלן "זה היה כתוב. תעלול משונה של הגורל, שבחר לקרב ביניהם ברגע המכריע, קולו של המלאך, כמו שסבתו נהגה לומר..."
מהשלב הזה בספר, מתחיל המתח לגבור מדף לדף, וממש ממש קשה לעזוב את הספר!  וכך נכתב על ספר זה בדף האחורי של הכריכה: "קולו של המלאך הוא סיפור שמתחיל כקומדיה רומנטית והופך ביד אמן למותחן מרתק בעל סוף מתוזמן להפליא". גם המבקרים הספרותיים בצרפת, היללו את הספר בעיתונים: "אלכימיה מתוחכמת שמתח ורגשות נשזרים בה בכישרון מופלא" (לה רפובליקה) ; "מוסו סוחף אותנו במותחן רומנטי יוצא דופן." (לה מאטן) ; "אנחנו צוללים לתוך המסתורין של מוסו כמו ילדים שקופצים לתוך השלוליות עם שתי הרגליים." (לה פריזיאן).