יום שישי, 26 בדצמבר 2014

קריאת הקוקייה – רוברט גלבריית? / ד"ר רותי קלמן


שוב ספר בלשי או רומן מתח, עליו דנו במפגש מועדון הקוראים שלנו בשבוע שעבר, עם המנחה אבישי מונק (ולמה אתם לא מצטרפים?).
מעבר לחיפוש הבלשי הרגיל אחר פיתרון חידת מותה של דוגמנית-על, טמון בספר מסר. ואולי כדאי שאתחיל בעניין המחבר, או יותר נכון, המחברת. שכן רוברט גלבריית, הוא/היא לא אחרת מאשר ג'יי קיי רולינג, המחברת המפורסמת של ספרי הארי פוטר.
בתקופה שבה חשבו שהמחבר הוא אכן סופר בשם רוברט גלבריית, היללו המבקרים את הספר, אבל הוא נמכר רק ב-1500 עותקים. אולם ברגע שנודע, שהספר נכתב בעצם על-ידי הסופרת של סדרת הארי פוטר, זינק הספר מהמקום ה-4,709 באמזון, למקום הראשון! ונמכר ביותר משני מיליון עותקים. הנה לכם דוגמא לכוחו של שם, שבו זכתה כמובן ג'יי. קיי. רולינג בכבוד וביושר בשל כתיבתה המרתקת והחכמה.
ומה בספר שלפנינו? קורמורן סטרייק הוא בלש פרטי, שלא הרבה לקוחות משחרים לפיתחו. הוא איש גדול מימדים, לא מטופח, ומוזנח למראה בשל מצבו הכספי. באותה עת הוא נפרד מבת-זוגו היפיפייה, ומביתה המפואר, לאחר מריבות רבות. בהיעדר יכולת לממן שכר-דירה ועם חובות שהולכים ותופחים, הוא מתגורר במשרדו, גאה מדי מכדי להודות במצבו העגום בפני בני משפחתו או בפני חבריו הבודדים, ואפילו לא בפני מזכירה הזמנית, רובין אלקוט, המצטיינת בטאקט וברגישות רבה ביותר למצבו.
סטרייק יוצא ממלחמת אפגניסטן, כשהוא גורר רגל מלאכותית, ומצטייר בעיניי כאיש בשר-ודם. זאת  בניגוד לכמה בלשים בספרות. בתוך כל הצרות האנושיות שלו, גופניות ונפשיות, אנחנו רואים אותו מתמודד בתבונה רבה עם תעלומת מותה של דוגמנית-העל, כהת העור, לולה לנדרי. יש משמעות לחלק מהשמות בספר. "לנדרי" (כביסה), קורמורן (עוף גדול ומגושם) ו"קריאת הקוקייה", מצטיירת כמסר של לולה, הנקראת "קוקייה" בפי חבריה, המתרה במותה על פריקת מוסר, ועל רדיפת בצע.
המשטרה הלונדונית קבעה, שלולה לנדרי, שאומצה בילדותה, התאבדה ממרפסת ביתה. העיתונים שפכו טונות של כתבות, השערות, צילומים, וניסו להצביע על רצח. לבסוף, דעכה התקשורת ו- "סוף סוף, התזזית מיצתה את עצמה ואיבדה כל טעם, ואפילו לעיתונאים לא נותר יותר מה לומר, חוץ מזה שיותר מדי כבר נאמר." ("קריאת הקוקייה", ע' 14). אחיה הלבן של לולה, ג'ון בריסטו, אף הוא מאומץ, מגיע אל משרדו של סטרייק, ומבקש ממנו להתחיל לחקור במקום שהמשטרה נכשלה לדעתו. אין סיכוי שהיא התאבדה. הוא אומר, וסטרייק ורובין יוצאים להשגת ההוכחות לתיאוריה של האח.
המצב מורכב, ואנו לומדים על הדמויות השונות המעורבות בפרשה. החבר המפורסם והמסומם של לולה, השכנים שלה, הדוד, שמצטייר כדמות הרעה בסיפור, האם החולה, הידיד המעצב שלה, והחברות. מכל אלה מצטיירת דמותה, מצטיירים מהלכיה האחרונים, ומצטייר הסוף המפתיע.


יום שבת, 20 בדצמבר 2014

על השינה / ד"ר רותי קלמן


האם קרה לכם שהתעוררתם בלילה אחרי כמה שעות ולקח לכם שעות להירדם שוב? רבים מכם ודאי מנענעים כעת את ראשכם לאישור. אלה החווים זאת לעיתים קרובות חושבים, מן הסתם, שהם סובלים מהפרעת שינה. אך, חוקרי שינה, ובראשם פרופ' רוג'ר אקירש (Roger Ekirch), סבורים – שזהו המצב הטבעי. ואילו שינה של 8 שעות רצופות, היא הלא-טבעית, ומקורה במהפיכה התעשייתית ובהמצאת התאורה המלאכותית.
ב-2001 חשף פרופ' אקירש את מחקר השינה שעליו עבד במשך 16 שנה. על-פי מחקרו מסתבר שעד לפני 150- 200 שנה נהגו אנשים לישון שתי שינות בלילה. השינה היתה מפוצלת לשניים, והשינות נקראו בשם: השינה הקטנה/הראשונה, והשינה הגדולה/השנייה. לפני שהומצאה הזכוכית שיכלה להגן על הנר, היה החושך יורד על העולם, הרחובות היו חשוכים, והאנשים נכנסו למיטותיהם בסביבות 20:00. הם נרדמו לשעתיים, בערך, ואז היו מתעוררים לשעה וחצי עד שעתיים: קוראים לאור נר, מתפללים, הוגים, מעשנים טבק, מדברים ביניהם, הולכים לבקר שכנים וכדומה, וחוזרים לישון עד לבוקר.
במאמרו של רוג'ר אקירש 'Sleep We Have Lost: Pre-Industrial Slumber in the British Isles' ובספרו: 'At Day's Close: Night in Times Past', יש כ-500 דוגמאות מתוך פרוטוקולים של בתי-משפט, מיומנים אישיים, מכתבים רפואיים של התקופה, ומיצירות ספרותיות כאודיסאה של הומרוס, או כתביו של צ'וסר.
לדברי אקירש, הפכו שתי השינות לנורמה של שינה אחת ארוכה ורציפה בת 7 שעות, רק החל מסוף המאה ה-17, ואילו שרידיה של השינה מפוצלת, נעלמו לחלוטין אחרי 1920. אז מה באמת טבעי? ומה מלאכותי? אקירש מאמין, שבעיות שינה רבות מקורן בחוסר ההסתגלות של גופינו למנהג החדש של השינה הרציפה, אחרי אלפי שנים של שינה מפוצלת.
בלא שידע על מחקרו של אקירש, מספר הסופר רוברט לואיס סטיבנסון, שכתב את 'אי המטמון', שהוא שהה תקופה ארוכה על אי בודד, בצפון צרפת, ביחד עם הקוף שלו. בחושך של המקום, ללא תאורה מלאכותית, הוא התעורר באופן קבוע, כל לילה, לאחר כשעתיים של שינה. מצב ערות זה, היה מופלא בעיניו. מחשבתו היתה צלולה ביותר, החלומות ברורים וזכורים, והוא קרא לשעה הזאת של ערות "שעה מושלמת".
גם הניסויים שנעשו על-ידי חוקרי שינה מאז, גילו שאנשים הנחשפים רק לאור השמש, חוזרים בהתנהגותם לימי-הביניים ולשינה המפוצלת. בין שתי השינות, כשהם מתעוררים, יש להם תחושה של בהירות מחשבתית, והם מרגישים שגופם רגוע כמו אחרי יום שלם של ספא.
בעקבות מחקריהם של אקירש ומומחים אחרים לשינה, יש מגמה לראות היום במקרים בהם מתעוררים באמצע הלילה ולא מצליחים לישון – לא הפרעת שינה, אלא הרגל קדום של הגוף, והם ממליצים לנצל את השעה כטוב בעיניכם – להתפנות, לקרוא, לחשוב, ולאחר-מכן לחזור ולישון.



יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

ספרים בנושא סכנות באינטרנט / ד"ר רותי קלמן


בספרה של דנה אבירם "פייסבוקס" יש משחק מלים משמעותי. השם מזכיר פייסבוק, מצד אחד, שזה באמת הנושא המרכזי,  אך לאמיתו של דבר בשינוי קל מדובר בתרגום מאנגלית המורכב משתי מלים: "פייסבוקס", כלומר, אגרוף בפרצוף.
רוני, גיבורת הספר, נרשמת לפייסבוק למרות האיסור של הוריה, כי כל חבריה כבר נמצאים שם. לאחר שהיא מכניסה את כל נתוניה האמיתיים, היא רואה: "ברוכה הבאה לפייסבוק!" "כן, זה אמיתי, רוני, גם לך יש!" היא חושבת "איזה כיף!" שאגו הקולות בראשי כמו קהל צוהל באוהל קרקס ענקי," ואז היא אומרת בכל מפוקח שלאחר מעשה "רק לא ראיתי אז שאני הלוליינית הפוסעת על חבל דק מאוד, ולא ידעתי שבזמן הקרוב החבל יימשך מתחתי, ואני אפול מטה מטה ואתרסק, כי לא אמצא שם רשת הצלה, אלא קרקע כואבת ומסוכנת."
זה מה שקורה ברשת, כשלא נזהרים, אומרת המחברת, דנה אבירם, שהיא עובדת סוציאלית בין השאר, המזהירה שוב ושוב את הילדים וגם את ההורים, בספרים שכתבה: "טורף ברשת", "פייסבוקס" ואחרים, וגם בהרצאות שהיא מקיימת לנוער ולהורים. שימו לב לילדיכם. אם יש שינוי לרעה בהתנהגותם, אם הם מסוגרים פתאום בחדר, עצובים, לא יוצאים לחברים. אולי קרה להם משהו ברשת החברתית, והם זקוקים לעזרה. תעודדו את ילדיכם לשתף אתכם בדברים שמציקים לכם, שתדעו לאן הם גולשים, שתהיו עם היד על הדופק.
ובחזרה לרוני גיבורת הספר. כשהיא מתחילה לקרוא את מה שכותבים חבריה לכיתה בפייסבוק היא נדהמת: "ככה כותבים כאן? התבלבלתי לגמרי. הילדות שאני מכירה בכיתה, אלה שכותבות חיבורים רהוטים בשיעור הבעה ומתבטאות במילים גבוהות בפני המורה מיכל, כתבו ברשת כמו חבורת ילדות פרועות בגן..."
במקום שבו רק בני הנוער כותבים ואין דריסת רגל למבוגרים ולהורים, משתלחים בני הנוער אחד בשני, חופשיים להגיד כל מה שהם רוצים, כולל כל הרוע שיוצא מהם.
רוני מגלה שפתחו קבוצת שנאה בפייסבוק של הכיתה שלה, כנגד עינב, אחת הבנות. למרות שהן אינן חברות, מחליטה רוני לעזור לה בעזרתו של נער בשם יובל.
בספרה של אבירם "טורף ברשת" עומדת ניצן, חברתה של רוני, בפני בעיה חמורה עוד יותר. בזמנים שבהם אחיה נוסע לחו"ל, אמה מעצבנת אותה, כיוון שחשפה סוד כמוס שלה, וגם ילדי הכיתה מציקים לה, מתנחמת ניצן בחבר שגילתה ברשת "הכרתי דרך האינטרנט חבר חדש ומסקרן. היה נדמה לי שהוא הפתרון לכל הבעיות שלי"...
ספר מפחיד וחשוב, ובסיומו תרוצו לבדוק מי באמת החברים שלכם ברשת...
ולבני הנוער מזכירה אבירם במפגשיה: לא לרשום את השם האמיתי והכתובת. לא להסגיר פרטים אישיים. לעולם לא להיפגש עם מישהו שהכירו באינטרנט, ולא להעביר תמונות אישיות שלכם!!!
הסופרת, השחקנית ומנחת קבוצות הורים, זוהר אביב, מתרה אף היא על הסכנות ברשת בספרה "זאב במחשב" מסידרת הספרים "חבורת כוח-המוח" (מספר 22 בסידרה).
איל קורן, ראש חבורת "כוח-המוח" מקבל הודעה מאיימת בפייסבוק. היומן של התלמידה ליטל, תלמידה מכיתתו, נגנב, ואיש מסוכן מסתובב בסביבה. האם יש קשר בין המקרים? כיצד יפעלו תלמידי הכיתה?
אני ממליצה להורים לקרוא בעצמם את ספריה של דנה אבירם וזוהר אביב, וכמובן שיש עוד ספרים רבים בנושא זה, ולהמליץ בפני ילדיהם על ספרים כאלה. ההורים יוכלו להבין את הסכנות העלולות לפגוע גם בילדיהם, והילדים ילמדו, שעליהם להיזהר.
כבר שנה שלישית מקיימת הספרייה של דימונה מפגשים עם שכבות שלמות של תלמידים הלומדים מסופרות כמו דנה אבירם וזוהר אביב. השנה גם יהיה מופע הנקרא "על גגות תל-אביב" האמור, להזהיר אותם מהסכנות. בתקווה, שהם ילמדו, ייזהרו, וגם יזהירו אחרים.

יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

אמני הזיכרון / ג'פרי מור – טור שבועי – ד"ר רותי קלמן


על גב הספר 'אמני הזכרון', כתוב: "רוב האנשים רוצים ללמוד איך לזכור טוב יותר; עבור נואל בורון המשימה הגדולה ביותר, המעיקה ביותר, היא ללמוד איך לשכוח... יש לו היפרמנזיה (זיכרון-יתר) וסינסתזיה – הזיכרון שלו מדויק להפליא, וכאשר אנשים מדברים, הוא רואה את המילים שלהם בהבזקי צבעים. אמא שלו, מנגד, הולכת ושוקעת לאיטה בביצת האלצהיימר הטובענית. גבר שזוכר יותר מדי, אישה שזוכרת מעט מדי – הוא והיא נאבקים למצוא היגיון בעולמם בתוך בית גדוש זיכרונות."
בתור מי שזיכרונה גרוע לגמרי, ברור לי שאני מעדיפה את מחלתו של נואל, על מחלתה של אמו. מה גם, שאמי ז"ל, סבלה מאותה מחלה נוראית, למרות שמוחה עבד כל הזמן. היא הייתה בן-אדם של מלים, של כתיבה, כמעט גרפומנית, ולמרות זאת...
והנה אני קוראת את הספר הזה והוא מעורר בי תקווה. יש בו טיפים רבים לבני-משפחה של חולה מסוג זה, ויש גם טיפים למניעה כגון: קפה מונע אלצהיימר; 45 דקות של הליכה נמרצת ממריצה את מחזור הדם ומפתחת עירנות ואריכות ימים; שתיית יין אדום מונעת את תהליך הניוון המוחי; ממתיקים מלאכותיים גורמים לפירכוסים, לעיוורון ולאובדן הזיכרון; ושילוב של נרקיס, חד שפה מצוי, יסמין, נימפאה ואמרנטוס מחוללים פלאים (אמני הזכרון, ע' 272- 273).
ג'פרי מור, שכתב את הספר, הוא במקרה הזה סופר צללים, שמשמעו, שהוא כתב את היצירה עבור מישהו אחר, והיצירה הזו, היא בעצם סיפור אמיתי. בהקדמה לספר כותב ד"ר אמיל וורטה, נוירופסיכולוג ופרופסור בגימלאות בקוויבק שבקנדה, שהסיפור מבוסס על מחקרים שעשה במעבדתו, במשך יותר מעשרים שנה עם מטופל צעיר ומרתק. לקראת הסוף, נוצר קשר בין צעיר זה ואמו, לבין שלושה משתתפים אחרים שהיו קשורים לניסויי הזיכרון שערך. הקשר הניב תגלית מפתיעה, וזהו הבסיס לסיפור.
בחלק הראשון של התהליך, מתמודד נואל לבד עם מחלתה של אמו. הוא חוזר לגור איתה, הוא מפסיק ללמוד, הוא אינו מבלה, אלא רק יוצא לעבודתו וחוזר כדי לטפל בה. העומס הנפשי והפיזי, נותנים בו את אותותיהם. הוא מזניח את עצמו, הוא נראה נורא, נפשו מתייסרת וכל כולו שקוע בניסיונות לעזור לאם. בשלב הזה, תהיתי, היכן חבריה של אמו? היא אינה מבוגרת. היא רק בתחילת שנות החמישים שלה, ובעבר היו לה חברים, שבדיעבד, נראה שלא היו חברים של ממש. שהרי אילו היו – היו עוזרים לה, גם במצבה.
ואז מגיעים החברים שלו. ומתגלים בגדולתם. הם מעסיקים את האם, יוצרים עבורה פתרונות מעשיים ויצירתיים, משחקים איתה, מבלים איתה, ו... אחד מהם, הנקרא ג'יי ג'יי, טיפוס אופטימי ביסודו, עוזר לנואל, הנעזר בזיכרון היתר שלו, כדי להמציא את נוסחת הפלא שעוזרת לאם להתאושש.

יום שני, 1 בדצמבר 2014

הקרקס הגדול של הרעיונות – מיקי בן כנען

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כל מה שמוזר במציאות של ספר זה, יכול להיות הגיוני לגמרי מבחינה רעיונית. מין סוג של פתיחות רעיונית שאנו נדרשים לה, כשאנו קוראים את הספר הזה, כפי ששותלת המחברת, מיקי בן כנען, בפיו של פינקי, נכדה של פוטרקו, המספר את הסיפור: "מחשבות לדעתי זה הכי חשוב כי ממחשבות נבנית המציאות" ("הקרקס הגדול של הרעיונות", ע' 48)

לכאורה מדובר כאן בארבעה אנשים זקנים בבית אבות ירושלמי. כשכבר לא מצפים שיקרה משהו יוצא דופן במיוחד הנוגע אליהם. כשכבר נראה, שהם, את תרומתם לחברה, כבר מיצו. וכאן, הרשו לי במאמר מוסגר להזכירכם כתבה אחרת שלי, שהתייחסה לספר: "הזקן בן המאה שקפץ מהחלון ונעלם" של יונס יונסון. גם שם, כשחשבנו, שהגיבור של הספר נמצא בערוב ימיו, וכבר אין לו מה לחדש לנו, הוא מפתיע אותנו, ומצחיק אותנו במעשיו הלא צפויים. (את הכתבה ניתן למצוא כאן בבלוג שלי "עולם של חוויות ולמידה"). 

אחד ההבדלים בין שני הספרים הוא, שכאן, מדובר בארבעה זקנים, פוטרקו (הנקראת בקיצור "פו"), פסקה, עמנואל וליאון, שמתכננים בקפידה את הגשמת חלומותיהם ואת סופם, ובין שאר עלילותיהם, הם נותנים משמעות לחייהם בחבורת הזמר, שהם מקימים יחד. "בשעת אחר צהריים, כששמש רפה כבר הספיגה חמימות בלוחות הפח, הצליחו לראשונה להפיק צליל משותף, ענוג ומדויק, כרביעייה מתואמת של כלי מיתר... קולותיהם העתיקים נשלבו לישות אחת, ולצליל שמהותו געגוע. איש איש וגעגועו."(שם, ע' 31)

מה שמיוחד ביניהם הוא ההבנה ההדדית שבין כל הארבעה, כשברור להם לגמרי שהם נועדו להיפגש יחד בבית האבות הזה. מתוך הקשר המופלא שביניהם, אנו נפתחים גם לעבר הנפרד של כל אחד מהם בשואה. חוויות מטורפות, שרק מוח מטורף יכול היה לברוא, ורק תיאור מטורף יכול לתאר, ולגרום לו להיות אנושי כל כך, ואולי רק דרך הפנטזיה, הכוללת: פילים מעופפים, כיסאות שצומחים מעצי דובדבן, ומופעי סטנד אפ מול אסקימוסים, ניתן לראות את השואה מזווית חדשה, ולא שחוקה. דוגמא לכך היא גם ראיית השואה מזווית מבטה של משפחת עורבים, שאמנם מתקיימת מאכילת גוויות, אבל יודעת לבכות על אחד מבניה שנרצח.

אולי לכן מי שמספר את הסיפור הוא פינקי, נכדה של פו, הסובל מסינאסתז (ערבוב חושים). אולי רק מי שנהיו לו פחות מלים ויותר צבעים, יכול לתאר את מה שהיה שחור משחור בעבר, ואת ההווה, שאין לו עתיד, בצבעוניות ובקרקסיות המתאימה.

הספר מתחיל בבוקר של יום חורף אחד ב-2009, כשמתגלות גופותיהן של שתי קשישות החיות בבית האבות הירושלמי המוזכר. מלבד המסתוריות שבמות שתי נשים מתנור גז, למרות שנהגו לכבות אותו תמיד, הרי שהצורה בה היו לבושות, היא המעצימה את המסתוריות שבמצב. אחת נמצאה לבושה בתחפושת ישנה של פיל, והשנייה נמצאה לבושה כבובה, בשמלה רכוסה בכפתורי זהב ולרגליה נעלי לכה כשל בובה. אחרי שקוראים את כל ההתרחשויות הפנטסטיות שבספר, הרי שהסיום הזה הופך למובן מאליו.

ובין כל ההתרחשויות, בעבר ובהווה, של חיי הזקנים, משתחל אובך, שעוטף את המדינה, ושם לאל את קדחת הקניות הישראלית. הנה לכם מימוש סוריאליסטי של רעיון.