יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

אמני הזיכרון / ג'פרי מור – טור שבועי – ד"ר רותי קלמן


על גב הספר 'אמני הזכרון', כתוב: "רוב האנשים רוצים ללמוד איך לזכור טוב יותר; עבור נואל בורון המשימה הגדולה ביותר, המעיקה ביותר, היא ללמוד איך לשכוח... יש לו היפרמנזיה (זיכרון-יתר) וסינסתזיה – הזיכרון שלו מדויק להפליא, וכאשר אנשים מדברים, הוא רואה את המילים שלהם בהבזקי צבעים. אמא שלו, מנגד, הולכת ושוקעת לאיטה בביצת האלצהיימר הטובענית. גבר שזוכר יותר מדי, אישה שזוכרת מעט מדי – הוא והיא נאבקים למצוא היגיון בעולמם בתוך בית גדוש זיכרונות."
בתור מי שזיכרונה גרוע לגמרי, ברור לי שאני מעדיפה את מחלתו של נואל, על מחלתה של אמו. מה גם, שאמי ז"ל, סבלה מאותה מחלה נוראית, למרות שמוחה עבד כל הזמן. היא הייתה בן-אדם של מלים, של כתיבה, כמעט גרפומנית, ולמרות זאת...
והנה אני קוראת את הספר הזה והוא מעורר בי תקווה. יש בו טיפים רבים לבני-משפחה של חולה מסוג זה, ויש גם טיפים למניעה כגון: קפה מונע אלצהיימר; 45 דקות של הליכה נמרצת ממריצה את מחזור הדם ומפתחת עירנות ואריכות ימים; שתיית יין אדום מונעת את תהליך הניוון המוחי; ממתיקים מלאכותיים גורמים לפירכוסים, לעיוורון ולאובדן הזיכרון; ושילוב של נרקיס, חד שפה מצוי, יסמין, נימפאה ואמרנטוס מחוללים פלאים (אמני הזכרון, ע' 272- 273).
ג'פרי מור, שכתב את הספר, הוא במקרה הזה סופר צללים, שמשמעו, שהוא כתב את היצירה עבור מישהו אחר, והיצירה הזו, היא בעצם סיפור אמיתי. בהקדמה לספר כותב ד"ר אמיל וורטה, נוירופסיכולוג ופרופסור בגימלאות בקוויבק שבקנדה, שהסיפור מבוסס על מחקרים שעשה במעבדתו, במשך יותר מעשרים שנה עם מטופל צעיר ומרתק. לקראת הסוף, נוצר קשר בין צעיר זה ואמו, לבין שלושה משתתפים אחרים שהיו קשורים לניסויי הזיכרון שערך. הקשר הניב תגלית מפתיעה, וזהו הבסיס לסיפור.
בחלק הראשון של התהליך, מתמודד נואל לבד עם מחלתה של אמו. הוא חוזר לגור איתה, הוא מפסיק ללמוד, הוא אינו מבלה, אלא רק יוצא לעבודתו וחוזר כדי לטפל בה. העומס הנפשי והפיזי, נותנים בו את אותותיהם. הוא מזניח את עצמו, הוא נראה נורא, נפשו מתייסרת וכל כולו שקוע בניסיונות לעזור לאם. בשלב הזה, תהיתי, היכן חבריה של אמו? היא אינה מבוגרת. היא רק בתחילת שנות החמישים שלה, ובעבר היו לה חברים, שבדיעבד, נראה שלא היו חברים של ממש. שהרי אילו היו – היו עוזרים לה, גם במצבה.
ואז מגיעים החברים שלו. ומתגלים בגדולתם. הם מעסיקים את האם, יוצרים עבורה פתרונות מעשיים ויצירתיים, משחקים איתה, מבלים איתה, ו... אחד מהם, הנקרא ג'יי ג'יי, טיפוס אופטימי ביסודו, עוזר לנואל, הנעזר בזיכרון היתר שלו, כדי להמציא את נוסחת הפלא שעוזרת לאם להתאושש.