יום שלישי, 30 ביוני 2015

אור על שלג מאת אניטה שרב / ד"ר רותי קלמן


ניקי ואביה רוברט דילון חיים בבית מבודד בניו-אינגלנד. החורף קר ביותר, עד 20 מעלות מתחת לאפס, והשלג נוכח בכל מהלך הסיפור, כמו דמות ראשית במחזה.
הסיפור מסופר מפיה של ניקי הבוגרת, בת השלושים, המשחזרת את זיכרונותיה מגיל שתים-עשרה. ואכן השנה ההיא הייתה מיוחדת, משמעותית והרת גורל בחייה של הילדה.
שנתיים קודם לכן,, כשעוד גרו בניו-יורק, איבדו השניים את אם המשפחה ואת הבת-האחות התינוקת בת השנה. האם נהגה, כשהתינוקת באוטו, וברגע אחד, כנראה של חוסר זהירות, אולי הביטה אליה לאחור, חצתה המכונית למסלול הנגדי. הן מצאו את מותן במקום, והמושג "משפחה" נמחק ברגע אחד.
איך מתמודדים? רוברט, שהיה אדריכל מוכשר ואיש מלא חיים, אינו יכול עוד לשאת ביגונו הרב את השהות בבית המלא זיכרונות חמים ואוהבים. הוא עוזב את עבודתו, לוקח את הילדה, ויוצא לכיוון לא ידוע. הבית המבודד שמציעים לו בניו-אינגלנד מתאים לו. ניקי מסתגלת בלית ברירה לבדידות. הוא מוצא פרנסה מועטה כנגר שבונה רהיטים מיוחדים, ובינתיים מכלה את החסכונות שצבר קודם לכן, ואת כספי מכירת הדירה בניו יורק.
יום אחד, שנתיים לאחר המעבר לסביבה החדשה, כשניקי חוזרת מבית הספר, הם יוצאים לטיול הקבוע שלהם בשלג. הליכה שקטה, ללא מלים. הצעידה במינוס 20 מעלות קשה. הם נאבקים בשלג ולפתע הם שומעים קול יבבה. כשהם מחפשים את מקור הקול, מתגלית להם תינוקת שרק נולדה, עדיין מכוסה בדם לידתה, כשהיא עירומה ומונחת בשק שינה. היא בסכנת חיים. האב מכניס את התינוקת לתוך מעילו והם ממהרים לצאת מהשלג, להגיע למכונית, ומשם לבית- חולים.
בשלב זה מתחילה חקירה משטרתית, והבלש וורן מתחקר, בוחן את המקרה, ומסתובב בסביבה. לא מציק. אבל נוכח, ומבין, שהבחורה שרלוט, שמגיעה אל ביתם של השניים, ומשנה את חייהם, קשורה למקרה.
הספר כתוב נהדר! כבר באמצעו, ביכיתי את העובדה, שבקרוב אסיים אותו, וכבר התגעגעתי... מבקר ספרים אמריקאי כתב במדור סקירת הספרים של הוושינגטון פוסט: "סוד כתיבתה של שרב הוא כשרונה הטבעי – היכולת ללכוד את הקורא מיד מן העמוד הראשון ולסחוף אותו פנימה... כתיבתה לא תרפה ממנו עד המילה האחרונה", ואכן כך הירגשתי.
רגע מכונן של הטבע, כשאור ורוד מונח על השלג, והשמיים כחולים, מצביע, ומשמש כרמז מטרים (מקדים) לשינוי לטובה שיחול בחיי הדמויות. מחיים של שתיקה ובדידות בבית המרוחק מאחרים, מתחילים האב ובתו לחזור לחיים, לדבר, להיפתח יותר. הילדה מתבגרת, מרשה לעצמה לנזוף באב המסוגר, להגיד לו בפתיחות מה חסר לה, להיחשף. היא מתבגרת לא רק מהאירועים ומההתבוננות בהתנהגותם של המבוגרים, אלא גם פיזית, כשהיא מקבלת מחזור, וההתרגשות שלה מהפיכתה לאישה, והרצון שלה "להשוויץ" בכך, נוגעת ללב. 

יום חמישי, 18 ביוני 2015

המסע לקומה השביעית מאת רחל הרפז / ד"ר רותי קלמן


המסע לקומה השביעית הוא מסע אל נבכי הזיכרון, הוא מסע עצמי של אישה זקנה, ילד קטן ושוטר. כל אחד והקרעים שבעולמו.
שלש נפשות בודדות מחפשות גאולה. חפציבה הזקנה, חיה בין זיכרון אהבתו היפה המוסיקלית של בעלה, אלכס, לזכרון מתן, בנה היחיד, שתיקשר עם העולם בבועות של קומיקס, הומור ומוח צלול, גם כשיתר גופו כבר סירב להגיב.
יועד הילד, הקטן, החכם, שרוצה לגדול ולהיות סופר, חי בצל הזכרונות והגעגועים לאמו, שנרצחה בשגגה על-ידי משפחת פשע. אביו עובד, וכשאינו עובד, נמצאת אשה חדשה בחייו, שאין לה שום נגיעה לילד. הילד מעדיף להסתובב ברחובות.

גבי הוא בחור בודד, שאשתו בגדה בו. הוא מתגרש ממנה, ובוחר להיות שוטר, כדי לכפר על חטא שביצע בחייו כנער עני. גניבת תיק מאשה. מתוך התיק, הוא לקח כסף לקניית נעלי אדידס, שהיו מבחינתו סמל לחיים הטובים. ברגע שהוא קונה את הנעליים. הוא מתבייש בעצמו, לא נועל אותם, ומניח לנער עני למצוא אותם ברחוב. את העודף הוא שם בקופסת קבצן, וכל חייו הוא מחפש את האישה ממנה גנב את התיק, כדי לבקש סליחה. בתור שוטר, הוא מתגלה כנשמה טובה. הוא מחנך חבורה של נערים, להם הוא משמש כמודל לחיקוי.

לכאורה, אין קשר בין שלוש הדמויות בספר, המועבר אלינו בעיקר דרך תודעתם של השלושה. אך למעשה, יש מקבילות לסיפורים השונים שלהם: תחושות הבדידות, הנטישה, הכמיהה למישהו קרוב שיעטוף באהבה. הם גרים באותה השכונה, ומסתובבים באותה המסעדה, ליד אותו סלון כלות, ומשתמשים באותו הפסיכולוג. לשלושתם יש רצון לעזור לזולת, לשלושתם יש רגע של רצון להתאבד (יועד, למשל, מחבר סיפור בדמיונו על תינוק ואשה בשמלה לבנה (52-53)). שלושתם מתאבלים על תינוק, שיכול היה להיות להם: מתן, בנה של חפציבה רצה תינוק ואשתו סירבה, הילד יועד כואב את אחותו העוברית שלא נולדה בגלל רצח האם, וגבי רצה בן ואשתו הפילה בכוונה את הוולד.

שמותיהם אינם מקריים: "חפציבה" – "אני חפץ בה" כך היתה אהבתו של אלכס, וכשהיא חוששת שכבר איש אינו חפץ בה, היא חושבת על הקץ. "יועד", הוא שמו של הילד. למי הוא יועד? ולֽמַה? והשוטר "גבי" – "גע בי", הרוצה שמישהו ייגע בנשמתו, הוא רוצה לחבוק בן, ואין לו, אך הוא נוגע בליבם של חבורת הנערים.
מדוע המסע הוא לקומה השביעית? כי כל קומה היא נדבך מעולמם של כל השלושה, כמו שאומר יועד על הזקנה העולה במדרגות "ואני חושב שכל קומה היא כמו שנים בחיים שלה... " ואם כל קומה היא באמת שיקוף וזיכרון לחייהם – בקומה השביעית הם מגיעים להווה, שבו מבעד ל"כלום" יש אור בקצה המנהרה.

יום שישי, 12 ביוני 2015

בן הארץ מאת סייד קשוע / ד"ר רותי קלמן


הספר "בן הארץ" מכיל אוסף כתבות מתוך טור שבועי של הסופר, העיתונאי והסאטיריקן, סייד קשוע, שכתב גם את התסריט לסידרת הטלוויזיה המצחיקה "עבודה ערבית". קשוע הוא חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005, ואף זכה בפרס קוגל לספרות ב-2011.
קשוע הוא איש מצחיק ורציני כאחד. בדרך הסאטירה, בעברית יפיפייה, הוא צוחק על מצבים קומיים-טרגיים במפגשים שבין יהודים לערבים. מפגשים המתרחשים ביומיום, לא כאלה שמתרחשים בסמטאות עזה, אבל הם בהחלט בצל הסכסוך, בצל החברה שלכאורה חיה ביחד, לכאורה בשיוויון, אבל רק לכאורה. בתור ערבי שלמד בבית ספר יהודי, ובאוניברסיטה העברית, בתור מי שקנה דירה בבניין יהודי בירושלים, הוא יכול להביא שלל תגובות, שאלמלא חוש ההומור הנהדר שלו, היו יכולות להישמע רע.
כשהוא עובר עם אשתו וילדיו לדירה החדשה בבית היהודי, הוא כותב מכתב להוריו, מכתב המצטייר כאילו הוא כותב אותו מארץ אחרת. "זוהי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" הוא כותב להוריו, ומונה את פלאי הבניין, שבעצם אזכורם, אנו מבינים שהם אינם קיימים בכפרו, טירה, ומכאן, הסאטירה: זרם המים במקלחת חזק וסוחף; את האשפה מפנים שלוש פעמים בשבוע; יש כתובת לבניין ולא רק מִסֽפָּרִים, וכאן בהומור רב, הוא מספר את התלהבות המשפחה, שלא מפסיקים להזמין שליחי פיצה וכדומה, רק כדי לראות, שהמשלוחים אכן מגיעים לכתובת הנכונה; יש תמרורים גם ברחובות, ולא רק במבחן התיאוריה, ויש מקלט...
הוא מזכיר את אשתו כל הזמן כ"עזר כנגדו", והיא מצטיירת כאשה חזקה, חריפה, שלא עושה לו חשבון, אם כי על אמיתוּת ה"ירידות" שלה אפשר לפקפק. השיא הוא במכתב שהיא כותבת, כביכול, למערכת הארץ ובו היא משמיצה אותו, וגם את המערכת, על שהם מעסיקים אותו "כתבכם, בעלי, הוא שקרן כרוני, רכלן ורמאי, שמתפרנס מעיוות אמיתות וציור תמונה לא אמינה של המציאות, ועל ציבור הקוראים לדעת כי מצבו מוגדר בשפה המקצועית כאישיות גבולית הסובלת מהפרעות התנהגות חמורות. לאחרונה, למשל, בעלי משוכנע כי הוא אשכנזי ממוצא פולני, ששני הוריו, החיים בטירה, הם ניצולי שואה שעלו לישראל על גבי אניית מעפילים בשנת 1945. הוא גם מסתובב ברחובות בית צפאפא ומספר לעוברי אורח שהוא האשכנזי היחיד בכפר. עם הקוראים הסליחה. בכבוד רב, אשתו של סייד קשוע (נ"ב: נא לפרסם את מכתבי ללא ציון השם)"...
למרות ההומור וההתבדחות, בעיקר על חשבון עצמו, ישנם קטעים רציניים ומרגשים כגון: העלבון של בתו מתגובת ילד יהודי, שבו נגעה במקרה (181), סיפוריה של הסבתא (221- 223), ההבנה שלו, שהוא מתבגר, כשהוא מאבד את האופטימיות (249 - 250), ועוד. כיום הוא מרצה אורח באוניברסיטת אילינוי. ספרים נוספים: ערבים רוקדים, ויהי בוקר, גוף שני יחיד.