הסופרת ג'ודי פיקו, צוטטה על שער ספר זה במלים אלו: "עבר זמן רב מאז שקראתי ספר ששבה כך את לבי והדהים אותי בראייתו היוצאת דופן." כך גם אני חשבתי כשקראתי את הספר, והיה קשה לי להניחו מידיי.
מתיו דיקס, מחבר הספר, הוא מורה בבית ספר יסודי בקונטיקט, שבארצות הברית, והוא סופר עטור פרסים. אין ספק שספר זה, הוא אחת הסיבות לפרסים שקיבל.
מה מיוחד בו? זווית הראייה שלו. דרך עיניו של בּוּדוֹ, חבר דמיוני של ילד מיוחד בשם מקס. מקס לא אובחן, אבל יש לו בעייה בתקשורת שלו עם אנשים. יש אומרים שמקס לוקה בתסמונת אספרגר, אחרים אומרים שהוא אוטיסט "רגיל", או "על הרצף". מה שההורים והמורים יודעים, שבעייה זו, מצריכה סייעת בחלק מהזמן שהוא שוהה בבית הספר. הסייעת של מקס נקראת גב' פטרסון.
גב' פטרסון, חושבת שהיא יכולה לטפל במקס טוב יותר מהוריו, אם כי אינה מכירה אותם, והיא חוטפת את הילד מבית הספר. בּוּדוֹ הוא היחיד, שיודע מי חטף את הילד. אבל הוא לא יכול לתקשר עם העולם האמיתי. הוא לא יכול לדבר עם אדם אמיתי, מלבד מקס, והוא לא יכול להזיז דברים בעולם האמיתי, ולכן בהתחלה הוא חסר אונים, ומתקשה לעזור למקס הכלוא.
במקביל למעקבים שהוא עושה אחרי גברת פטרסון, הוא מקשיב לחקירות השוטרים, וממשיך לשהות ליד ההורים ההמומים, שאינם יודעים כיצד לנסות ולהמשיך לתפקד, כשאינם יודעים מה מצבו של בנם. כשהוא פונה לחברים דמיוניים אחרים, שכל אחד מהם נראה אחרת, בהיותם יצירי הדמיון של יוצריהם, מבינים בּוּדוֹ והחברים מה הם צריכים לעשות, גם אם המעשה שיעשו יעלה להם בחייהם.
וכך נכתב על גב הספר: "סיפור נוגע ללב על אהבה ועל נאמנות, סיפור מושלם לכל מי שהיה לו אי פעם חבר – ממשי או לא. ספר מרגש ומעורר מחשבה על אומץ ועל דמיון, על אהבה וחברות.
הספר מרתק בהראותו מצבים שעימם מתמודד הילד בבית הספר, עם תלמידים אחרים, עם הבריון של בית הספר, כיצד הוא רותם לעזרתו את בּוּדוֹ, וכיצד הוא מתעלה על עצמו, בניסיון הבריחה. הספר מרתק בניסיון לחשוב כחבר דמיוני, כזה שהומצא על-ידי מקס כשהיה בן 4, אבל מתעלה על יוצרו הקטן בדרך חשיבתו, בעצמאות שהוא מפתח, בהבנה החכמה שלו את דיבורם של מבוגרים, ובהבנת המשמעויות הנסתרות שבדבריהם, בניגוד למקס שאינו מסוגל להבין משמעויות נסתרות. "אני חושב שאבא של מקס לפעמים נהיה עצוב כשהוא מדבר עם מקס. אני רואה את זה בעיניים שלו ושומע את זה בקול שלו... אני חושב שהוא חושב שמקס עונה תשובות קצרות כאלה רק באשמתו. כאילו הוא אשם שמקס לא רוצה לדבר. אבל מקס תמיד מדבר רק כשיש לו משהו להגיד, וזה ככה עם כולם, ולכן אם שואלים אותו רק שאלות שהתשובה עליהן היא כן או לא, מקבלים רק תשובות של כן או לא. מקס לא יודע לפטפט. בעצם, מקס לא רוצה לדעת לפטפט."
הספר מעורר מחשבה, ונשאר עם הקורא, גם אחרי הדף האחרון.
