יום שבת, 26 בספטמבר 2015

טירת הזכוכית מאת ג'אנט וולז

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ג'אנט וולז מספרת בספרת "טירת הזכוכית" את סיפור חייה. ונראה שהמציאות עולה על כל דמיון. מה מיוחד בסיפור חייה? שכשאתה קורא אותו, אתה לא מאמין שכך נוהגים הורים, ושלא תטעו. מדובר בהורים שמאד אוהבים את ילדיהם, אבל איך נאמר זאת, הם עצמם עוד לא ממש התבגרו, והם מצטיירים כזוג תמהונים, המנסים לחיות עם משפחתם כמה שיותר בטבע. משהו ממה שהנחה את ילדי הפרחים של שנות הששים.

 אלמלא פתחה הסופרת את ספרה בקטע מההווה שלה, שנשמע מצויין, מבחינתה, היינו משערים במהלך הספר, שמהילדים האלה – לא ייצא כלום. אבל שמחים לגלות, ששלושה מתוך ארבעת הילדים הפכו למבוגרים "נורמליים".

על גב הספר נכתבה סקירה של העיתון "פאבלישרס ויקלי": "...כאשר האב לא היה שיכור, [הוא] כבש את דמיונם של ילדיו. הוא לימד אותם פיזיקה, גיאולוגיה, ומעל לכול – כיצד לחבוק את החיים ללא פחד. האם היתה מכורה לריגושים, והעדיפה לצייר או לכתוב במקום לבשל ארוחות למשפחתה.

כאשר הכסף אזל, והרומנטיקה שבחיי הנוודות דעכה, עברה המשפחה לעיירת כורים קודרת במערב וירג'יניה. האב שתה, גנב את הכסף שנועד לקניית מצרכים במכולת ומדי פעם היה נעלם לימים רבים. נבגדים על-ידי ההורים, נאלצו הילדים לדאוג לעצמם ולתמוך זה בזה, עד שלבסוף מצאו בתוכם את הרצון ואת הכוחות לעזוב את הבית."

כדי להמחיש לכם את צורת חייהם, מביאה ג'אנט את הזיכרון הראשון שלה, "... הייתי בת שלוש... עמדתי על כיסא מול התנור, לבושה בשמלה ורודה שסבתא שלי קנתה לי... לבשתי את השמלה כדי לבשל נקניקיות. הסתכלתי כיצד הן מתנפחות ומקפצות להן במים הרותחים...מן החדר השני הגיע לאוזני קולה של אמא. היא שרה בעת שעבדה על אחד הציורים שלה. הכלבלב השחור שלנו, ג'וג'ו, הסתכל עלי. נעצתי מזלג באחת הנקניקיות, התכופפתי והושטתי לו אותה... כשנעמדתי... הרגשתי גל חום בצד הימני של גופי. הסתובבתי... וגיליתי שהשמלה שלי עולה באש... צרחתי... אמא נכנסה במרוצה לחדר..." הילדה ניצלה, אבל מבלה חמישה שבועות בבית החולים לטיפול בכוויותיה. בבית החולים היא נהנית מאד, כי מטפלים בה, ומביאים שלוש ארוחות ביום. אבל זה נגמר בסגנון המיוחד של אביה. הוא חוטף אותה מבית החולים, והם ממשיכים בנדודיהם ממקום למקום.
יש זמנים שהמקרר ריק לגמרי, ולהורים לא איכפת. הילדים מחטטים בפחי הזבל, כדי למצוא משהו לאכול. לקרוא ולא להאמין.

אבל, מה שהספר גם מראה לנו הוא, שכדי להשיג את החלומות, יש צורך דווקא לרדת לקרקע המציאות, לעבוד קשה, ובאחריות, מה שההורים לא עושים, ואז אולי היו יכולים להגשים את חלומותיהם: היא – ליצור אמנות, והוא – לבנות את טירת הזכוכית למשפחתו. מי שמגשים חלומות, הם דווקא הילדים. כתוב מצויין.



יום ראשון, 13 בספטמבר 2015

איקטוס מאת אלי אבידר / ד"ר רותי קלמן


לא מאמינה שזהו הרומן הראשון של אלי אבידר. הוא פובליציסט, פרשן מדיני, איש מערכת המודיעין ושירות החוץ בעבר והמגזר העסקי בהווה, והאיש כותב טוב! והנושא, ייחודי כל כך בזווית הראייה שלו. בשתי זוויות הראייה שלו, לאמיתו של דבר.

במרכז הספר עומדת דמותו של רומאי בשם יארניס אאמיליוס לפידוס קורנלאנוס החי בתקופת האימפריה הרומית, ולצידו, בכוונה בצל, אבל משפיעה ביותר, עומדת דמותו של העבד היהודי, יואיר, (ודאי "יאיר" בהגייה רומית) שאפילו את שם משפחתו איננו יודעים.

המפגש הראשון שלנו עם יארניס נגמר בכי רע. צעיר ונמהר הוא ממהר לנצל את העובדה שאמו התחתנה עם סוחר חיטה עשיר. הוא נכנס בביטחון עצמי מופרז לאולם הגדול שבו חגגו אותה עת שני אחיו החורגים, אותם לא הכיר אישית, עם מאות אורחים. הוא בטוח שאחיו החורגים יקבלו את אחיהם החדש בזרועות פתוחות, אבל השניים, טיפשים ומנופחים מחשיבות עצמית, ככל שאנשים יכולים להיות בטיפשותם, מצווים לסלקו מהאולם. יארניס מוכה ונגרר לבושתו על-פני רצפת האולם, אל מול מאות האורחים, ומושלך פצוע ופגוע נפשית לרחוב.

מי שאוסף את חלקיו ומבריא את גופו ואת נשמתו של יארניס, הוא יואיר. עבד יהודי, העובד בעיקר כשומר בלילות ליד המדורה. הכלל הראשון שמלמד יואיר את יארניס הוא, שאם הוא רוצה לראות ראייה כוללת יותר, ופחות להיראות, הוא צריך לצאת מגבולותיה של אש המדורה. רק מהצד, בחושך, אתה נמצא בעמדה טובה יותר לצפות, ולא להתגלות. בחכמתו הרבה, החכמה היהודית, מלמד יואיר את יארניס, את תורתו ומשנתו, והחשיבות של כיבוד הזולת, ואפילו יהא זה אויבך.
יארניס החכם, קולט, נוקט בצעדים הנכונים, מתחבב על אביו החורג, סוחר החיטה העשיר ובעל ההשפעה, ופונה לצבא, לא לפני שהסוחר, שמתחיל להעריך את יארניס, שולח אותו להתמחות אצל פילוסוף חכם. יארניס מגיע לצבא, לא בתרועות וצלצולים, אלא בשקט ובחכמה, כשהוא מתחיל לפלס לו דרך בסולם הדרגות. דרך, שהיא תוצאה של הקשבה, של חשיבה, ובעיקר של הקניית ערכי כבוד ומוסר כלפי האחר. כאן המקום להזכיר את שם הספר "איקטוס".

כדי לשמור על כבוד האדם, ואפילו הוא האויב שלך, מלמד יארניס את קציניו שיטת לוחמה אישית, שעיקרה 'איקטוס'. "דקירה אחת, שבה חיילי הלגיון הורגים את יריביהם ללא פציעות מקדימות וללא בזבוז זמן. דקירה אחת ויחידה, שלא רק מחסלת בזריזות את היריב, אלא גם, ובעיקר, שומרת על כבודו." (ע' 262). פרק זמן משמעותי נוסף באימונים של חייליו הוקדש למבנה הקרבי של 'השושנה'. במקום לסגת, נעמדים החיילים כשגבם למעגל שנוצר. במבנה זה, מוצאים את עצמם חיילי האויב, מוקפים, מותקפים ומנוצחים.
ספר מרתק המלמד אנושיות וידידות מהן, ומהי מחוייבות אמיתית של לוחם.



יום שישי, 4 בספטמבר 2015

"שפחתי בחיקךָ" מאת חוה עציוני-הלוי / ד"ר רותי קלמן


ספר הספרים שלנו מלא בסיפורים אנושיים, שמוזכרים לרוב במלים ספורות בלבד, ולא אחת משאירים אותנו בלתי מסופקים. מה באמת קרה שם? מה חשבו גיבורי התנ"ך? למה נהגו כפי שנהגו? על מקצת מהתמיהות והשאלות הנוגעות למשולש שרה-אברהם-הגר ניתן לקרוא בספר "שפחתי בחיקךָ" המציג את הדמויות מהסיפור המקראי דרך עיניה של חוה עציוני-הלוי, ומתמקד דווקא בעולמה של הגר.
עציוני-הלוי חקרה את הנושא ובנתה את הרומן על-פי התנ"ך עצמו, ועל פי ספרות חז"ל והמדרש, תוך מילוי פערים שנותרו בסיפור במקורות. את הטאץ' שלה אפשר למצוא סיפור האהבה בין הגר לשלח, דמות דמיונית, שעוצבה על-ידה בהשראת דמותו של שנהאת המצרי. היצמדותה של הסופרת למקורות ניכרת במידה רבה, אף יותר מרומנים קודמים שלה. דוגמא לכך היא יחוסה של הגר. בבראשית רבה, פרקי דרבי אליעזר, מועלית הטענה, שהגר הייתה בת פרעה מפילגשו. על סמך זה תיארה אותה חוה עציוני-הלוי ברומן זה.
מה שמשך אותה לכתוב על שרה והגר, הוא חוזקן. הן חיו בחברה הנשלטת על-ידי גברים, וזכויותיהן מבחינה חוקית לא היו רבות, ביחוד להגר, שהייתה שפחה. אולם, נשים אלה לקחו את גורלן לידיהן ועיצבו לעצמן את חייהן. שרה מתוארת כאשה יפיפייה, שיש בה טוב לב, ואהבה גדולה לאברהם וליצחק בנה. אבל הקנאה בהגר, שאף היא יפה, אך צעירה ממנה, מעבירה אותה על דעתה, וגורמת לאברהם לגרש את הגר וישמעאל, ללא צידה וציוד אל לב המדבר. למהלך זה, תהיינה התפתחויות מעניינות, ואפילו מפגשים חדשים ומרגשים בין שתי הנשים.
אברהם ולוט, מתוארים כדמויות עגולות, כלומר, הם דמויות של בשר ודם. הם עושים טעויות. הם חוטאים בין אדם לחברו, אך אינם חוטאים כלפי ה'. אברהם מתגלה בחולשותיו, כמו במקרים של הירידה למצרים עם שרי בתקופת הבצורת, אבימלך, מלך גרר, וגירוש הגר. לוט, אחיינו,  מתגלה כאב לא מוצלח, כאלכוהוליסט וכרודף נערות. כל הנשים: שרה, הגר ועירית (אשתו של לוט, על פי מסורת המדרש) מצטיירות כאמהות למופת, המוכנות להפוך עולם למען בניהן ובנותיהן.
יפה דרכה של הגר, המצטיירת כמוסרית מאד, בחינוך ישמעאל "כאשר גדל מעט, החלה הגר... לספר לו על ארץ מצרים מולדתה, על תפארת ארמון פרעה... על חייה, חיי שפחה בארמון... הגר סיפרה לו גם על אלי מצרים ועל פסליהם המפוארים, אך שיננה לו שוב ושוב שאין הם אלא שיקוצים חסרי ערך, וכי יש רק אל עליון אחד המושל בשמים ובארץ, וכאשר התקשה להאמין שיש אל שאין לו פסל... סיפרה לו את סיפור הנגעים שהביא האל על בית פרעה בגלל שרי..."
כתיבתה של חוה עציוני-הלוי מרתקת, קולחת, רהוטה, ומשלבת יפה בין העברית של ימינו לשפת המקרא. מומלץ.