יום רביעי, 30 בדצמבר 2015

אמיר גוטפרוינד

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הסופר אמיר גוטפרוינד ז"ל הלך לעולמו בגיל 52, בדיוק ביום שבו נפטר אבי, אוטו פרלמוטר ז"ל, לפני כחודש. אבי, שנפטר בן 91, לא כתב ספרים, אבל סיפור חייו ואהבתו יישארו תמיד בליבי.
אמיר גוטפרוינד נחשב בשנים האחרונות כקול רענן, שונה, ותחת ידיו יצאו לאור הספרים הבאים: 'העולם, קצת אחר כך', 'בשבילה גיבורים עפים', 'מזל עורב', 'אחוזות החוף', 'שואה שלנו' ו'אגדת ברונו ואדלה'. הספר "הר האושר", נמצא עדיין בשלבי הדפסה.

רון ניסל-מילר, מנהל ספריית משגב, שהיה לו ידיד קרוב, הספיד לו בגיליון האחרון של ספריית משגב:
"... קודם כל ולפני הכל וללא קשר אמיר היה... אמיר. כמו שרק אמיר יכול להיות אמיר: בהיר, חד, מפוקח, מחויך, ציני במידה, חמוד, צנוע. הליכתו, כך היה נדמה לי, נראית הייתה הליכת המסתווה. זה שאינו מאלו שיכולים היו להיכנס לחדר ולהכריז "הגעתי". הוא, אמיר, באמת שמָח לקראתם של הרבה דברים, הרבה אנשים, הרבה מראות...  ההומור עבור אמיר היה תווי פנים, כרטיס ביקור, כלי מגויס וחלק מובנה באישיות. הומור שמסיר מחיצות שעלולות לצוץ מיראת כבוד. הומור משווה גבהים בין הנפגש עם אמיר לבין אמיר. מעבר למעטפת הבסיסית שקראו לה אמיר, היה גם הסופר. סופר שפרץ לתודעה של עם רְווּי סופרים טובים כמשהו אחר, משובח, מרענן, מסקרן ברמות בלתי רגילות. זה החל ב"שואה שלנו", ספר מטלטל בפשטותו מחד ובחידושו מאידך. ספר שהחל כאילו בנבואה: "סבא היה אומר, 'אנשים צריכים למות ממשהו', וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות", או בטקס הגאוני של ניצול שקיק התה עד תום ומעבר לכך. על ספריו ניתן היה להצביע ולומר (מבלי שֶׁיֵּרָאֶה שם הסופר) "זה נכתב על ידי גוטפרוינד". מצד שני, היו שונים זה מזה. "אגדת ברונו ואדלה" היה "טוויסט" בעלילה מבחינת קוראי אמיר. טוויסט מגניב לחלוטין. אמיר יחסר בִּשְׁבִילֵי יובלים, בנוף המשגבי, בתרבות הישראלית."

קראתי את 'אגדת ברונו ואדלה' בימים האחרונים. ברונו שולץ, הסופר הפולני, שימש השראה לגוטפרוינד, שסיפר באפילוג על-כך, שספרו של שולץ 'חנויות קינמון' גרם לו להימשך אל הכתיבה שלו "כאילו ליבתו המגנטית של העולם קוראת לי", ואת המשיכה הזו לכתיבתו של שולץ, והעיסוק הבלתי פוסק בו, הוא משליך על זואי נחושתן, דמות חשובה בספרו 'אגדת ברונו ואדלה'. זואי היא נערה צעירה בת 17, שלמרות גילה הצעיר, יש לה תובנות של בוגרת מצד אחד, אבל היא מאד ילדה, מצד שני. אהבתה לברונו שולץ, עוזרת לרב פקד יונה מרילין לפתור תעלומה של סדרת רציחות, שהמכנה המשותף שלהן, מלבד כלי נשק עתיקים, הוא כתובות גרפיטי המכילות ציטוטים מכתביו של ברונו שולץ. ספר מותח, מעניין, ויוצא דופן בכתיבתו של גוטפרוינד.

יום שלישי, 22 בדצמבר 2015

אחותו של הנגר מאת מירה מגן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ברגע אחד, מאבדת נאוה, גיבורת הרומן ' אחותו של הנגר', את עולמה. תאונת דרכים מותירה אותה בלא בעלה והילד הקטן שלה.
נאוה מחליטה, שהיא את חייה מיצתה, ועתה אין לה אלא לחכות לסוף שקט וחסר יומרות. לכאורה היא שלוות נפש, אבל לאמיתו של דבר נפשה הפגועה, אינה מסוגלת לסבול קולם של ילדים ודמותם, המזכירים לה בלא הרף, את הילד שאיבדה "אני עם ילדים גמרתי. לא רוצה יותר שום עסק עם צוואר דקיק וקרסול קטן. לא מחפשת לי גרגרי מלח לפזר על פצעי..." (ע' 35). את השקט הזה, והמרחק מילדים בעיקר, מקווה נאוה למצוא בין כתליו של מוסד לדיור מוגן בשם "נווה תכלת", וכך, ביום הולדתה ה-39, היא מביאה עימה שתי מזוודות וילקוט גב לדירה מס' 17 ב"נווה תכלת". מובן, שסיטואציה מעין זו היא יוצאת דופן ומטבע הדברים מעוררת תגובות שונות.

טוביה, מנהל המוסד, לא מתלהב לקבל בין שערי מוסדו בחורה כה צעירה, שכן הוא חושש "שאהיה לצנינים בעיניהם של הקשישים. אנשים מרגישים נוח בחברת הדומים להם... מה שמעניין אותו זה רווחת דייריו, ולדעתו תזכורת ממשית מדי לעלומיהם האבודים לא תיטיב עימם"...(ע' 7).
ואכן, הדיירים מקבלים אותה ברגשות מעורבים. מי שתילחם מלחמת חורמה נגד הימצאותה של הדיירת הצעירה בין הזקנים, היא ציפקה, שכמו בקיבוץ, היא מנסה לגייס עצומה, נגד הדיירת, שנעוריה מתריסים כנגד דיירי המקום. נאוה מביטה בכל זה בשוויון נפש, ומנסה להסביר, שלמרות שאינה נראית, הרי שהפכה לזקנה אמיתית בתוך תוכה, ולכן מקומה במושב זקנים זה.

ההנהלה נוקטת עמדה מגוננת, ומפזרת את "עצרת המחאה". נאוה נשארת. כאן מתחילה תקופת ההתערות שלה במקום. היא מתיידדת עם הדיירות היותר מוקצנות של המקום, כמו התאומות מלאות החיים בילי וצילי, והאמנית זוהר זיו, מלאת התכשיטים והבגדים הצבעוניים הגדולים. לאט לאט היא מגלה, שמתחת למעטה הצבעוני והצוהל, יש לכל אחד את חבילת הצער שלו, שכבר קיימת, או שתקרה. היא מגלה, שהכאב אינו נחלתה הבלעדית. לכל אחד יש את הצער שלו, וחלק מהאנשים שסביבה, עברו עדיין עוברים, ועוד יעברו חוויות קשות. זהו חלק מהבראתה. לדעת שאפשר להמשיך ולהתנהל, למרות העבר הקשה.

מי שעוד עומדים לצידה ועוזרים, הם אחיה הנגר, שהוא ומשפחתו מסייעים לה, כל אחד בדרכו שלו, לבנות מחדש את חייה, אולה, חברתה הקופאית מה"סופר", האגרונום עשהאל, שלומי, הבחור הצנוע והשקט, שעובד בנגרייה של אחיה, והגאולוג, בנה של צילי, שכנתה ב"נווה תכלת".
להיכנס לבית אבות, בגיל 39 זו בריחה מהמציאות, זהו ניסיון לקרב את הקץ שלא בעיתו. החיים מוכיחים לנאוה שלמרות מה שעברה, יש עוד תקווה לחיים חדשים, לשמחה ולאהבות חדשות.

יום שישי, 11 בדצמבר 2015

כמו שתי טיפות מים מאת סקוט טורו

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ספר המתח כמו שתי טיפות מים, הנקרא באנגלית Identical, נבחר על-ידי עורכי מדור הספרים של הניו יורק טיימס, לספר הטוב של שנת 2015.
זהו סיפורן של שתי משפחות מהגרים מיוון,  גי'אניס וקרונון, שחיות בארצות הברית ומתערות בה. קשר סבוך, שרובו מתחת לפני השטח, קיים בין שתי המשפחות, ומגיע לשיאו כשהקשר הרומנטי בין קאס גי'אניס לדיתה קרונון מסתיים באופן טרגי במותה. מסיבה לא ברורה, נוטל על עצמו קאס את האשמה, ונשלח לכלא ל-25 שנים.
מי שהכי קשה לו לקבל את המצב הוא אחיו התאום הזהה של קאס, פול. "אנשים אחרים – אנשים רגילים – לא ממש מבינים מה זה אומר, לגדול בלי לדעת איפה אתה מתחיל ואיפה אחיך נגמר. מבחינתו של פול, בני האדם נחלקו לשתי קבוצות: קאס, וכל השאר. אפילו אמם, כוח אדיר שתמיד התנשא מעליהם בעוצמה ובנחרצות בלתי מתפשרת של עמוד שיש, לא השתייכה לקטגוריה של קאס מבחינת הקִרבה הרגשית... אתה צריך להיות תאום, ותאום זהה במיוחד, כדי להבין  כמה אכזרית היתה הפרידה הכפוייה לשניהם."

בזמן שאחד התאומים מרצה 25 שנים בכלא, סולל השני את דרכו הפוליטית, ונמצא בעיצומה של מערכת בחירות. אולם דרכו מוכשלת על-ידי אחיה של דיטה, האל קרונון, המנסה לעמוד בדרכו, וטוען, שגם פול קשור בדרך כלשהי לרצח אחותו. כדי להוכיח לבית המשפט שהוא צודק, שוכר האל את שירותיהם של אבון, סוכנת FBI לשעבר, וטים, בלש פרטי בן 82, כשהוא מבקש מהם למצוא ראיות שיוכיחו את חשדותיו.

העלילה מסתבכת, ולא במקרה מדובר פה במשפחות יווניות הנושאות שמות של האלים היווניים (האב זאוס, הבת אפרודיטה, דיטה, הבן האל, הרקולס), ולא במקרה אוהב טים הבלש את סיפורי המיתולוגיה היוונית. כי סיפור שתי המשפחות האלה הוא בפירוש מקרה קלאסי של טרגדיה יוונית, שבה מנסים גיבורים לפעול כנגד הגורל שנגזר עליהם, אך ללא הצלחה. ההסתבכויות המשפחתיות, שהן ממש לא כפי שהן נראות מעל פני השטח, הולכות ומתבהרות בפני החוקרים ובפנינו לאט לאט. אך גם כשהסבך מתחיל להיפרם, וחלקי הפאזל מתחברים, כל אחד בזמן אחר – התמונה הכוללת מתגלה רק בסוף.

העלילה מותחת ביותר, וקשה להניח את הספר מהידיים, והרמזים שתולים בספר, כמו למשל העובדה שהתאומים הם אמבידקסטריים, כלומר, משתמשים בשתי ידיהם, למרות שהאחד ימני והשני שמאלי. כמו למשל, כשאמם של התאומים, החולה באלדצהיימר, מספרת שלפעמים קאס בא לבקרה, למרות שזה לא הגיוני, כי קאס יושב בכלא, או כשהכומר הזקן, אביה של ג'ורג'יה, שגם הוא לא מצטייר כצלול ביותר, טוען שראה את קאס בטלוויזיה.
כדי להגיע לאמת, מתחקים אבון וטים אחר הדנ"א של המשפחות, מה שמביא לתוצאות מאד לא צפויות! מותח. שווה קריאה!