יום חמישי, 26 במאי 2016

"מחנה רכיבה לבנות" מאת אנטון דיסקלפאני

כתבה: ד"ר רותי קלמן

תיאה אטוול היא נערה צעירה, המבלה את ילדותה ביחד עם סם, אחיה התאום, ובן-דודה, ג'ורג'י. אבל לתיאה יש תכונה גרועה בולטת. היא נמשכת לאסור. ועד כמה שהיא פקחית, אין היא מצליחה לעצור בעד עצמה, למרות שהיא יודעת שהיא נכנסת לצרות. וכך בגיל ההתבגרות, היא מכניסה לצרות לא רק את עצמה, אלא גם את אחיה ובן-דודה. צרות, שמשנות את חיי שתי המשפחות לעולם. כתוצאה מכך נשלחת הנערה למחנה "יונלוסי", בית-ספר, שהוא גם פנימייה לבנות, כשחלק ניכר משעות הלימוד, הן מבלות ברכיבה על סוסים. לימים תלמד תיאה, שגם אמה בילתה זמן רב בבית הספר הזה, ושאופייה של האם היה שונה ממה שהכירה הנערה.
לתיאה, שמעולם לא נחשפה לאנשים אחרים, למעט משפחתה, גורם המחנה להלם גדול, במיוחד לנוכח העובדה, שאביה, שמביא אותה למקום, לא מגלה לה, שנשלחה לכל השנה, ואפילו למעלה מזה, ונותן לה לחשוב שהגיעה אך ורק למחנה קיץ.

לאחר שהיא מתאוששת מהלם הידיעה, ומהלם הסביבה, היא מתחילה למצוא את מקומה בקרב הבנות, כשהיא מתבלטת בכישרון הרכיבה שלה. השהות הממושכת במקום מלמדת אותה על אהבה, תשוקה, על מותר ואסור, על ידידות אמת והתבגרות "אמנם מחנה יונלוסי היה מקום מוזר בעיניי, אך התרגלתי אליו במהירות. כשהגעתי, לא העליתי על דעתי שלא אתגעגע הביתה, אבל מסתבר שהלב האנושי הוא הפכפך וגחמני."

התקופה היא התקופה הכלכלית הקשה של שנות השלושים בארה"ב, הנותנת את אותותיה גם במחנה הבנות, כשהידיעות על המצב הקשה בבית, מגיעות אליהן. חלקן נאלצות לעזוב, באין מי שישלם את שכר שהייתן, וחלקן מקבלות תמיכה חלקית. נערות מבתים עשירים, מוצאות עצמן לפתע, בתחתית הסולם. משפחתה של תיאה שורדת בזכות הפרדסים שלהם, והאב אף עוזר לאחיו לשרוד גם-כן. אבל הקרע הנפשי, שנפער בין תיאה ומשפחתה, ובין הוריה ואחיה לבין הדודים והבן-דוד, הוא ללא תקנה. ההורים כותבים לה, כל אחד מהם לחוד, מפעם לפעם. זרים וקרובים כאחד.

"הלוואי שהייתי יכולה לראות אותך, תיאה. הלוואי שהמצב היה שונה. היית אמורה להישאר הילדה שלי עוד קצת. שלושתכם הייתם אמורים להישאר ילדים עוד קצת. די, אני ארפה מזה. מפתיע אותך לקרוא מכתב סנטימנטלי כל כך מאמא שלך? גזמתי את כל הוורדים... עקרתי את כל מה שנבל... סם עזר. אחיך הוא עדיין אחיך... אני יודעת שכתבת לו. אני יודעת שהוא לא כתב לך בחזרה. הוא עדיין המום, תיאה... ג'ורג'י בסדר. סם אמר ששאלת עליו. תתעטפי היטב שם בהרים... שמרי על הבריאות. באהבה, אמא.
בסופו של דבר חוזרת תיאה למשפחתה, ובונה לעצמה חיים חדשים, כשהיא מבינה שמה שהיה לעולם לא יתקון מחדש, אבל החיים נמשכים.

יום שלישי, 17 במאי 2016

אני והאַיִּן רוכבים על אופניים מאת רן ובר

  כתבה: ד"ר רותי קלמן


רן ובר, נשוי+5, הוא סופר, מרצה ומטפל זוגי ואישי, יזם הייטק מצליח בעברו וממקימי הכפר הרוחני-אקולוגי בקוסטה ריקה. חיבר את הרומן 'התגלות' ואת רב המכר 'סוד הנקודה הטובה'. רן מלמד חסידות במסגרות שונות, ומעביר הרצאות וסדנאות ליישום תובנות רוחניות בחיי המעשה.
הספר 'אני והאַיִּן רוכבים על אופניים' מתאר את המְסַפֵר לצידם של שלושת חברי הילדוּת שלו, יואל, רפי ואייל, כשברקע המעשים והמחשבות שלהם, האינטרקציה שביניהם, והדאגה ההדדית. ההכרה שמה שהם היו, אינו מה שהם היום. שטבעי להשתנות, כפי שזה קורה לכולנו, עם הזמן. הניסיון התמידי להבין, איפה אנחנו בעולם הזה, במה אנחנו יכולים לתרום לסביבתנו ולעצמנו, כדי שנהיה שלמים יותר. הספר הוא בעיקר שיחות בינו לבין חבריו. שיחות, המתרחשות ברובן במהלך מסעות בטבע, לאחר שיואל החבר הקבלי הפרוע שלו, משכנע את רן לקנות אופניים כסוג של חופש, מה שמתברר כרעיון מוצלח ומתאים לו מאד.

עמית, מוכר האופניים, לא עושה לו חיים קלים. כמו פסיכולוג, הוא מתאים את האופניים לבן-אדם שבא לקנות אותם, ולכן הוא מוכר לו כאלה, שצריך לעבוד איתם קשה מאד כדי להתקדם ביער או בטבע, במקום שבו הוא מתבודד שעה עם הבורא, מדי יום, כסוג של הקשבה פנימית "שמי המדבר היו צלולים ובהירים. היה עדיין קצת קר, אבל באתי מוכן מראש עם ציוד תרמי ופליז חם. שמחתי שאני במדבר והודיתי בלבי על הזמן שניתן לי, פשוט לחקור מה קורה איתי. לתת לדברים להיפתח וללבלב בעדינות בתוכי עטוף בשממה." את דרכו, מלווה ומדריכה תורתו של רבי נחמן מברדסלב, ושיחותיו עם החברים, עומדות לאור תורה זו. לעיתים הוא מצטט במפורש מתורת הרב, ולעיתים, נדמה שעצותיו או דעותיו פשוט הפנימו את הלך הרוח הברדלסבית, הלך רוח שאפשר בהחלט לספוג ממנו את החכמה הפשוטה והחיובית.

הוא מבין, שאדם לפעמים לא רוצה ללכת עם הרצון שלו עד הסוף, כדי לא להרגיש את התסכול שבאי ההגשמה. אדם לא רוצה לחוות את הבעירה הפנימית שאין לה פתרון, את החיסרון. אבל, הוא מבין, שלהרגיש "הכל בסדר" זה סוג של קיפאון, של תקיעות, של מוות רוחני. צריך להעיז גם להיכשל, ללמוד להתמודד עם תקלות ומכשולים, כמו למשל, אלה שהוא חווה ברוכבו על אופניו.
כשהוא עומד, לדוגמא, מול ערימת הכלים בכיור, הוא לרגע מיואש, כי הוא חושב על כל המטלות שלפניו. אבל ברגע שהוא מבין, ש"מה שעבר-עבר, ומה שיהיה – יהיה, והרגע היחיד שאנחנו באמת יכולים להתמודד איתו ולפעול בו הוא ההווה, ובהווה אנחנו חייבים לקבל אחריות מלאה על התהליך שאנחנו עוברים, ולא להפיל אותו על אחרים" הוא מחייך ושוטף את הכלים בקלילות.



יום ראשון, 8 במאי 2016

האיש משם מאת יצחק בן-נר

כתבה:  ד"ר רותי קלמן


פעם, לפני כל האינתיפאדות, נסעתי עם בעלי בחזרה מחברים בשרון ואיכשהו נכנסנו לג'לג'וליה. המבטים החשדניים של תושבי המקום, וההרגשה שאתה לא באיזור מוגן, לא הרפתה מאתנו עד שנעזרנו במשטרה ערבית, שהראתה לנו את הדרך החוצה. הסיבה שאני מספרת לכם את ההתגלגלות למקום זר ועוין, קשורה בסיטואציה שבספר הזה 'האיש משם'. אין זה ספר חדש. זוהי מהדורה מחודשת, אבל זרות העקורים והוויכוח הישראלי-ערבי עדיין רלוונטיים.

בסוף 1947 יוצא צעיר ארצישראלי, שלחם בין שורות החיילים הבריטים במלחמת העולם השנייה ונקטעה ידו, לכיוון פלשתינה. התקופה היא בדיוק ערב הצבעת האו"ם על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. לבחור אין שמץ של מושג על כך. הוא מיטלטל בדרכים, עמוס במשככי כאבים, בשל פציעתו הקשה, ואת דרכו הארוכה הוא מעביר בעיקר בתנומה מתמשכת. כשהוא מתחיל להתעורר הוא מוצא עצמו ברכבת עמוסה וצפופה, העושה דרכה לפלשתינה דרך מצרים. מולו יושב רופא מצרי צעיר, בשם מישל סאראג', והם מתיידדים. הקרון צפוף, הרבה עקורים ממולדתם מצטופפים על הרצפה. אך בדיוק כשהם מגיעים למצרים מסתבר לנוסעי הרכבת, שמצרים הופכת לתחנתם האחרונה, שכן בעקבות הצבעת האו"ם, הפכה פלשתינה לשדה קרב בין הערבים ליהודים. אין יוצא אליה ואין בא "נקלעתי אל עיירה מדברית נידחת בארץ אויב, ומצבי המיוחד לימד אותי להיות שלֵו."

העקורים מוצאים עצמם תקועים בעיירה מצרית על גבול ישראל, הבחור מתעלף מכאב, והרופא לוקח אותו לבית ארוסתו ממשפחת נוואד. שם נוהגים בו הכנסת אורחים, מטפלים בו ובעיקר ממלאים את צרכיו הבסיסיים, לפעמים באיבה, לפעמים בהבנה, וגם מתוך מניעים נסתרים שיתבררו לו רק בסוף. הוא תוהה מה הוא מרגיש כלפי המדינה שנלחמת עכשיו על חייה. אין לו שם משפחה, יקירים, רכוש או עתיד, ולכן לכאורה אין לו מה להתגעגע אל העולם ששם " מאחד העקורים הוא שומע שצבאות ערב פלשו לישראל והיא שטופה בדם, וששוחטים שם את כל היהודים. ובאיחור של חודשיים-שלושה הוא שומע, על הכרזת העצמאות בישראל ולמרות תהיותיו "לא יכולתי להשתיק בקרבי את הדאגה, את הייסורים ואת הרצון להיות שם, ואפילו במחיר חיי – להשתתף במלחמה המתחוללת מעבר לגבול. מי יבין זאת."

בינתיים הצבא המצרי מובס, והוא מתחיל לראות לא רק את הפצועים המצריים אלא גם מטוסי מגן דוד ישראלים מפגיזים את נמל התעופה שליד העיירה.
ארוסתו של הרופא באה אליו בטענות: "אתם גזלתם ארץ מהאנשים שישבו בה מאות שנים..." והוא עונה: "את טועה... יושבים שם יחד מוסלמים, יהודים ונוצרים, ואילו רצו בכך הערבים, המלחמה הייתה נמנעת מראשיתה וכולם היו ממשיכים לחיות בשלום ובשלווה!" איך אמרנו? הוויכוח הרלוונטי, שכנראה יימשך לעד. מעניין, ומלא תהפוכות.

יום ראשון, 1 במאי 2016

המסע המוזר של מר דאלדרי מאת מארק לוי בתרגום מצרפתית: מיכל אסייג

כתבה: ד"ר רותי קלמן


מעולה, פשוט מעולה! כך הרגשתי בסיימי את הספר 'המסע המוזר של מר דאלדרי'.
הספר מתחיל בנימה מינורית. בחיים שגרתיים של כמה חברים בלונדון, כשהדמות הראשית היא אליס, רוקחת בשמים או "אף" כפי שהיא מכנה עצמה. החבורה כולה אינה משופעת בכסף, אבל הם יודעים ליהנות הנאות פשוטות, בילוי משותף בסופי שבוע בדירתה של אליס, פאב, יריד.
שום דבר לא מכין את אליס למסע של חייה אל עבר שלא ידעה עליו דבר, ואל מקום שמעורר את כל חושיה וזיכרונותיה. מי שפותחת פתח לאותו עבר לא ידוע, היא מגדת עתידות ביריד שעשועים, שאליס מפקפקת תחילה בכל מילה שהיא אומרת. מי שמאפשר באופן מוזר למהלך האירועים להתגלגל הוא השכן של אליס, אִיתן דאלדרי, צייר, המתרכז בעיקר בציור צמתים וההתרחשויות שבהם. נראה שצומת דרכים הוא הגדרה מתאימה גם למה שקורה לאליס. מגדת העתידות אומרת לה ששורשיה בתורכיה, ושעד שתפגוש מישהו שהוא משמעותי ביותר בחייה, היא תכיר ששה אנשים אחרים. אליס יכולה לבטל את דבריה של מגדת העתידות, ולהמשיך בחייה הנוכחיים, אבל היא יכולה גם לפנות לדרך אחרת, שבה היא מנסה לבדוק אם יש אמת בדברים.
היא בוחרת לעזוב את לונדון ולהגיע לאיסנטבול. מי שעוד יוצא למסע הוא דאלדרי, מסע שמתחיל כמסע פיזי עם אליס. כשמניעיה למסע ברורים לקורא, ומניעיו – פחות, ונמשך כמסע של היכרות והבנה, דווקא כשדאלדרי חוזר הביתה, ואליס נשארת להמשיך ולחפש את שורשיה. מארק לוי, מגדולי הסופרים הצרפתיים של ימינו, משאיר אותנו באי הידיעה עד הסוף, כשאז כמובן מתבהרת התמונה.
אנו חווים את הספר א. דרך המספר הכל יודע, שמתרכז, בעיקר, במעשיה של אליס. ב. דרך החלומות, בעיקר שלה, שבהם נפתח לה צוהר לעולם שנשכח ממנה בילדותה. ג. דרך מכתבים. כל דרך מאופיינת בפונט אחר, כדי להדגיש את המימד השונה, ובתוך כל אלה אנו מקבלים תמונה של תורכיה, ובעיקר איסטנבול, על שווקיה הצבעוניים והריחניים, וצמתיה שוקקי החיים, המגיעים עד לציוריו של דאלדרי, וגם, פיסה קשה מההיסטוריה שלה, הקשורה לשואת הארמנים.
אליס, המתמחה בייצור בשמים, מבינה שריח וזיכרונות קשורים יחד. "כבר פגשתי את האיש שישנה את חיי." היא אומרת לדאלדרי. "כן, מי זה?" שואל דאלדרי, והיא משיבה: הבשֺם מג'יהנגיר. הוא איפשר לי לדמיין פרוייקטים חדשים... לא רק בשמים של חללים פנימיים אני מחפשת, אלא בשמים של מקומות, כאלה שיזכירו לנו רגעים שהטביעו את חותמם בנו, רגעים ייחודיים שאבדו. אתה יודע שהזיכרון של חוש הריח הוא היחיד שלעולם אינו נעלם? פניהם של האנשים האהובים עלינו ביותר נמחקות עם הזמן, הקולות נשכחים, אבל הריחות נשארים לעד."