יום שבת, 23 ביולי 2016

תוחלת החיים של אהבה מאת ינץ לוי

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


לא סתם מופיעה ה"אהבה" בכותרת הספר בלא "הא הידיעה". אילו הייתה זו "האהבה", היינו מבינים שמדובר במושג האהבה ובמהותה. אבל לא.
כאן מדובר על תוחלת החיים של אהבה אחת,  של בחור אחד בשם לביא, העטוף במשפחתו בשנים האחרונות לחייו.

תוחלת חיים של כל דבר היא זמן מוקצב. כאן אנו נחשפים לתוחלות חיים של כמעט כל דבר: נחישות, ריב, סוד, רוח נעורים ועוד. מתי כל אחת מהן התחילה, וכיצד כולן קשורות באח הגוסס, בלביא. האם הן קיימות מהרגע שלביא נולד? האם מרגע שעמד על דעתו? או רק מהרגע שבו נודע לו שהוא חולה באיידס? האם הן מסתיימות ברגע מותו? או  נמשכות גם לאחר-מכן?
את כל השאלות האלה, ושאלות רבות אחרות, שואל את עצמו אחיו הצעיר של לביא, מיכאל, במהלך הרומן, שהוא לכאורה הספר הנכתב על-ידו ונפרש למולנו, וכל כולו מערכת היחסים בין האחים בילדותם, ומערכת היחסים שבין ששת האחים וההורים בשנים האחרונות. כל זה כרקע להתמודדות של לביא במחלה, וההתמודדות של כל אחד מבני המשפחה איתה "טוסט זה סימן טוב מאד. התיאבון חוזר. זאת התחלה, זה הכיוון, זה סימן מעולה טוסט." כשהדדליין קרוב, התקווה נתלית אפילו בטוסט. חייכתי מבעד לעיניים טרוטות בכי." (ע' 238).

מחבר הספר, ינץ לוי, מעמיד למבחן, ומעמיד זה מול זה, את הכתיבה הספרותית אל מול האוטוביוגרפיה. ותוהה דרך מיכאל, עד כמה חייב הסופר להיצמד לעובדות, כשמדובר בסיפור אמיתי,  המועלה על הכתב, ועד כמה אפשר להשתמש בחירות הספרותית. מיכאל, האח, תוהה בכל פעם מחדש בסוגיה זו. אבל לכל אורך הדרך גוברת נאמנותו לאמת הביוגרפית, לאמת של החיים, שלא תמיד מייפה, ולא תמיד משאירה אותנו עם "הפי אנד", אבל היא החיים.
למולו כאנטיתזה, מוזכר ספר, שבו אמת ספרותית, שחלקה בדייה, ורק חלקה – אמת מהחיים. "הכשרון הוא שהפריע." חושב מיכאל על הסופרת "גיוס הכשרון לשם יצירת מקסם שווא חסר שחר, שהופך את הכאב לשעשוע ספרותי" (ע' 268). אל מול עיניה, הוא קורע את דפי ספרה, ומביע, ללא מילים, את מחאתו.

בהיותו צעיר, ולביא האח הבוגר, ספג מיכאל, עלבונות רבים מאחיו הגדול. אבל בתקופת המחלה, כשהוא שוהה ימים רבים מאד ליד מיטת אחיו החולה, אם בבית, ואם בהוספיס, מגלה מיכאל את האהבה, שהתגלתה לו באותן שעות קשות עם לביא. וכך הוא מתאר את הגעגוע אליה באזני חנניה לאחר מות לביא: "...האהבה נראתה כמו מה שמאפשר לך להרגיש במקום גם בזמנים הכי קשים. היא נראתה התשובה המוחצת לכל הספקות והשאלות והתהיות. היא נראתה כמו התרופה שלא מרפאת את החולי בעולם, אלא מאפשרת לחיות איתו." (ע' 304).





יום ראשון, 17 ביולי 2016

ולו שתי נשים מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הסופרת חוה עציוני-הלוי, שהיא פרופ' אמריטוס (בגימלאות) באוניברסיטת בר-אילן מתמקדת בספריה בדמויות הנשיות שבמקרא. את הנשים האלה, היא הופכת לנשים בשר-ודם, עם אמירה משלהן, ועם אופי, המתחשל, מטבע היותן חלק מחברה גברית בתקופת המקרא.
הפעם אלו חנה ופנינה. "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתֵים צוֹפִים מֵהַר אֶפְרַיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה... וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים... וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים... וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפַּיִם: כִּי אֶת חַנָּה אָהַב, וַאֲדֹנָי סָגַר רַחְמָה. וּכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כָּעַס, בַּעֲבוּר הרְּעִמָה..." מה שהפריע לסופרת, בקוראה את הפסוקים המקראיים היה, שהסופר המקראי מפגין אהדה רק כלפי חנה העקרה, ולא כלפי פנינה. חנה מצטיירת כאשה האהובה והפגועה, ופנינה, כאישה, שאינה אהובה על בעלה, וכמי שפוגעת בחנה.

הספר מביא את הספרים שכתבו חנה ופנינה, שתיהן סופרות, ושתיהן מלמדות תלמידים קרוא וכתוב, במשולב, תוך השלמה זו עם זו באחרית הימים.
השילוב בין קולותיהן העולים מן היומנים, הוא שילוב כרונולוגי, המשלים את התמונה משתי זוויות המבט של שתי הנשים.

מתוך ה'פתח דבר' של חנה: "אולי קראתם על תולדות חיינו... אבל מה שכתוב שם... הוא רק אפס קצהו של מה שאירע... אספר אף על המהמורות בחייו של בני, שמואל. הוא נביא ושופט מהולל בישראל, ואיש זולתי וזולת פנינה אינו יודע את אשר התחולל בנפשו... היו תקופות שבהן חיינו כנהר, שעל פני השטח מימיו בהירים ונוצצים ובתחתיתו מחלחלים זרמים עכורים, לבסוף חדר אליהם אור השמש ורווח לנו..."

מתוך ה'פתח דבר' של פנינה: "בספרי אספר על האורות וגם על הצללים החשוכים בחיי. על הסודות הכמוסים שלי. על הסערות שהתרגשו עליי, כשאישי אלקנה וצרתי חנה השליכו אותי לגיא צלמוות. אך אני בחרתי בחיים... איני בושה בחטאיי... לכן שפטו אותי, אך אנא, אל תחרצו את דיני לשבט."
זוהי סאגה רבת שנים, של שתי החברות, חנה ופנינה. חנה, יפיפיה, המחוזרת על-ידי בחורים רבים, ובמיוחד על-ידי חנוך העשיר, המוכן להעניק לה הכל. חנה מרגישה שאין הוא המיועד. היא מהססת. יש לה תחושה שנועדה למישהו אחר. שיש משימה בחייה, שאין היא יודעת טיבה, ולכן משיבה את פניו ריקם.

פנינה, נאה, אך – פחות מחנה. היא יצרית מאד, נכנעת לפיתויו של אלקנה הנער, ומתרצה להתמסר לו מבלי להבין את הסכנות שבכך.
לחרדתה, היא מגלה שהיא בהריון. אלקנה נוטל אחריות, מופיע עם אביו בביתם, והם מתחתנים. בליל הכלולות רואה אותו חברתה חנה, המבינה לתדהמתה שהוא המיועד שלה. מכאן העניינים הרגשיים מסתבכים. אלקנה מדגיש בכל הזדמנות את אהבתו לחנה. פנינה, הנותרת מושפלת ברבים, מוצאת את הדרך שלה לחיות.



יום ראשון, 10 ביולי 2016

האנאלפביתית שידעה לספור מאת יונָס יונָסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לא היה לי ספק, שנָכונה לי חוויית קריאה מהנה ומחויכת בספר 'האנאלפביתית שידעה לספור', ואכן – לא התאכזבתי.
את הספר כתב יונָס יונָסון, הסופר השבדי, שכתב את 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם". שני הספרים הפכו במהרה לרבי-מכר בינלאומיים, מה שמבסס את מעמדו של יונס יונסון כאחד מגדולי ההומוריסטים בספרות היום.
לכאורה אוסף גדול של אירועי נַאנְסֶנֽס (שטויות), של דברים לא הגיוניים. אך לאמיתו של דבר זהו רומן מבריק ושנון. ובדיוק לעניין זה מתייחס המוטו של פרק 1, במובאה של הוגה דעות אלמוני: "ההבדל בין טיפשות לגאונות הוא שלגאונות יש גבולות".
גיבורת הרומן היא נומבקו, נערה שחורה מסוואטו, בתקופה של האפרטהייד, ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה. נערה שהייתה אמורה לסיים את חייה מוקדם, כמו כל האחרים סביבה, עם אלכוהול, סמים ואפאטיות. כך גם אמה, וכנראה גם אביה, שמעולם לא הכירה. כבר מגיל חמש היא עובדת במחראות בפינוי חביות, אבל בניגוד לאלה שמסביבה, שמעולם לא למדו, ולכן נקראו אנאלפביתים, מגלה אמה עד מהרה, שבתה מסוגלת לֽחֲשֵׁב. היא כמובן מנצלת את זה לצרכיה, לרכישת אלכוהול, אך היא נפטרת צעירה, ונומבקו הופכת למנהלת מוכשרת. היא משנה את השיטה הכלכלית הנהוגה במקום, ויוצרת מקום ריווחי יותר. אך פיט דו טואה, הממונה עליה מטעם העירייה, מרגיש מאויים בגללה, ואינו יכול לסבול את חכמתה של שחורת העור. היא עוזבת, לראשונה בחייה את סוואטו, כשהיא כבר יודעת לקרוא ולכתוב.

היא מגיעה למרכז יוהנסבורג, בדרכה לספרייה הלאומית. אך ברגע שהיא נטועה על מקומה, נפעמת מהמכוניות הגדולות ומהתנועה על הכביש  - היא נדרסת. והנה שיטת ה"אפרטהייד". למרות שהיא זו שנפגעה – הנהג הוא 'מהנדס' לבן, ולכן היא האשמה, שנתנה לו לדרוס אותה. היא נשפטת לשבע שנות עבודה בביתו כמנקה. מכאן יתגלגלו העניינים אחרת לגמרי מהצפוי. נומבקו מנקה בביתו של ה'מהנדס', המוקף בגדרות חשמליות, כלבים, ושאר אמצעי הגנה. ה'מהנדס' אמור להיות מומחה בפצצות אטום. לאמיתו של דבר, הוא השיג כנראה את תוארו במירמה, וטיפשותו היא מהסוג של "ללא גבולות". נומבקו הולכת ומשכילה לצד ניקוי הבית, לומדת מהטלוויזיה בעודה מקרצפת את הרצפות, קוראת את כל הספרים שבביתו, שרובם בתחום הריאלי וההנדסי, ועד מהרה, קולט ה'מהנדס' ש"הזאתי-נו-מה-שמה" – כפי שהוא מכנה אותה במחשבתו, ולא רק במחשבתו, מתוך זלזול – מבינה יותר ממנו בכל נושא בעצם.

העלילה הופכת למסובכת מרגע לרגע. נומבקו מוצאת עצמה מסתובבת עם פצצת אטום ברחבי שבדיה (הלא-גרעינית), ביחד עם הולגר 1, סלסטין הזועמת, והולגר 2. בין דפי הספר אנו מוצאים אפילו את שמעון פרס, אהוד אולמרט ושני סוכני מוסד ישראלים. מצחיק, מבריק ומומלץ.

יום ראשון, 3 ביולי 2016

'ילד שלי' מאת מיכל עילם

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


מיכל עילם כתבה את ספרה בחורף 2012, במהלך שבעה חודשים, וכפי שהיא מגדירה אותו: "זהו סיפור מסע: ברגל, בעגלה ובנפש" (ע' 292).
שני מסעות בספר. הראשון הוא של יאקוב, הענק הרוסי, המחליט לקחת את "מאלצ'יק", נכדו הפעוט בן השנתיים, ולחפש את הקהילה היהודית שעליה שמע מחברו, שהפקיד בידיו ספר תנ"ך. "גם במערבולת ספקותיו, באמונתו החדשה לא פקפק. הוא פתח את הספר שנתן לו מויסי וקרא לאור העששית שהייתה תלויה באסם, על נופו של הגן בעדן... וכאשר הפיל אלוהים תרדמה על האדם כבתה העששית של יאקוב, חושך גמור נשתרר והוא שקע בשינה נטולת חלומות." (ע' 26).
כשהוא מגיע ליהודים, הם מָלִּים אותו ושמו משתנה ליעקב. הוא עולה עם הנכד לארץ, למושבה 'אילנות' בה כבר נמצא מויסי-משה. אנשי המושבה, רוחשים כבוד לגֵר הענק והשתקן, שבונה חלקת בית צנועה לידם, והוא מעבד את אדמותיו בשתיקה. אך אין הם מצליחים לעכל את מאלצ'יק. המחשבה, שאין הם יודעים מה בדיוק הקשר בין יעקב למאלצ'יק, ומי הם הוריו של הילד, אינה נותנת להם מנוח. הרכילות מגיעה לילדי המושבה דרך הוריהם, ודרך יחסו המשפיל וחסר הרגישות של דוד המורה. התוצאה היא נידוי כמעט גמור, ואלמלא היה מאלצ'יק בריון וחזק כסבו, היה הנזק גדול יותר.

יעקב היכה שורשים בארץ ישראל. אולם נכדו בודד, עד שהוא פוגש בשני בניו של עבד אלמג'יד, הבדואי ששומר בלילה על השדות של המושבה. הבנים: מועין ואמיר הופכים לאחיו של מאלצ'יק, לחלק ממנו. הוא מלמד אותם לקצור במגל, הם מלמדים אותו לשחות. מעתה יבלו את ימיהם יחד. "כמשולש שווה שוקים, משני צדי, שתי צלעותי, אמיר ומועין, קומתם זהה, הופעתם כה דומה עד שבחשכה יכלו לשטות גם בי, לא ידעתי מי הוא מי... נשימותיהם השלוות של השניים נגעו במיתרי לבי." (ע' 168).

כשהיה תינוק חלה מאלצ'יק והיה בסכנת חיים. יעקב ועבד אלמג'יד, לא משו ממיטתו. שניהם טיפלו בו לסירוגין במשך עשרה ימים, עד שהוא מתאושש. יעקב יודע שהוא חייב לעבד אלמג'יד את חייו של הילד. עבד אלמג'יד ירגיש מעתה שזהו הילד שלו, ומבחינת מאלצ'יק, יש לו שני אבות. המסע השני הוא שלו. עבד אלמג'יד מלמד אותו להיות גשש מעולה, למורת רוחו של יעקב, אף שאינו אומר דבר, וכשמאלצ'יק יחזור מהצבא, בו הוא משמש כגשש, הוא ישהה בעיקר בערב אלהייב, כפרו של עבד אלמג'יד. מצד שני, אמיר, בנו של עבד אלמג'יד נשלח לעזור ליעקב בשדות, והופך לאיכר, ליד ימינו של יעקב, ובמובן מסויים לבן. כך מתערבבים המושגים של אבות ובנים ומקבלים משמעות חדשה, תוך התעלמות מדעת החברה, הבדואית, מצד אחד, והיהודית, מצד שני.