יום שישי, 26 באוגוסט 2016

סיפורי חייו של מר פיקרי מאת גבריאל זווין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר נקרא באנגלית The Collected Works of A.J. Fikry, מה שבדרך כלל מתורגם לעברית כ"כל כתביו" של מישהו. אבל במקרה של איי-ג'יי פיקרי, הדמות הראשית ברומן שלפנינו, אין מדובר באמת בכתביו, אלא באמת, כפי שהמתרגמת יעל סלע-שפירו הגדירה, "סיפורי חייו" של מר פיקרי, שהוא בעל חנות ספרים קטנה ועמוסה באי אליס, הוא האי שאליו מגיעים המהגרים לארה"ב.

סיפורי החיים מובאים לפנינו בשתי דרכים: האחת – כל פרק, המקדם אותנו בזמן, נפתח בשם של סיפור שמומלץ ע"י איי-ג'יי. לפרטי הסיפור, הוא מוסיף את הסברו, מדוע הוא אוהב אותו, ותמיד יהא זה סיפור שמתקשר בעצם לחייו של איי-ג'יי, למרות שלא הוא זה שכתב אותו, או לתובנה שהוא רוצה להעביר.

הדרך השנייה היא באמצעות המספר הכל--יודע, שמתאר לפנינו את הלך רוחן של הדמויות, ובעיקר – של איי-ג'יי.
הוא רק בן 39, בתחילת הרומן, אבל כבר אלמן, שאיבד את אשתו האהובה בתאונה ובה בעת גם את התינוק, שנהרה ברחמה. הוא אינו מתגבר על כך, אך גם אינו רוצה שאנשי המקום ירחמו עליו. מכאן הוא ממשיך לעבוד בלא חשק ובזעף, וכך קורה, שסוכנת הספרים של הוצאת "פטרודקטיל" מגיעה, כדי להציע לו ספרים חדשים מקטלוג החורף של ההוצאה, והם מתחילים ברגל שמאל: "ערמות מטות לנפול של עותקי קריאה מצטמחות לאורך הקירות, ולרגע אמיליה נתקפת ייאוש... כשאמיליה מגיעה לאמצע המסדרון, שרוול הסוודר שלה נתפס באחת הערמות, ומאה ספרים, אולי קצת יותר, צונחים ארצה בקול רעם מהדהד. הדלת נפתחת, ואיי-ג'יי פיקרי נושא את מבטו מההריסות אל הענקית הבלונדינית-עם-גוונים שעורמת בבהילות את כל הספרים שנפלו. "מי את, לעזאזל?".

ההמשך לא מתקדם לכיוון חיובי יותר. היא מציעה לו את "פריחה מאוחרת", ספר זכרונות "ממואר" של בן 80, שאשתו מתה שנתיים לאחר חתונתם, בגיל שמונים ושלש. איי-ג'יי פיקרי, לא מתלהב בלשון המעטה, דוחה גם הצעות אחרות שלה, והיא כמעט בורחת החוצה.
ואז, בתוך דמדומי מחשבותיו, בדידותו וחסרונה העצום של אשתו, קורה לו דבר מוזר. הוא מגיע יום אחד לחנותו (הוא גר מעליה), ומוצא לתדהמתו תינוקת בת שנתיים וחודש, בשם מאיה. לבובתה מוצמד פתק שבו מבקשת אימה של הילדה להשאיר את התינוקת אצלו. גופתה של האם מתגלה על חוף הים כעבור יום, ואיי-ג'יי פיקרי, שמעולם לא החזיק בידיו תינוק, ובוודאי לא ידע לטפל בו, מוצא עצמו אבא לילדה חכמה ומדהימה, שגדלה בחנות הספרים, ויונקת את חכמת החיים מתוך הספרים.

לאט לאט, אנו רואים איך איי-ג'יי משתנה, מתרכך, מביע אהבה, מוצא אהבה חדשה וטובה, ונפתח מחדש לעולם. "פריחה מאוחרת".
את "סיפורי חייו" הוא מקדיש לבתו מאיה. רומן יפיפה.

יום שבת, 20 באוגוסט 2016

ללכת בדרכךָ מאת ג'וג'ו מויס

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ביום העיון האחרון למנהלי ספריות, נשאלנו במהלך סדנה, מהו הספר האחרון שכל אחד מאיתנו קרא. שלושה מבין הנוכחים ענו שהספר הוא ' ללכת בדרכךָ'. גם כמות המחכים בתור לספר זה בספרייה, למרות מספר העותקים שיש לנו ממנו, מצביעה על אותה תמונת מצב. הספר הוא רב מכר עולמי, ובצדק.

הקריאה זורמת, מסקרנת ופותחת פתח לנשמתו של וילי, צעיר ממשפחה עשירה ואינטלקטואלית, שהצליח בעסקים ונחשב לאיש שידו בכל. וילי אהב לחיות את החיים במלואם, ניסה להביא אותם עד לקצה, לאתגר עצמו בספורט אקסטרים, ולאהוב את בת זוגו.
הוא מאלה שמשדרים יוקרה, פינוק ולעיתים יוהרה, אבל החיים נעצרים שלא כצפוי, בריצה אחת, בהולה מדי, בגשם.
בזמן שהוא מנסה לחצות את הכביש בדרך למונית שעצרה לו – כשהוא מנהל, בו בעת, שיחה בטלפון, בדרך לעוד יום עמוס של עבודה – הוא נדרס.

פעמים רבות אני מוצאת עצמי עוצרת ומתרה בעצמי שלא לקבל את חיי כמובנים מאליהם. היכולת הזו לחשוב, ללכת, לראות, לדבר, להיות מסוגלת לעשות כל מה שאני עושה, לראות את משפחתי האהובה מסביבי, ולחוות איתם רגעים רבים של אושר, היכולת הזו ניתנה לי במתנה לזמן מוגבל. אי המחשבה על כך היא סוג של יהירות. ראוי לנו להיות צנועים יותר, ולהבין, שכל מה שקיבלנו הוא מתת, ועלינו ליהנות מזה, בכל רגע, וכל עוד אנו יכולים.

והנה ויל, מתעורר לאחר התאונה, ומוצא עצמו משותק בארבע גפיו. ראשו צלול לגמרי, אך ליבו שבור לגמרי כי הוא קולט באימה את כל מה שאין הוא יכול לעשות מעתה והלאה. כי מה שהוא מעתה, אינו ה"ויל" שהיה רוצה להיות. הוא מדוכא וזועף, והמטפלות בורחות ממנו.

לואיזה היא צעירה מקומית פשוטה, שמוצאת עצמה מחוץ למעגל העבודה, לאחר שבית הקפה שבו עבדה נסגר. המשפחה מוצאת עצמה במצב קשה. האב, עומד לקבל אף הוא הודעת פיטורין מהמפעל שלו, האם מטפלת בסבא שנפגעו יכולותיו השכליות, ואחותה של לואיזה, מטפלת בתומס, הילד שנולד לה מחוץ לנישואין.

לואיזה, עם השכלה מינימלית, ללא הכשרה בשום תחום, וללא ביטחון בעצמה, אבל עם שכל ישר, מבינה שאין היא יכולה לבחול בשום עבודה שתוצע לה, והיא מגיעה לראיון עבודה אצל קמילה טריינר, אימו של ויל. היא מתקבלת, ומגיעה ליום העבודה הראשון שלה. האם עורכת ביניהם היכרות, ונתן, האח המוסמך, עוזב אותם לבד. "עמדתי באמצע החדר, ידי תחובות בכיסי, ולא ידעתי מה לעשות. ויל טריינר המשיך להביט בחלון כמו לא הייתי שם."
בהמשך. ילמדו ויל ולואיזה להכיר זה את זה היטב. היא תלמד את צרכיו ונשמתו, הוא, יבין מה היא מחמיצה בחיים, וילמד אותה להבין למה היא מסוגלת. נפלא.




יום שישי, 12 באוגוסט 2016

המלך צ'ינגיס הראשון מאת יונתן ילון

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'המלך צ'ינגיס הראשון' מתכתב במעט עם ספר הילדות שלנו 'המלך מתיא הראשון' שכתב יאנוש קורצ'אק.
בספרו של קורצ'אק, המלך הוא נסיך צעיר, שאיבד את הוריו בגיל מוקדם מאד, ונאלץ להיות מלך, על אף גילו הצעיר ואי רצונו למלוך, הוא מנסה ללמוד את 'המקצוע', לכונן רפורמות נועזות, שאינו מצליח ליישמן, מאד דואג לעמו, מנסה להיפטר משרים נוכלים, אך מבין שאין הוא יכול לפעול בלי עזרה, עובר מרידה והשתלטות של צבאות זרים, מוגלה לאי בודד, ובספר ההמשך של קורצ'אק, הוא מתבגר, מבין מה עליו לעשות, מזים את המרידה, אך מוותר על המלוכה כדי להיות אדם פשוט.
קווי הדמיון בין שני המלכים מתבטאים, בין השאר, בילדותיות. גם המלך צ'ינגיס הראשון, המלך של צ'ינגיסטאן, הוא ילדותי במהותו. איזה תום מלווה את מעשיו, שלמספר, טוראן, שגדל בארה"ב, וגם לנו, הקוראים, הם נראים מגוחכים, אך אי אפשר שלא לחבבו.

המלך צ'ינגיס מולך על צ'ינגיסטאן, שהיא ממלכה בדיונית, שעל פי הספר יצאה מהאיחוד של ברית המועצות, ויש לה מלך שהוא דיקטטור, שכולו אהבה לעמו, ורצון להיטיב איתם. ולמה דיקטטור? כי הוא מינה את עצמו למלך. כי הערוץ הטלוויזיוני היחיד משדר רק דברים הקשורים אליו. כי הספר הלאומי 'צ'ינג-מאן-צ'וי', שכתב המלך מאמין בעולם טוב ומושלם, שכולו צדק ורווחה, אחדות סולידריות, רעות, מצפון חופשי ויושרה לאומית, אבל איש בממלכתו לא מעז לעשות משהו בניגוד לרצון המלך, וכולם רועדים ממנו.

דמותו ההזויה של המלך צ'ינגיס מזכירה לי את דמותו האמיתית, והלא-פחות-הזויה של מועמר קדאפי, שהיה שליטה של לוב. פולחן האישיות, הנשים שסביבו, ה'ספר הירוק' שכתב שמעמיד את הרווחה, החירות, החינוך והדמוקרטיה, כערכים עליונים, בעוד שדרכו במתנגדים לו עמדה בניגוד גמור לערכיו.
אי אפשר שלא לגחך מעט כשאנחנו רואים את הנאיביות של המלך צ'ינגיס. במיוחד כשאזרחי צ'ינגיסטן מפחדים ממנו מאד, ואילו הוא מדבר על דמוקרטיה. אבל מתחת לכל זה, יש למלך צ'ינגיס, לב גדול, שכולו מוקדש למדינתו הקטנה. היא מבחינתו מרכז העולם, והוא יעשה הכל כדי להיטיב עימה.

שימו לב למילות ההימנון הלאומי וכיצד הן מזכירות את הפסוקים מתהילים: "צ'ינגיסטן, אם אפגע בך / זרועי תיקטע ממקומה. צ'ינגיסטן, אם אלעג לך/ תצנח לשוני בדממה" ("אם-אשכחך ירושלים - תשכח ימיני.  תדבק-לשוני, לחיכי - אם-לא אזכרכי" תהלים קלז, ה-ו)(, ומכאן ממשיך פתוס לאומי צ'ינגיסטני, שלמרות היותו פתוס, מרגיש טוראן המספר, רגש פטריוטי חבוי.
אין ספק שמדובר בספר סאטירי, עם מסר של המחבר על צורות שלטון מגוחכות, הבוחנות מה בין דיקטטורה לדמוקרטיה, ועל האבסורד שבין מה שאומרים המנהיגים לבין מה שהם מבצעים בפועל.
ספר זורם, קליל, ועם זאת, מעורר מחשבה.



יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

בנדיט מאת איתמר אורלב

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'בנדיט' הוא ספר הביכורים (הראשון) של איתמר אורלב, וכבר זכה בפרס. פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס לשנת 2015.
הכתיבה קולחת, ועשירה בגווני קולות. קול האב הזקן, סטפן, הפולני הגוי, שגם בצעירותו וגם בזקנתו, אינו מפסיק לקלל, וקולו של טאדק המספר, שהוא בנו הצעיר. טאדק רושם רשימות ורוצה להיות סופר. שפתו רהוטה והוא חי בישראל.
המספר הצעיר, אינו שוכח לרגע את התקופה הקשה שעברה עליו ועל בני משפחתו, כשהאב היה חוזר שיכור הביתה ומכה אותם. ועוד יותר אין הוא מצליח לשכוח את אותן שנים קשות, כשהאב נטש לתקופות ארוכות, והאם נאבקה להשיג אוכל למשפחה, כשימים שלמים הם נותרים רעבים, והיא מובסת.

אך מעבר לתחושת הרעב והעוני, אין הוא מצליח לסלוח לאב על היעדרו כאב. ודווקא בגלל זה הוא נוסע אליו. כדי לשאול שאלות, כדי להתעמת, להבין, ולסגור מעגלים. זאת לאחר שאשתו לוקחת את בנו ועוזבת. במהלך הספר, בתוך הפלשבקים של חייו, אנו מגלים את הקושי שלו לתפקד כבעל, והקושי היותר גדול שלו לתפקד כאבא לבנו, הנובעים מהיעדר דמות האב בחייו.
במסע שעובר המספר עם אביו בפולין, ובכפר ילדותו, הוא מגלה אמיתות שלא היו ידועות לו כילד. כמו למשל, שהייתה לאביו משפחה שנייה, עם אישה וילדים, במקביל אליהם. אבל בעוד שהם הצטמצמו כולם בחדר אחד, הוא מגלה שהאב מכר שדות שהיו שייכים לאביו, ובכסף קנה בית לאשה ההיא.

הפער בין התנהגותו של האב אל אחרים, לבין התנהגותו בחיק המשפחה, קשה לו גם במסע: הבטתי בו והרגשתי שאני הולך ונחנק. לנגד עיני ראיתי אותו בין חבריו, חם, לבבי, מתעניין, המסמר של הערב, רגע לפני שהוא משתכר כל כך עד שהרעב שלו לאלימות ידחוף אותו להכות מישהו בלי רחמים, ואחר כך יחזור הביתה בזעם וירביץ לכולנו. ככל שאבא זרח יותר אני התקשיתי יותר לנשום. קמתי ויצאתי והלכתי משם" (ע' 329).

בהמשך, יטפל טאדק באביו הזקן, כמו שמטפל אב בבן. "אני עוזר לו לשכב במיטה. מכסה אותו בשמיכה, מאחל לו לילה טוב, ומתכונן ללכת לישון... מחכה שהדברים שסיפר יירגעו קצת, שהמוח שלי, שתמיד אני יכול לסמוך עליו, ירחיק את מגען הבלתי נסבל של העובדות ויעטוף אותן במארז נאה של סיפור" (ע' 297). האב הזקן, יגמול לו ברכות מפתיעה, באהבה, שמעולם לא העניק לו כילד, ובסיפורים, שבהם הוא מספר ללא כחל וסרק על מה שעשה, וחושף בפניו גם את מסכת העינויים שעבר כאסיר פוליטי במחנה מיידנק ובבניין הגסטפו, על-ידי הנאצים.
יחסו של הבן לאביו הוא אמביוולנטי: "אני אוהב אותו. אני שונא אותו. אני אוהב את האבא שלי שאני שונא" (ע' 308).
מומלץ.