יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

על גופתי המתה מאת מירב הלפרין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לזה צריך כישרון מיוחד. לקחת את הנושא הכי טעון בהוויה הישראלית: המלחמות שלנו. הבנים שלנו שנלחמים במקומות הכי קשים. הרצון להפוך עולם ובלבד להציל את הילד. וכל זה בהכי הומור שיש. כל עמוד והחיוך שלו.
בבסיס הסיפור עומד זוג הורים לחייל שאמור להיכנס לעזה עם פרוץ המלחמה. הם גרושים, אבל לרגל הסכנה המשותפת, הם מתכנסים יחד לחשוב על דרכי פעולה. האב נוטה להיכנס להתקפות חרדה המקצרות את נשימתו, והאם המספרת, שצוחקת על חרדותיו, לא שמה לב, שהיא אפילו מאפילה עליו בדמיונה הקודח.

וכך זה מתחיל: "ככה נראה הגיהנום: עמנואל, בעלי לשעבר, שרוע על הספה אצלי בסלון ובוהה בטלוויזיה בעיניים מכווצות מאימה. המטוסים שלנו מפציצים את עזה מהאוויר, החמאס יורה טילים לתוך ישראל, ראש הממשלה נואם בפנים חמורות, והבן שלנו, עומר, מחכה בתוך טנק כדי להיכנס לעזה. ככה לפחות אני ראיתי את המצב. עמנואל ראה אותו אחרת: המטוסים מפציצים בתים ריקים, ראש הממשלה חסר אונים, ורק החמאס יודע טוב מאוד מה לעשות: להרוג את עומר."
השניים מחליטים, בהשפעת הסבתא האקסטרווגנטית להגיע לשדרות, לדבר עם קצין העיר, לִבְדות התקף לב של האב, ולנגן על ליבו של הצבא לשחרר את הבן כדי לעזור לאב ה"חולה" הגרוש, וכך הם חושבים להציל את בנם.

ברור להם שזה לא צעד נכון, לא צעד נבון, ולא צעד מוסרי, והם אפילו לא חושבים צעד אחד קדימה, על השאלה, מה יש לבן לומר על הרעיון. הם פשוט יוצאים לשם.
השהייה שלהם בשדרות רוויית אזעקות ומצבים מורטי עצבים ומפחידים, אבל הדרך שבה היא רואה את הדברים, ואפילו ההיסטריה שלה, גורמים לחיוך. אמה ועוד שני זקנים, שכבר בקושי יודעים מימינם ומשמאלם, מתגייסים לבדר חיילים עם שירים של פעם, והריחוף שלהם מעל המקום ומעל לזמן יוצר אף הוא סיטואציות הומוריסטיות. כמו גם ההמתנה המאולצת של השניים בצימר "קן האוהבים" בדרך לשחרור הבן.

כשהיא משווה בין הרכילויות שלה למודיעין, זה באמת כבר השיא: "טליה ואני תמיד אמרנו שאם היינו במוסד, היינו מצליחות לאתר את כל המבוקשים בעולם. כל כך הרבה שנים מחיינו עסקנו במודיעין איכותי: למה הוא לא התקשר, מי בת הזוג החדשה של האקס, איך קוראים לחברה הכי טובה שלה, מי היה החבר שלה לפניו, ומי זוכר שעוד בגן רינה היא היתה שמנה. אחרי שנים של ניתוח מקורות מידע, העלאת נתונים ומעקבי רשת, ייקח לטליה ולי בדיוק שעתיים לגלות איפה מסתתרים ראשי החמאס. חבל שהצבא לא מבין איזה פוטנציאל מודיעיני יש לו בין הידיים." הקורא יזדהה עם כל מה שמהווה קונצנזוס ישראלי, ויצחק כמו בסטנד אפ מוצלח. מומלץ.


יום שישי, 21 באוקטובר 2016

'משחק זיכרון' מאת לארס קפלר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לארס קפלר הוא שם העט (פסבדון) של אלכסנדרה ואלכסנדר אמדורל מסקנדינביה. יחד הם כתבו כבר כמה ספרי מתח רבי מכר כמו 'המהפנט' ו'חוזה פגניני'.
הספר 'משחק זיכרון' מעמיד במרכזו את יונה לינה, חוקר מוצלח במשטרה עם אינטואיציות טובות. בשל חקירה משמעתית נגדו, מנסים למדר אותו מתיק חקירה מלא בסימני שאלה. אבל משהו בתיק הזה, מעלה בו זיכרונות כואבים של כישלון אישי-משפחתי, והוא נחוש לפענח את התעלומה, ויהי מה, למרות הניסיונות לעצור בעדו.

מקום האירוע הוא בירגיטה-גורדן, פנימייה שיקומית לבנות, בה מתרחש רצח כפול. מירנדה, נערה צעירה, נמצאת ללא רוח חיים כשידיה מכסות את עיניה, והחדר מוצף בדם. במקום אחר, נמצאת גופתה של אליזבת, האחות התורנית, שהיא אשתו של המדריך דניאל גרים. החשד לרצח נופל על ויקי בנט, נערה חדשה במקום. ויקי נעלמת באותו הלילה, כשהיא גונבת מכונית שנותרה פתוחה ובה ילד בן ארבע, שגם עקבותיו נעלמים.

אי-שם במקום אחר מנסה פלורה, לה יש טראומות ילדות משלה, להתפרנס כמדיום עם סיאנסים, אבל כשהיא שומעת על הרצח בפנימייה, היא מתחילה לדמות שהיא רואה רוח רפאים, המכוונת אותה לפיתרון התעלומה. התורנית שעונה לטלפונים שלה למשטרה, רואה בה מטרידה בלבד, ואינה מעבירה את פרטיה לחוקרי הפרשה, אבל פלורה נחושה להעביר את תחושותיה לגורמים הרלוונטים.

יונה לינה, מרגיש בחושיו, שהנערה ויקי בנט אינה הרוצחת. הוא גם בטוח שהיא והילד עדיין חיים. הדרך לפיתרון התעלומה רצופה סימני שאלה, טוויסטים בעלילה ולחישות מפחידות ומסתוריות.
הספר מותח ביותר. ותחושת המתח נובעת בין השאר, מהרמזים שאנו מקבלים, מההשערות שאנו משערים, ומהחששות לגורל הטובים, כשאנחנו כבר יודעים מי הרוצח, אבל אלה שסביבו – לא, והם כמובן חשופים עכשיו לסכנה.

בסקירה אינטרנטית הנקראת 'מה מותח בספרי המתח? סקירת ספרי מתח כחול לבן' שעליה חתום ZNOY נכתב: "הקורא, מתחבר לעולם של כאוס, עובר תהפוכות, שינויים קיצוניים, מאיום לחוסר ודאות, חש אימה, פחד, שרוי במתח מסוכן". ואז שואל ZNOY: "אם כך, מדוע נהנים מספרות המתח? והוא עונה: "כיוון שהיא מבטיחה סיום טוב לחלום הבלהות. הגיבור ניצל, העולם ניצל, הרע נענש והסדר שב על כנו. הבלש, נציג הקורא או הגיבורה של הרומן, מנצחים את הרוע."
בהמשך הוא מצטט את סופרת המתח אדיבה גפן שאומרת: "לבלשים ולמותחנים יש תפקיד חשוב בעולם, הם באים לתקן עולם שהסדר בו הופרע. עיסוקם הוא בגאולה. חטיפה, שוד, תרמית ועד רצח, שהעולם לא יכול להסכין להם, ורק כאשר ייתפס הפושע, הסדר ישוב על כנו ובזאת תבוא גאולה לעולם. עולם המותחנים זהו עולם של איזון.

אוסיף, שבאמת רק בגלל שידעתי שהסוף יהיה טוב – העזתי לקרוא, ואז – לא יכולתי להפסיק.



יום שבת, 15 באוקטובר 2016

'אולי במציאות אחרת'


נקודה להשוואה בין הספרים

'הגשרים של מחוז מדיסון' מאת רוברט ג'יימס וולרו'היומן' מאת ניקולס ספארקס 


כתבה: ד"ר רותי קלמן



'הגשרים של מחוז מדיסון' של רוברט ג'יימס וולר נחשב לספר קלאסי על התאהבות הדדית עוצמתית ומושלמת. רוברט קינקייד, צלם של הנשיונל ג'אוגרפיק, מחפש את אחד הגשרים של מחוז מדיסון ופוגש את פרנצ'סקה ג'ונסון, עקרת בית, אשת איכר, שמכוונת אותו אל הגשר. שניהם מתאהבים בו במקום. לרשותה ארבעה ימים שבהם היא תצטרך  להחליט החלטה גורלית. האם להיסחף וללכת אחרי הכוכבים ואחריו, או לוותר, ולהישאר עם בעלה הטוב, ריצ'רד, וילדיה.

הרומן השני, 'היומן', של ניקולס ספארקס, אף הוא עוסק בבחירה קשה. אלי ונוח נפגשו בצעירותם בקיץ אחד בניו ברן, שבצפון קרוליינה. עם ההתאהבות המיידית, ברור להם שנועדו להיות יחד. אולם אלי באה ממעמד גבוה ועשיר, ונוח – ממשפחה ענייה. אימה של אלי לא אהבה את הקשר, והמשפחה עוזבת את המקום. נוח שולח לאלי אין סוף מכתבים אבל האֵם לא מעבירה אותם לבתה.

אלי חושבת שנוח שכח אותה וכעבור תשע שנים היא נענית לחיזוריו של לון, עורך הדין המצליח והעשיר, ועומדת להינשא לו. אבל בליבה אין היא שלמה עם המהלך הגורלי. כשהיא נתקלת בכתבה שנכתבה על נוח, היא מבינה היכן הוא גר, והיא נוסעת לברר לעצמה אם מה שהיה ביניהם – עדיין תקף, או שהיא משתחררת מהזיכרון, ומתחילה חיים חדשים.

המפגש המחודש מחזיר אותם, עד מהרה, לאותו מצב שבו היו בעבר. עתה צריכה אלי להחליט. האם לחזור ללון, שאותו היא אוהבת, ואיתו יהיו לה חיים נוחים, אם-כי היא תהיה אצלו תמיד במקום השני אחרי עבודתו, או שהיא מודיעה ללון שהיא מבטלת הכל ועוברת לחיות את חייה עם נוח.

כשקראתי את שני הספרים, בנקודת ההכרעה הגורלית והדרמטית מאד, שבפניה עומדות שתי הנשים בשני הספרים, עלו בי המלים של השיר היפה 'מציאות אחרת' שכתב והלחין דידי שחר: נפגשנו מאוחר מדי, / ראיתי שגם את נסערת, / רעדת מעט כשהיבטת בעיני, / אך אולי, / מאוחר מדי. / - - אולי בזמן אחר, / אולי במציאות אחרת, / תהיי בשבילי, בשבילי מאושרת, / ויופיך ילטף את חיי, אך אולי, / מאוחר מדי."

האם מאוחר מדי? שואלות שתי הנשים, כל אחת בתורה. האם לקום וללכת אחר הלב? אחר החלומות? או להמשיך בחיי, מבלי לפגוע במי שאני כרגע איתו, וגם בילדים, במקרה של פרנצ'סקה.

אין לי כוונה לגלות, למי שלא קרא, את הבחירה שעשו השתיים. הספרים שווים קריאה והנאה צרופה. אבל לבחירות יש המשך. ומעניין לראות את המשך חייהם של האוהבים. האם צדקו? האם חיו טוב? האם הצטערו על הבחירה? האם האהבה המשיכה לַנֶּצַח? קיראו!!!


יום שני, 10 באוקטובר 2016

מלאכים באופק מאת מרב זקס-פורטל

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ענבל, גיבורת הספר 'מלאכים באופק' עורכת את חשבון נפשה. נושאת עימה זכרונות מילדותה, כשגדלה בקיבוץ, בחדר הילדים, כשניסתה לשרוד בעזרת דמיונה בחברת הילדים עם הכללים הנוקשים שחלים על ילדים שם. עם הזיכרונות היא שבה להיות ילדה. לפני השינה נהגה אימה לשיר לה שירי ערש. אחד מהם היה: "דו-גית נוסעת, מפרשיה שני-יים ומלח-יה נרדמו כולם..." היא לא נרדמת, ומשחזרת כמו ילדה "דוגית נוסעת, מפרשיה שניים, כל מלאכיה נרדמו כולם, ונתקעת כמו תמיד עם המלאכים. מלאכים הם תמיד ערים, לא? כמו אלוהים. אז למה הם נרדמים פתאום, ומה הם עושים בדוגית, שזה סוג של סירה קטנה... פתאום מתחשק לי נורא להעיר את מלאכיה, לצעוק להם באוזן ואולי גם לתקוע להם מרפק, כאילו בטעות, כמו לנטע..." וכך היא מרגישה, שהמלאכים שהיא זקוקה להם נרדמו.

ענבל מתאהבת בישי ונכנסת להריון, כשהיא עדיין בלימודים. הם מתחתנים ועוברים לגור בבני ברק, כשהם מגדלים באהבה את בנם אבשלום, אבל מקרה לב נדיר, נוטל מהם את הילד לעולם, כשהוא רק בן שנתיים. ענבל לא יכולה לשאת את הזיכרון, ולא את הקשר לישי, והם מתגרשים. "רק כאן, בתוך הים, אני מפסיקה לחשוב על אבשלום. הזמזום הזה שבראש, הזמזום הזה שמלווה אותי כבר שנתיים – "אבשלום-אבשלום-אבשלום-מי-ייתן-מותי-תחתיך-היום"...וכך בכל הספר אנו ממשיכים לשמוע את פס הקול, של ילדותה (השם ענבל מרמז על הצלילים שבה), של בגרותה, שיש בו מן השירים של כולנו, ומן הפסוקים המקראיים המלווים אותנו ומצביעים על הגורל, שאיתו לפעמים צריך לדעת להשלים. היא עדיין לא שם, כי המלאכים שלה עדיין ישנים, וגם היא לפעמים, ישנה בהקיץ, והחלומות שלה, סוריאליסטים כמו שחלומות יודעים להיות, הם החלומות של ענבל הילדה, ועד שלא תפתור את כל החידות ואת כל המצוקות, לא תוכל להמשיך, וכדי שתוכל להמשיך, היא נותנת לעצמה להיסחף בחוויות יוצאות דופן.

כשהיא פוגשת את נדב – בתקופת האבל שבה היא מתהלכת כמת החי – הוא מופיע כמו מלאך. ושמו, נדב, מצביע על מה שהוא, נדיב, טוב, ורגוע ומכיל. היא יולדת את התאומים יעל ואייל, שהופכים לכל עולמה, אבל תמיד ברקע היא זוכרת את האובדן, ולכן היא גם חרדתית מעט. לדוגמא: כשהיא לוקחת את אייל לפנימייה שלו "ואז עלינו לירושלים... והגענו לפנימייה ופרקנו ילד ומזוודה וציפיות וחששות והבטתי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה – והאיל איננו." לכאורה, אייל הוא שֵם הבן, אבל נראה שבזיכרון שלה, וגם בזיכרון הקולקטיבי שלנו, יש את עקידת יצחק, שלא האיל הוא המועלה לעולה, כי אם הבן, ואנחנו חרדים ביחד איתה, ועוד יותר, כשבתה, יעל, הולכת לאיבוד במחנה הקיץ.

ספר על נפש פצועה שלומדת לשרוד בעזרת סוריאליזם, הומור ומלאכים באופק.


יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

צמאון: שלישיית המדבר מאת שולמית הר-אבן


כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'צמאון' של שולמית הר-אבן, הוא ספר למיטיבי לכת, תרתי-משמע. גם משום הלשון המקראית שהותאמה במיוחד לתקופה המתחילה בדור המדבר, שיצא ממצרים, וגם כי הקורא צועד ונח, צועד ונח, ביחד עם המחנה הנע בעקבות עמוד האש. לא קל להיות במדבר ארבעים שנה, ולא קל להתיישב בארץ חדשה, לברוא יש מאין.

מדובר בשלוש נובלות, המשקפות תקופות מחיי עם ישראל. הראשונה 'שונא הנסים' ממוקמת בהיסטוריה של היציאה ממצרים וההליכה במדבר. דור, ששמח לצאת, אך לא ידע לאן בדיוק הוא הולך, ומה מצפה לו. שנאלץ לחיות חיי נוודים, ולסוב במדבר ארבעים שנה, למרות שהדרך לא באמת הייתה כה ארוכה.

מה שמעניין בין השאר, הוא הפרשנות של הסופרת לביטוי כבד לשון של משה "חזותו של משה הפתיעה יותר משהרשימה. אמרו עליו שהרג איש מצרי; שנס על נפשו דרך המדבר... היו שאמרו כי שני לבבות היו בתוכו, לב איש מצרי ולב איש עברי, ואת לב המצרי שבתוכו הכה והרג שלא יישאר לו זכר... עכשיו קשה היה למצוא בו דבר מצרי מובהק, אבל גם עברי לא היה ככולם. מצרַים... במלים נמלצות, בנימוס, והוא בכובד-פה, ושפת העברים שבפיו כבדה... לעתים הייתה משתרבבת לו מלה מצרית, והיה מסמיק כולו..." פירושה של הר-אבן לכובד הפה: משה לא באמת גימגם, אלא שהעברית הייתה שפה שאינו רגיל בה, שהרי גדל בארמון מצרי. כמה פשוט. כמה הגיוני.

הקשיים של בני המדבר היו לא רק קשיים פיזיים. הם גם לא היו בטוחים בכוונה, במטרה, נאלצו להתמודד נפשית: "לילה-לילה ברח מישהו מהמחנה. רעבו לירק, לדגה, לקול המון המים החיים ההולכים בטח ביאור. אולי גם למראה סירת מפרש דקיקה, גבוהה, מחליקה חרש במים וחולפת על פני הסהר הנמוך. חוזרים היו למצרים בהחבא, בלי להודיע לאיש... בלילות היה הפחד. לא דיברו על כך מעולם. דומה היה כאילו כל המדבר כולו קם למעוך אותם בשנתם... השמש, מדי בוקר, היתה גאולה ונס."

הנובלה השנייה 'נביא' מפתיעה בכיוונה. ה'נביא' 'חיואי', שונה מהנביאים שאני מכירה מהמקרא, לא רק בשמו, ולא כי הוא נביא שקר, אלא שהוא בכלל מבני הגבעונים, שכרתו ברית עם יהושע במרמה, כדי שלא יכחידם. זווית הראייה של הר-אבן, מפתיעה ומקורית. אין היא לוקחת את הדמויות המוכרות לנו מהמקרא, אלא אנשים, שהם אפילו לא מהמיינסטרים, אפילו לא מבני-ישראל, ומעמידה אותם במרכז הבמה. מסביב, אפשר לראות את החיים החלוציים הראשוניים בארץ. את הנחלאות הראשונות.

הנובלה השלישית 'אחרי הילדות' שוב מפתיעה. כאן נמצא הד לעקידת יצחק, שלא באמת התבצעה, אבל השאירה צלקת, ואיך סלוא, ניצול העקדה של אביו, מנסה לחיות את חייו למרות המשקע והטראומה.