יום שבת, 31 בדצמבר 2016

שירו של הלב מאת ג'ודי פיקו

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'שירו של הלב' אינו חדש, והוא נחשב לרב-מכר עולמי, כמו רבים מספריה האחרים של ג'ודי פיקו. היא יודעת את המלאכה. יש לה יכולת כתיבה מדהימה, שמציידת את דמויותיה באמינות רבה. אלה הן דמויות עגולות, מלאות, מעניינות, מתלבטות וחושבות, מרגישות, כואבות וממריאות.
הדמות הראשית בספר היא זואי, מטפלת במוזיקה, אשר מגדירה את מקצועה כך:  "אני מטפלת במוזיקה," אני אומרת. "אני משתמשת במוזיקה במסגרת קלינית כדי לעזור למטופלים להקל כאב או לשנות מצב רוח או לתקשר עם העולם. לפעמים אני עובדת בבתי אבות עם מטופלים שסובלים משיטיון; לפעמים אני עובדת ביחידת כוויות עם ילדים בזמן החלפת תחבושות; לפעמים אני עובדת בבתי ספר עם ילדים אוטיסטים..." (ע' 417).

ההסבר המדעי לשימוש במוזיקה לרפואה מוסבר על ידי זואי כך: "בסריקות מוח רואים שמוזיקה מאירה את הקורטקס הקדם-מצחי האמצעי ומגרה זיכרון שמתחיל להתנגן. פתאום רואים מקום, אדם, אירוע. התגובות החזקות ביותר למוזיקה – אלה שמעוררות זיכרונות מלאי חיים – גורמות למרב הפעילות בסריקות מוח. לכן חולי שבץ מצליחים לשלוף מילות שירים לפני שהם נזכרים בשפה, וחולי אלצהיימר עדיין זוכרים שירים מנעוריהם." (ע' 17).

זואי תזדקק לעזרה מוסיקלית גם לעצמה, לאחר ניסיונות קשים ולא מוצלחים להרות, כשבניסיונה לשמור על עובריה, היא עוברת משפט קשה והאשמות. מי שעומד מולה הוא הגרוש שלה, מקס, אשר מערכת ההגנה הגדולה שנוצרה סביבו, יוצאת משליטתו. כל מעגלי החיים הקרובים: אהבה, נישואין, הורות וזהות מינית עומדים למבחן, וצריכים לעמוד אל מול כוחות חיצוניים גדולים המאיימים למוטט אותם בכוח חוקי החברה, הכתובים והלא-כתובים, ואל מול פנאטיות דתית ודעות קדומות. המוטו של הספר הוא: לאיש אין זכות טבעית לתקוף את זכויותיו השוות של רעהו, ומתפקידם של החוקים למנוע את זה בדיוק." (תומס ג'פרסון).

ברגעים הקשים ביותר, יושבת זואי על חוף ים, לצד בת-זוגה, ונסה, מביטה במגדלור שהציל ספינות רבות, וחושבת: "... למרות המגדלור ספינות נטרפו בתדירות גבוהה. בטיחות זה עניין יחסי. אפשר להיות קרובים כל כך לחוף, שממש מרגישים אותו מתחת לרגליים, ופתאום להתנפץ אל הסלעים."
את הסיפור אנו שומעים מתוך מחשבותיהם של: זואי, מקס וונסה. לצורך כתיבת ספר זה נזקקה המחברת ג'ודי פיקו להרבה ידע בתחום הטיפול במוזיקה, ובתחום המשפטי והרפואי. לשם כך נעזרה במומחים רבים בתחומים אלה. בנוסף, היא יוצרת חיבור יפיפה, פסקול מוזיקלי, שאותו כותבת ושרה אלן וילבר. כל פרק הוא רצועת פסקול נוספת שאותה אפשר לשמוע בכתובת הדיגיטלית הבאה: www.simonandschuster.com/SingYouHome/. המקשיבים יוכלו לשמוע ולדמיין את זואי מנגנת ושרה את חייה על הגיטרה. אלן וילבר מזכירה לי בסגנונה, ואפילו בקולה, את הזמרת, ג'ודי קולינס, אותה אהבתי לשמוע בשנות השבעים.


יום שני, 26 בדצמבר 2016

מאחורי ההר מאת מאיה ערד

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'מאחורי ההר' הוא שם ספרה החדש של מאיה ערד. שם מעורר סקרנות. שהרי  ברור, שמאחורי ההר יש משהו. משהו שלא רואים מלפני ההר. סוד?... תעלומה?... האם ההר הוא מטפורי? השם מתאים לתוכו של הספר. שנושאו הכפול הוא ספרות בלשית.
מדוע כפול? שכן הדמות הראשית בספר, היא דמותו של זוהר בר, ישראלי, מרצה לספרות אנגלית בקולג' בקליפורניה. הוא מתמחה בספרות בלשית, אך חי בצילה של אשתו, זואי, הפרופסורית המוכשרת, הגורמת לו להיות חסר ביטחון. להפתעתו דווקא הוא, ולא היא, מוזמן להעביר סידרה של ארבע הרצאות בנושא ספרות בלשית, במהלך חופשת חג ההודיה, לקבוצה של ישראלים המבלים יחד. הבילוי מתרחש במקום מבודד בין ההרים, כשהם מבלים את היום בסקי או במנוחה, ובערב, מתקבצים ומקשיבים להרצאותיו.
הוא מציף אותם בפסיכולוגיה של כותבי הז'אנר הזה של הספרות, השיטות לסיפוק המתח, הדרכים לבלבל את הקוראים "נקודת מבט, בשילוב עם סטריאוטיפים ודעות קדומות שיש לכולנו, מנוצלים על ידי הסופר כדי ליצור אשליה. מישהי מוצגת כפאם פאטאל שגונבת בעלים, ואנחנו מסיקים שהיא אשה רעה ולכן גם תרצח. אשה מוצגת כקשישה חסרת ישע, ואנחנו לא מעלים בדעתנו שהיא יכולה להיות פושעת ממולחת." (ע' 246 – 247). וכמובן, הוא מביא דוגמאות מהבלשים מהמפורסמים ביותר: שרלוק הולמס, אגתה כריסטי ופוארו.

כל אותם ימים מתרחשים גם סביבו אירועים מוזרים, ומטרידים שאפילו מפחידים אותו. הוא מוצא בחדרו מדי יום דבר חדש: תמונה של אשה זקנה, ספר של משלי לה פונטין, נחש מת במיטתו, והיעלמותה של התמונה. אבל, כפי שהוא עצמו מספר לקהל מאזיניו, נגרמת לו סטייה מבדיקת ההתרחשויות האלה, בשל אירועים אחרים מן העבר המועלים על ידי הקבוצה, וגורמים לו להתמקד בהם. "אתם זוכרים על מה דיברנו אתמול, שסיפור בלשי הוא כמו טריק של אחיזת עיניים?צריך לגרום לקוראים להסתכל הצידה בזמן שאתה שולף ממחטה מהשרוול." (ע' 243), וזה בדיוק מה שקורה לו. הוא נשבה בניסיון לפענח את חידת מארחיו, יובי ויולי, ופחות מתאמץ לפענח את הקורה איתו. לכן ציינתי, שמדובר בנושא כפול. גם נושא הרצאותיו והתמחותו, וגם התעלומה המסקרנת אותו בחיי מארחיו. ועוד, התעלומה של החפצים המוזרים וההתנהגות המוזרה כלפיו.

מלבד השיחות שהוא מנהל עם כל יתר האורחים במקום המבודד הזה, ועם שני מארחיו, כל אחד לחוד, הוא מקפיד בכל יום להתקשר לשאול לשלום ילדיו האהובים, הגרים עם אשתו, ואף שאין הוא מוכן להודות בזה בפני עצמו, הוא עדיין קשור אליה מאד, ובהיותה מומחית אף היא בספרות בלשית, הוא משתף אותה באירועים המתרחשים סביבו.
בסופו של דבר, יתברר לו מה יש מאחורי ההר, מדוע הוזמן להרצות, וממה ניצל.



יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

הידיד הקטן מאת דונה טארט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


בספר עב הכרס 'הידיד הקטן' של דונה טארט, אפשר למצוא מכנה משותף לִסְפָרֶיהָ הקודמים של דונה טארט 'החוחית' ו'ההיסטוריה הסודית' גיבוריה הצעירים חוטאים, ועושים טעויות גורליות, שעליהם הם מתחרטים. הם אנושיים מאד, והרקע שלהם דומה: כולם גדלים בבית הרוס, שלא ידע להעניק אהבה ועזרה. ללא משפחה אוהבת. ללא מחנכים מבינים. ללא תמיכה סביבתית נפשית וללא תמיכה כספית.

נראה שהמסר שלה הוא, שאם אין לילד את מה שצריך מהבית, כדי לבנות את נפשו ואת ערכי המוסר שלו, הרי שהוא מוּעָד לעשות מעשים קרימינליים כבר בעודו ילד. ואפילו אם הוא מבין שהוא טועה, אין מי שיעזור לו לפתור את הבעיה. והמסר החבוי בִּסְפָרֶיהָ למבוגרים שקוראים: אל תשכחו להיות המבוגרים האחראיים. תקשיבו לילדים, לנוער, תאהבו, תעניקו, כי הם זקוקים לכם.
גיבורת ספר זה היא הרייט. ילדה בת שתים-עשרה וחצי. האב חי בנפרד ולא מתעניין, ולמרות שיש סביבה אם, אחות, סבתא ודודות, לאמיתו של דבר, היא – לבד. אין לה עם מי לדבר על מצוקותיה, מחשבותיה, טעויותיה הגורליות והפחדים הבאים בעקבותיהם. אחד הדברים המשמעותיים בחייה, קשור לאחיה רובין, שכאשר הוא היה בן תשע והיא תינוקת, הוא נמצא תלוי בחצר הבית. גם היא וגם אחותה, שהיתה אז בת ארבע, נכחו בחוץ. אבל הן אינן זוכרות דבר. כל בנות המשפחה, מזכירות את חייו, אך לא את נסיבות מותו המסתוריות, שמעולם לא פוענחו.

בצל מותו הטראגי, מסתובבת האם סהרורית, ואינה מתפקדת כמבוגר אחראי כלפי שתי בנותיה, אליסון והרייט, שגם ביניהן אין ממש קשר. הסבתא והדודות נמצאות כל אחת בביתה, והבנות פוקדות אותן לעיתים. אבל אף אחת מהדודות לא באמת מנסה לחדור לנבכי נשמתן.
כל החסרים שלה, מתגלמים ברצונה לקבל בחזרה את אחיה: "זו היתה האובססיה הגדולה ביותר של הרייט, וממנה נבעו כל האחרות. משום שהדבר שהיא רצתה... היה לקבל את אחיה בחזרה. והדבר הנוסף שהיא רצתה היה לגלות מי רצח אותו" (ע' 62).

הרייט חושבת שהיא יודעת מי רצח את אחיה רובין, ומחליטה, בעזרת ילד מכיתתה, לנקום את נקמת האח, שמעולם לא הכירה. "רוצח" זה אשם לתחושותיה בפירוק המשפחה. באמצעות הפגיעה בו, היא אולי רוצה להוריד את האשמה מעצמה "...אף שלהרייט היה אסור להתוודות על צערה שלה, הפך צערה של אמה לסוג של תוכחה בלתי פוסקת, והרייט חשה במעורפל שזו אשמתה. לפעמים – בעיקר בלילות – היתה תחושת אשמה זו מוחשית כמו ערפל, מפעפעת בכל הבית... " (ע' 493).
מי שעוזר לה ומלמד אותה כיצד לשרוד הם הודיני וקפטן סקוט, גיבורי הספרים שקראה.


יום חמישי, 8 בדצמבר 2016

הסוד של פרעה מאת קלייב קאסלר וגראהם בראון


כתבה: ד"ר רותי קלמן


הקונוטציה היהודית לשם 'פרעה' מעלה מיד בזיכרוננו את מלך מצרים, שהסתבך עם משה, ונאלץ לשלח את עמנו לחופשי. אבל הפעם שם המשחק הוא מה שקורה גם כיום: 'טרור בינלאומי'.
שני דברים שונים ומשונים קורים בעולם המסופר בהווה. באחד – נשלחים אותות מצוקה מהאי הדרומי ביותר של איטליה, הנקרא למפדוזה. אי זה שייך לנפת סיציליה, אבל הוא קרוב יותר ללוב. מי ששולחת את אותות המצוקה היא רופאה בבית החולים המקומי, בשם ד"ר רנטה אמברוסיני. היא מדווחת שערפל שחור אפף את העיר וכל 5000 התושבים איבדו את ההכרה. הרופאה עצמה, הספיקה למלט עצמה, עם עוד כמה אנשים, אל חדר אטום, ומשם היא יוצרת קשר עם העולם ומזעיקה עזרה.

מי שנחלצים לעזרת האי הם קורט אוסטין וג'ו זוואלה, מהסוכנות האמריקנית לחקר מסתרי הימים והאוקיינוסים הנקראת 'נומה'. הם מגיעים לאי עם חליפות צלילה, אך בזמן שהם מתמרנים כיצד לעזור ל-20 האנשים שנותרו בחיים בחדר אטום, הם נתקלים להפתעתם באדם כהה עור שיוצא מהמעלית ומתמוטט אל הקיר "תחילה היו עיניו של האיש מצועפות, אבל כשקורט התקרב אליו הן נפקחו והביטו ישירות בעיניו. לא היה בהן כל טירוף או פחד. רק רשעות קטלנית שקיבלה גיבוי מאקדח קצוץ קנה שהאיש שלף וירה בו."

האירוע השני הוא אירוע מתמשך המתרחש, בו-זמנית, במקומות שונים ברחבי אפריקה: לוב, טוניסיה, אלג'יריה. כל מקורות המים, הולכים ומתייבשים. אנשים מתחילים להיות ממורמרים, למרוד בשלטונות, ליצור מהומות ואנרכיה.

למראית עין, נראה שאין קשר בין שני האירועים, אבל מי שעומד מאחורי שניהם, הוא רשע תורן בשם טארק שאקיר, העומד בראש ארגון טרור, שמתכוון להשתלט על אירופה בעזרת תכסיס נכלולי. הוא גילה שבתקופת הפרעונים, הצליחו כוהני אוסיריס (אל המוות והתחייה על פי המצרים הקדומים), ליצור חומר רעיל ביותר המכונה 'ערפל שחור'. מי שבא במגע עם חומר זה נכנס לתרדמת, בלא שמוחו נפגע. בד בבד, קיימת גם תרופת-נגד הנקראת: 'נשימת מלאך'. המצליחה לשחרר את הנפגע ולהחזירו לחיים. מה שחשוב לשאקיר, זה לשמור את הסם-הנגדי בסוד. כל עוד רק הוא יודע על כך, השליטה בידיו. הוא מקים חברת חשמל בשם 'אוסיריס'. החברה מתגאה שהיא מקימה תשעה-עשר מתקנים לאורך הנהר, שיספקו את תצרוכת החשמל העתידית של מצרים, אבל קורט, ג'ו ורנטה מבינים שמשהו חשוד מתרחש, ולא רק בגלל שמנסים להרוג אותם, אלא שהתחנה אינה פועלת כפי שתחנת כוח אמורה לפעול.

עוד מככבים בספר: ספינה טרופה בשם סופי ס., שהיתה חלק מהצי הים-תיכוני של נפוליאון, ציורים ולוחות חרס עתיקים, מסמכים מתקופת נפוליאון, זוג אריסטוקטי צרפתי, פול הגיאולוג ואשתו גמאי, ד"ר לביולוגיה ימית, והרבה חומר נפץ.



יום חמישי, 1 בדצמבר 2016

היעלמויות מאת ג'ודי פיקו מאנגלית: הילית בר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


בפרולוג של דיליה הופקינס, יש משמעות שתלך ותתברר עם הזמן: "הייתי בת שש בפעם הראשונה שנעלמתי. אבא שלי הכין מופע קסמים... והעוזרת שלו... חלתה בשפעת... הייתי נכונה כולי להתחנן בפני אבי שייתן לי להשתתף במופע, אבל הוא ביקש ממני... למדתי הרבה באותו לילה... שאנשים לא נעלמים לשום מקום. שכאשר איננו מוצאים מישהו, זה מפני שהיפנו אותנו לכיוון הלא-נכון." (ע' 11- 12).

אנדרו הופקינס מגדל את דיליה לבד, כשהוא מספר לה שהיא איבדה את אִמָּה בתאונה, כשהייתה בת ארבע. בהמשך תלמד דיליה יותר על ההיעלמויות שבחייה, ובחיי האנשים הקרובים אליה, וכנראה  בשל כך בחרה בבחרותה, לפנות למקצוע שקשור לכך. היא מסתובבת עם הכלבה גרטה בניסיון למצוא בני אדם שהלכו לאיבוד. שכן, כפי שהיא מסבירה, "איש אינו יכול להתקיים בעולם בלי להשאיר אחריו משהו מעצמו... ישנם עקבות ממשיים... יש רמזים מיקרוסקופיים, כמו טביעות אצבעות, שנשארים בלתי נראים אלא אם כן יודעים כיצד לחפש אחריהם. אבל גם בהיעדר כל אלה, ישנו ריח... בכל רגע אנחנו משירים תאי עור – 40,000 לדקה..." (ע' 15).

דיליה יודעת שמאחורי כל ההצלחות של מציאת האבודים – יש איזה חוסר שהיא לא מצליחה למלא כי "ביסודו של דבר אני זו שאבודה". וכשהיא אומרת זאת, נדמה לקורא, שזוהי אמירה מטאפורית. שמשהו חסר לה בחייה, ולכן היא מרגישה אבודה. אבל לאמיתו של דבר, היא מגלה יום אחד שאביה האהוב, שדאג תמיד למחסורה, ועטף אותה באהבה רבה – הסתיר מפניה אמת גדולה.
החיפוש אחר האמת, מתחיל בגילוי של שקר גדול. ביום אחד מתייצבת המשטרה בביתם, ולנגד עיניהן הנדהמות, שלה ושל בתה הקטנה סופי, מאשימים השוטרים את אביה בחטיפה של בתאני מתיוז. דיליה מעולם לא שמעה שם זה, והמחשבה שאביה מואשם בחטיפה של מישהי, נראית לה בלתי-הגיונית-בעליל. כשהיא שואלת אותו מי זו בתאני מתיוז, הוא מסתכל בעיניה ואומר: "את".
כל מגדל הקלפים של חייה מתמוטט באותו הרגע. מה באמת קרה לאימה? מה באמת קרה עד שדיליה הייתה בת ארבע? מדוע אין היא זוכרת כמעט דבר? האם המעשה שעשה אנדרו הופקינס היה נכון? חבר מושבעים והשופטים חופרים בעניין זה, כשכל עדות חדשה, חושפת בפני דיליה-בתאני ובפני הקורא, אמת נוספת. לעזרתה באים חבריה הטובים: אריק, בן זוגה, שמייצג את אנדרו בבית המשפט, פיץ, חברה הטוב, ואישה רוחנית וצבעונית בשם 'רותאן', בין כולם מסתובבת בתמימות ובאופטימיות מאושרת, סופי, בתם של דיליה ואריק, כאנטיתזה לדמות בתאני הקטנה, המצטיירת על רקע האירועים. הפרקים בנויים בצורה של רשומון. כשכל פרק מסופר מפי דמות אחרת: דיליה, אריק, אנדרו ופיץ. בדרך זו אנו מקבלים פרספקטיבה רחבה יותר על האירועים ומה שמאחוריהם.