יום חמישי, 26 בינואר 2017

גשר הדודות מאת יוסי עוזרד

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


"אמיר ישב ליד שלומקי, שהדהיר את הטנדר לדרך משובשת שהתפתלה בירידה תלולה לעבר נהר הירדן. בעיקול הדרך, בסמוך למניפה רחבה של ענפי עץ דומים שהשתרעה עד הכביש, עצר שלומקי את הטנדר השחור ודומם את המנוע... "זהו, חפרתי לך מספיק היום, עכשיו תורך. הגענו למקום... קח את הזמן. נראה מה אתה יכול לספר לי." "באיזה עניין?" "תגיד לי אתה, אתה חוקר חקלאי, לא?"
קטע זה בספר (ע' 181) הוא נקודת מפנה. נקודה שבה שלומקי, פקח ברשות שמורות הטבע,  מתחיל סוף סוף לפעול בנושא שאינו מניח לו כבר עשרות שנים. אז, ביום שישי אחד, רגע לפני כניסת השבת, נמשך שלומקי לעוד סיור אחד בעבודתו. המקום: שרידי "גשר הדודות" שעל שפך הירדן. במקום הוא מוצא גוף שסוע ומדמם של תיירת ניו זילנדית בשם בריגיטה, שעברה אונס והתעללות קשים ביותר. הוא מזעיק עזרה. התיירת מובלת בדחיפות לבית החולים, ושם היא עוברת תקופה ארוכה של החלמה, כששלומקי, שמרגיש אמפטיה ואחריות, שוהה ליד מיטתה פעמים רבות במהלך אותם שבועות, ביחד עם הוריה שהגיעו מחו"ל.
המשטרה כמובן חוקרת, ואפילו חושדת בו. אבל בהיעדר הוכחות, ולאחר שבריגיטה עוזבת את הארץ, נסגר התיק, והפושע מעולם לא נתפס.

השנים חולפות. יערה, אשתו, מבקשת ממנו להניח למקרה בריגיטה. נראה, שהיא עצמה, מבקשת להניח לעניין שטורד את מנוחתה שלה, ואכן, לאחר עשרות שנים, צץ גם הסיפור הקשה של יערה, כשהאשם, במקרה שלה, מתגלה, והיא חושפת בפני בעלה את האמת הכואבת של ילדותה.
אולי זהו הטריגר, שגורם לשלומקי, לשוב לחפש, ולחקור. לכן הוא פונה לאמיר, ידידו, שהוא חוקר חקלאי של מס הכנסה, אך עם רקע של גשש בדואי, שלמד להבין את השטח, בדרך שרק מי שחי מילדותו במדבר, יודע.

ההתקדמות בעלילה מלווה בתמלילים של תכנית רדיו בשם "רוח מזרחית", אותה מנחה ישגב גלילי. זוהי תכנית רדיו שמתמקדת בכל שבוע באירוע דרמטי אחר שעדיין לא פוענח. הנוסחה קבועה. גלילי פותח בחידה למאזיניו, ובאמצעות החידה והסקרנות המתעוררת, הוא מושך את מאזיניו להקשיב עד תום השידור. במהלך השידור הוא גם מראיין דמות מפתח הקשורה לאותו אירוע מדובר. שלומקי, המבלה את רוב זמנו בנסיעות ברחבי השמורה שעליה הוא מופקד, מאזין קבוע לתוכנית זו. חלק מהשידורים, מעניקים לו, כיוון מחשבה ורמזים.
וכך נפתח השידור האחרון של גלילי בספר: "חברים וחברות, מאזינים ומאזינות, באולפן ישגב גלילי. רוח מזרחית זו התוכנית. אז איך מחברים תיירת מניו זילנד, גשר הדודות, פקח רשות שמורות הטבע, גשש בדואי, קצין משטרה בדימוס וארכי-פושע שלא הורשע מעולם? אז איך מחברים? מי שיאזין יבין." (ע' 312).
ואני אומרת: מי שיקרא – יבין. מומלץ.


יום חמישי, 19 בינואר 2017

מועדון דיומא מאת ארטורו פרס-רברטה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שני נושאים עיקריים דיברו אלי, כשלקחתי לידי את הספר 'מועדון דיומא' של ארטורו פרס-רברטה, עיתונאי וכתב טלויזיה ספרדי. האחד - אלכסנדר דיומא האב וספריו הידועים: 'שלושת המוסקטרים' 'אחרי עשרים שנה' (ההמשך) 'הרוזן ממונטה קריסטו' ו'החבצלת השחורה' ועוד. השני – הספרים העתיקים, על כריכותיהם, שעריהם, הדפים העבים הנשמרים עד היום, והסודות האפלים שהם מסתירים לפעמים.

הספר 'מועדון דיומא' הוא ספר מתח, שבו גולשים גיבוריו בין דמיון למציאות. "המספר" לכאורה, בוריס בלקן, מכונה רישלייה, כשמו של החשמן רישלייה, הידוע לשימצה מסיפרו של דיומא, האלמנה ליאנה טייפר היפיפיה, מדמה שהיא מיליידי דה וינטר ומתנהגת כמוה.
לוקס קורסו הוא סוחר ספרים המכונה 'צייד ספרים', שכן הוא מוכן לעשות הכל כדי להשיג ללקוחותיו את העותקים שהם רוצים, ואחד מכישרונותיו, לצד הידע הרב שיש לו הוא היכולת לחקור כמו בלש את עקבות העבר, ובעיקר הוא מוצא עצמו נתקל בהווה במצבים שמזכירים לו סצנות מספרי דיומא.

קורסו מנסה לאמת טיוטה של פרק אחד מ'שלושת המוסקטרים', הנקרא 'יין אנז'ו', ובמקביל, מנסה לפתור את תעלומת הספר 'על תשעת השערים לממלכת הצללים', שנדפס על-ידי המדפיס אריסטיד טורקייה. נאמר על הספר שכנראה כתב אותו השטן (לוציפר). על כך הועלה טורקייה על המוקד. רק שלושה עותקים נותרו ממנו בעולם, ומסתבר שהתחריטים שבו, שונים בכל אחד מהשערים. קורסו מבין שאם יפתור את ההבדלים שבין העותקים אפשר יהיה לקרוא לשטן.
כמעריצי דיומא, מנהלים הגיבורים שיחות, המבוססות על ציטוטים מתוך ספריו, ומנסים לבדוק את מידת האמיתות ההיסטוריות של הדמויות בספרים אלו "כמו כל מספרי הסיפורים הגדולים... דיומא היה בדאי. הרוזנת דאש, שהכירה אותו היטב, כותבת בזיכרונותיה שדי היה שהוא יספר אנקדוטה בדויה כדי שהשקר יתקבל כפרשיה מן ההיסטוריה. קח למשל את החשמן רישליה: מדובר באדם הגדול ביותר בתקופתו. אבל אחרי שעבר בין ידיו הנכלוליות של דיומא, דמותו מגיעה אלינו מעוותת ואפלה, גזורה על פי מידותיו של רשע..." (בלקן לקורסו, ע' 21)"... דיומא הופך דמויות מרכזיות למשניות, מי שהיו דמויות שוליים צנועות הופכים לגיבורים, והוא ממלא דפים באירועים שבכרוניקה האמיתית תופסים שתי שורות..." (ע' 22- 23).

משחקי המציאות, שבהם מוצא עצמו קורסו, עוברים מזמן את גבול המותר והשפוי. אספן גדול בשם טייפר נמצא תלוי בביתו, הברונית אונגרן נמצאת בסכנה גדולה ביחד עם ספרייתה, וקורסו עצמו מוצא עצמו בסכנה של ממש, כשלפחות פעם אחת מצילה אותו "איירין אדלר" יפיפיה צעירה, הרומזת שהיא המלאך השומר שלו.
על בסיס ספר זה, יצא סרט בשם "השער התשיעי". ראיתי אותו לפני שנים, והוא השאיר עלי רושם חזק. הבמאי של הסרט שינה פרטים רבים, והוא בהחלט סרט מותח ושווה צפייה.





יום חמישי, 12 בינואר 2017

'האורחים' מאת אופיר טושה גפלה

כתבה:  ד"ר רותי קלמן


הספר 'האורחים', לא דמה לשום ספר שקראתי. הוא בהחלט בדיוני, מהסוג שאני בדרך כלל לא קוראת, אבל עם רעיון כל כך מעניין ופילוסופי, שמשך אותי לקרוא ולקרוא, עד הסיום, שגרם לי לנשום נשימה עמוקה ולהתפעל ממלאכת המחשבת.
גיבור הספר הוא אדם קור. רווק בן 35. העובד במשרד פרטי לחקירות, שהופך להיות מבוקש ביותר. בגלל המטמורפוזה.

המטמורפוזה מתרחשת על פני כל אוכלוסיית כדור הארץ. כולם מתעוררים בוקר אחד ומוצאים קופסה עם זוג נעליים נחשק על סף דלתם. כל אחד מוצא בדיוק את זוג הנעליים שהוא היה רוצה לנעול, ובדיוק במידה הנכונה. כך, שכולם בטוחים שמישהו שאוהב אותם השאיר להם מתנה, והם ממהרים להיכנס לנעליים. יש ביטוי שמדבר על 'להיכנס לנעליים של מישהו', ונראה שגפלה לקח את הרעיון הכי רחוק שיכול להיות. כי מה שקורה לנועלי הנעליים החדשות, הוא, שהם הופכים להיות, מבחינה חיצונית, מי שהיה שנוא עליהם לאחרונה.

אדם קור הופך ליפנית, שהדביקה אותו במחלה ליד מדרגות נעות, והוא שונא אותה על מה שעוללה לו. הדר, ידידתו, הופכת לגרוש שלה. אימו הופכת לשכנה שהיא הכי שונאת, השכנה השנואה הופכת לאימו, ואביו – לסבו...
נסו לתאר לעצמכם, איזה כאוס מתרחש בעולם. כל מי ששונא את אובמה הופך לאובמה, יש הרבה ביבים ושרות, ואף אחד לא יודע בדיוק איך להתמודד. מעניין גם, שבשלב הראשון של המטמורפוזה מדובר רק בשינוי פיזי, כשהנפש, נותרת של הבן אדם המקורי, מה שכמובן גורם למבוכה רבה, ולרצון לצאת מתוך עורם. אבל בשלב הבא, הנפתח בכאבי ראש נוראיים, מתחילים גם לחלום את חלומותיו של השנוא עליהם, ואחר-כך את חלומות מי ששונא אותם. כאן, זה מתאים אפילו יותר למטאפורה של "להיכנס לנעליים של מישהו אחר". מה נשאר ממך? מהתודעה שלך? זיכרונות? הרי אתה מתחיל לקבל גם זיכרונות של מישהו אחר. אז אם אתה נראה ונשמע כמו אחר, חולם כמו אחר, אז אולי אתה - "אחר".

כדי לנסות להישאר מי שהם, מתחילים האנשים לנהל יומן זיכרונות בשנים שלאחר המטמורפוזה, מחשש למטמורפוזה שנייה, ולהשתנות מוחלטת ממי שהיו באמת.
והשאלות ממשיכות להישאל: למה אתה הופך דווקא למי שהיה מושא שנאתך? האם כדי "להיות בנעליים שלו"? להבין אותו, ואולי לשנוא אותו פחות? האם אדם הופך לפחות שונא? מי יזם את כל המהלך המטורף הזה? אנשי כדור הארץ מחליטים לקרוא להם "האורחים", והם כמובן מנסים להבין מי הם. האם הם חוצניים? כיצד ידעו את המידות של כל אחד? כיצד הם משליטים את המטמורפוזה? ולמה? האם מדובר, כפי שאדם מעלה השערה, בטרור חדש, שאינו כימי, או ביולוגי, אלא תודעתי? (ע' 107). מרתק, מבלבל, ומעורר מחשבה.




יום שישי, 6 בינואר 2017

בת של רב מאת אביגיל גרץ

כתבה: ד"ר רותי קלמן



את הספר 'בת של רב' מאת אביגיל גרץ, קראתי ושמעתי חליפות. התחלתי בנסיעה ארוכה, שעברה לי במהירות, בעודי מאזינה, לקולה של הקריינית, המעט צרוד, הפורשת לפני, פרק אחר פרק, את הגיגיה וזיכרונותיה של גיבורת הספר. כשחזרתי לביתי, המשכתי בקריאת הספר, אבל קולה של הקריינית המשיך להדהד בי כקולה של הגיבורה בזמן הקריאה.
אלישבע, גיבורת הספר היא בת של רב קהילתי, המוצאת עצמה בקונפליקטים פנימיים גדולים, שבחלקם נובעים מאותה הגדרה של בת רב "אבא שלי אפילו לא נחשב לרב 'על אמת'. כך שאני אפילו לא יכולה ליהנות מהתואר הנחשק של בת רב חסודה שיש לכבוש. כמו בבלדות של טשרניחובסקי, או כמו בסרט 'פוטלוס' שם תיארו יחסים בין בת כומר לפרחח העיירה... שש שנים עברו ועוד לא השתחררתי מהנטל של הכינוי. רק נהייתי מתוחכמת ואני חושבת לעשות על זה סרט... בסוף יסתבר שגם בסיפור הקצר של שטיינברג הקונפליקט העיקרי הוא עם האמא... " (ע' 132), וכאן היא רומזת לקונפליקט שלה עם האם הנעדרת תכופות בשל עבודתה.
בתור הבת השלישית, הצעירה מאחיה, שכבר עזבו את הבית, מרגישה הנערה המתבגרת, שהכל התחיל לפניה. שום דבר לא התחיל איתה, ושום דבר לא מייחד אותה. התלבטויותיה קשורות לאישיותה, ולכבליה כבת רב והתרתם.

בזמן שאימה נוסעת, נשארת המספרת הצעירה, שהיא בתקופת מבחני הבגרות שלה, עם אביה הרב בביתם שבבאר-שבע. יום אחד מופיעה איימי, אשה תמהונית מהקהילה שלהם בניו יורק, מספרת שהיא בארץ לרגל מספר פגישות וראיון, מבקשת לשהות בביתם, ומתנחלת.
האב והבת מנסים להתמודד עם המצב ולנהוג מנהג הכנסת אורחים אמיתית. אבל כל אחד מהם מגיב בצורה אחרת לאורחת, המרגישה מאד בבית, ולכאורה תופסת את מקומה של האם.
ולמרות שהנערה מנסה לבעוט כמעט בכל דבר, הרי שלמרבה ההפתעה היא נהנית מהאורחת, מהיחס שהיא מעניקה לה, מהחום המחבק. היא מוצאת עצמה מקשיבה לה, לומדת ממנה, ורואה אחרת את חייה, את הוריה, ואת מקומה.

כך היא מסכמת במבט בוגר יותר, כשהיא כבר סטודנטית לקולנוע: "איך ביקור אחד קטן יכול לשנות לך את החיים. לאו דווקא בגלל החוכמה הייחודית שלה, או מתוך היחס האישי שהרעיפה עלי ואפילו לא לאור רגעי הצחוק המשפחתיים שחלקנו. היו אלה המסכים שהיא הרימה וחשפה, מבלי משים. היא זיכתה אותי במין תבונה, בינה שאין לי מילים לתארה. אולי איימי דומה לפיה הטובה של פינוקיו, שהגיעה באמצע הלילה והפכה את ליבו העצי לרוטט מחיים ערניים, אבל עד היום לא הייתי בטוחה שאני שמחה על השינוי שנפל בחלקי."
ספר ראשון וראוי לשבח של אביגיל גרץ. הערה אחת. המעברים התכופים בין עבר להווה, מבלבלים מעט.