יום שבת, 25 בפברואר 2017

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מאת ג'נט וינטרסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


מנצ'סטר. מעמד הפועלים באנגליה. משפחה של שלוש נפשות. גב' וינטרסון, אשה מרירה עם פנאטיות דתית. בעלה עובד שעות רבות. אינו מעז להתעמת עם אשתו. הילדה, ג'נט, מאומצת, כותבת את סיפור ילדותה הקשה ובגרותה ממרחק של זמן. הכתיבה אינה גורמת לנו להתייסר, אלא להיות מפוקחים, לדעת את האמת, ולהעריץ את יכולתה להתמודד, להילחם, ולנצח.
הילדות הזו מאופיינת בבדידות רבה. התעללות. ישיבה מחוץ לבית, על המפתן, כל הלילה בתור עונש, והנקמה שלה בבוקר, כשמגיע החלבן, והיא, שותה את כל החלב שהוא מביא. היא מעולם לא איבדה תקווה. כשהאם כולאת אותה במחסן הפחמים הקר והטחוב, כשהיא עצמה יושבת בבית החם ושרה, הילדה יושבת שם, רועדת מקור, ושרה גם כן (ע' 52).  היא יודעת שהיא מאומצת "כשאמא כעסה עלי, וזה קרה לעתים קרובות, היא הייתה אומרת: "השטן הוליך אותנו לעריסה הלא-נכונה" (ע' 9)

האם אוסרת על קריאת ספרים, אבל הילדה מחביאה הררי ספרים מתחת למזרנה. כשהאם מגלה, היא מוציאה את כל הספרים לחצר, שופכת עליהם נפט, ומציתה. הילדה מסתכלת בשקט "זמן-מה נאלמתי דום, אבל הבנתי דבר חשוב: את מה שבחוץ אפשר לקחת ממך בכל עת. רק מה שבתוכך מובטח" (ע' 43). היא ממשיכה לקרוא ביתר-שאת בספרייה העירונית, את כל הספרים, לפי האלף-בית של המחברים. קוראת כדי לחיות. כדי לשרוד.
כשהיא מתבגרת, היא מכירה מישהי, ומתאהבת בה. כשאמה מגלה, ומגנה את התנהגותה, היא מנסה להסביר "כשאני איתה אני מאושרת. פשוט מאושרת."  (ע' 106), והאם מהנהנת, וג'נט חושבת לרגע, שהנה בכל זאת אמה מבינה אותה, אבל אז אומרת האם: "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"

היא מחליטה לעזוב בגיל שש-עשרה. גרה במכוניתה, ועובדת בשוק למחייתה. יתר הזמן היא ממשיכה לקרוא ספרות, וגם שירה. המורה לאנגלית שומעת את סיפורה, ומציעה לה חדר קטן בביתה.
ג'נט נרשמת לחוג לאנגלית באוניברסיטת אוקספורד. היא מבינה שכל הספרים שקראה, נמצאים בתוכה, ויחד איתם, היא יכולה לברוח ולהינצל, וגם: "שיקפצו," חשבתי, "אני יכולה לכתוב ספרים משלי".
ואז היא כותבת. כאילו אין לה ברירה אחרת: "לכן אני סופרת – אינני אומרת "החלטתי" להיות, או "נעשיתי" סופרת. זה לא היה מעשה רצוני ואפילו לא בחירה מודעת. כדי לא להילכד ברשת הצפופה של סיפורה של גברת וינטרסון הייתי חייבת להיות מסוגלת לספר סיפור משלי. החיים הם תערובת של מציאות ובדיון. והם תמיד סיפור כיסוי. כתבתי לי דרך החוצה".
ג'נט וינטרסון הופכת לסופרת עטורת פרסים. הדיילי מייל כותב על ספרה זה "וידוי בלתי נשכח, בלי רחמים עצמיים, על מאבק שהסתיים בניצחון בזכות הכתיבה." מומלץ.



יום חמישי, 16 בפברואר 2017

חוקי הבית מאת ג'ודי פיקו

כתבה: ד"ר רותי קלמן


כהרגלה, מעבירה לנו ג'ודי פיקו מסר גם בספר זה. הורים – הקשיבו לילדיכם!!! עיזרו להם לעבור את גיל ההתבגרות בשלום. למרות שקשה לכם, למרות שאתם עובדים ואין לכם זמן, למרות שיש לכם בעיות משלכם, למרות שאין לכם זמן לעצמכם, למרות... כי אם לא – אל תתפלאו שהם יידרדרו למקומות שממש לא הייתם רוצים שיגיעו. הֶיוּ רגישים לרצונם לדבר. אל תידחו שיחה שהם יוזמים, כי אולי הם בצרה, והם זקוקים לכם.

אז מה לפנינו בספר המדהים והמותח הזה על 603 עמודיו? זוג, הנרי ואמה, שמתחילים לגדל יחד את ג'ייקוב. תינוק מקסים ואהוב. אבל לאחר זמן מה, מתחיל ג'ייקוב לגלות נסיגה והתנהגות שונה מהרגיל והוא מאובחן בתסמונת אספרגר, המתאפיינת ברוב המקרים בגאונות מצד אחד, וחוסר הבנה חברתית מצד שני. לאחר שלוש שנים, כשאמה נכנסת להריון, בניגוד לרצונו של הנרי, ויולדת את תיאו – הנרי אינו מצליח לתפקד כהורה, והוא עוזב. נוטש את אמה עם שני ילדים קטנים ופרנסה, כשהעזרה היחידה ממנו מגיעה בדמות המחאה חודשית בבנק. הוא עצמו מתחתן בשנית ומקים משפחה חדשה עם שתי בנות.

אמה מוצאת עצמה אֵם חד-הורית לשני ילדים, שהגדול שביניהם זקוק לתשומת ליבה המלאה. כל כך מלאה, שהיא אינה מצליחה להעניק תשומת לב ראויה גם לתיאו, שגדל בצל האח הלא-רגיל שלו וסובל מבידוד חברתי, בגלל אחיו. כל הפעולות בבית נעות על הציר הזה. כל יום האוכל הוא לפי צבע אחר, כי לג'ייקוב קשה לערבב צבעים, ויש חוקי בית. שחייבים לקיימם כדי שהסדר יתכּוֹן: 1. לסדר ולנקות את הבלגן שלכם 2. להגיד את האמת 3. לצחצח שיניים פעמיים ביום 4. לא לאחר לבית הספר 5. להשגיח על אחיך, כי הוא האח היחיד שלך.

בני גילו של תיאו וחבריו לכיתה מתרחקים ממנו בגלל אחיו. אביו רחוק ולא בקשר. אימו כורעת תחת עומס האחריות והמטלות והפרנסה והצורך להתמודד כל הזמן עם ההתקפות של ג'ייקוב, כשמשהו לא קורה לפי הזמן והסדר הרגילים. כתוצאה מהבדידות הסביבתית ואפילו הביתית מתחיל תיאו לפרוץ לבתים שנראים לו בתים עם התנהגות משפחתית רגילה. הוא נכנס לבית שכזה. פותח את המקרר. מכין לעצמו אוכל שאין בביתו. מדמיין לעצמו שיש סביבו אמא, אבא ואחים, שכולם מדברים ביניהם ומרעיפים עליו אהבה וחום של משפחה. לפעמים הוא מוצא משחקים רבים, אלקטרוניים. והוא חושב לעצמו שיש להם מספיק משחקים לבני הבית, והוא גונב.

ג'ייקוב, מנסה אף הוא בדרכו לשרוד, ופעמיים בשבוע נפגש עם סטודנטית צעירה בשם ג'ס, שאמורה לעזור לו להבין כיצד לנהוג בחברה וכיצד לתקשר. ג'ס מתגלה מתה והעקבות מובילים לג'ייקוב. האם יינצל בשל מצבו? האם תצא האמת לאור? מותח!!!



יום חמישי, 9 בפברואר 2017

אביגיל מאת אמנון ז'קונט

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הסופר אמנון ז'קונט הפליא לחבר ספר מתח מתקופת המקרא, ואין זה דבר של מה בכך. הרי מה כבר יכול להיות מותח במהלך חייהן של הדמויות המקראיות שכולנו בקיאים בתולדותיהן? אבל זהו, שכמו בספר 'צמאון' של שולמית הראבן, בו הדמויות אינן מוכרות, גם כאן יש סטייה מהקונצנזוס. הדמויות הן אולי בעלות שמות מאותה התקופה, ויש גם כמה "חבר'ה מהבראנז'ה" שאנחנו כן מכירים, כמו שמשון ודלילה, שקיומם עוזר לנו לעגן את התקופה המסופרת על ציר הזמן המקראי, אבל כל המתרחש בספר זה נוגע לדמויות אנונימיות. לכן הסיפור שלהן, חדש לנו. תוסיפו לזה את כל ההיבטים המאפיינים ספרות בלשית, והנה קיבלתם ספר מתח דמיוני מתקופת המקרא!!!
גיבורת העלילה היא אביגיל. אשה חזקה בעולם של גברים. אשה דעתנית ואמא לוחמת. זו אינה אביגיל המקראית, המאוחרת יותר, אשתו של נבל הכרמלי, אבל גם היא, כמוה, יפה וחכמה מאד. האנשים מסביב קוראים לה "המכשפה", שכן יש בה את היכולת לקרוא סימנים, ויש לה את היכולת להבדיל בין צמח לצמח ולדעת את סודות הרכביהם והשפעותיהם.

אביגיל בספר זה, היא אשתו של אלדד הרואה, שאולי ניחן בחכמה ותחבולות, אך אשתו עולה עליו ביכולותיה השכליות, ובאינטואיציות שלה, והיא זו שמפענחת לו  את רוב המקרים המגיעים אליו, של אבדן אנשים, אבדן רכוש וכדומה. כשהוא מביא לביתם את דוריה, אשה נוספת, צעירה מהפלשתים – מתחיל להיווצר קרע גדול ביחסיה עם אלדד.

עולמם משתנה באחת, כשיותם, בנם של אביגיל ואלדד, נרצח. הראיות מצביעות על דוריה הפלישתית, ואלדד מצווה לסוקלה. אביגיל עוצרת בעד הגברים הזועמים מלהרוג את דוריה,  כי היא מבינה שצרתה לא הרגה את הילד. דוריה, שכמעט והוכתה למוות, מנסה להתאושש.
מעתה תהיה מטרה אחת מול עיניה של אביגיל. למצוא את רוצח בנה. היא מכריחה את אלדד לתת לה גט, וחופשייה מכל עול, היא יוצאת למסע חיפוש מסוכן בעקבות הרמזים המתגלים במהלך העלילה, ועדיין מוסיפה לעסוק בריפוי בעזרת צמחי מרפא.

אליה מתלווית דוריה, הצעירה, הלומדת מאביגיל את תורת המרפא "בכל יום, בשעת צהריים, יורדות שתי נשים עמוסות תרמילים בשביל המתפתל מראש ההר הירוק. מאחוריהן פוסעים חמישה תנים זהובי פרווה, אוזניהם זקורות ואפם שלוח לפנים, שואף את רוח האביב. למטה, במקום שבו הדרך הופכת לכיכר, ממתין להן בסבלנות קהל קטן... הנוכחים עוקבים אחריהן בסקרנות מהולה ביראת כבוד.  בערב, כשישובו לבתיהם, יספרו נפעמים על שתי נשותיו של הרואה, שנטשו אותו ועכשיו מקיימות את עצמן לבדן כשחמישה תנים מגינים עליהן." (ע' 143).
כל אותו הזמן, נמצא בעקבותיה של אביגיל הרוצח האמיתי. האם תגלה אותו? האם תצליח לנקום? לא יכולתי להניח את הספר מידי. מומלץ!



יום חמישי, 2 בפברואר 2017

האישה עם הפנקס האדום מאת אנטואן לורן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


מקסים. מקסים. מקסים. כך לחשתי בסיימי לקרוא את הספר 'האישה עם הפנקס האדום'. הספר באווירתו הצרפתית ובתוכנו, הזכיר לי שתי יצירות אחרות. הראשונה היא הספר 'הקורא ברכבת של 6:27' מאת ז'אן-פול דידיֶלורֶן. שם, לוקיון קורא בכתביה של נערה צעירה העובדת בניקיון ומתאהב בה דרך הכתבים. השנייה – הסרט 'בזמן שישנת'. בסרט, מתאהבת נערה בודדה וללא משפחה בשם לוסי מודרץ (סנדרה בולוק) בנוסע הקונה ממנה, כל יום, כרטיסי נסיעה לרכבת בדרכו לעבודה. שני שודדים מעיפים אותו, יום אחד, אל המסילה. לוסי מצילה אותו ומזעיקה עזרה. כשהוא בבית החולים בתרדֶמֶת, היא מנסה לבקרו, ואינה מכחישה את הטעות של המשפחה שחושבת שהיא ארוסתו.

בספר שלנו מדובר בלורן, מוכר ספרים גרוש, אב לבת מתבגרת, המוצא יום אחד תיק סגול איכותי ומלא בתוכן על פח האשפה שליד ביתו. לורן מבין שהתיק נשדד מגברת, שכן חסרים בו ארנק וטלפון, והוא מנסה להבין מתוך הפריטים שבתיק, למי הוא שייך. בתו, ששומעת ממנו את הסיפור, עוזרת לו להבין את הרמזים שעל פיהן הוא בונה את דמותה של הנשדדת, ואף מגלה את שמה: לור ולדיה.
בין מסמכיה של לור, שהיו בתוך התיק, היה גם פנקס אדום, ששימש אותה בתור יומן. היומן מכיל את כל הגיגיה, אהבותיה, ופחדיה: "אני אוהבת לטייל על שפת הים אחרי שכולם כבר הולכים... אני אוהבת לישון ברכבות... אני אוהבת ציורים של נופים בלי אנשים... אני פוחדת מציפורים (ביחוד מיונים...)".

בזמן שלורן מלקט רמזים, מתקרב אט-אט לפיענוח דמותה של לור ומתאהב בה בקצב מהיר קצת יותר, נמצאת היא עצמה בבית חולים בתרדֶמֶת לאחר שנפגעה בראשה מהשודד שגנב את תיקה. לורן מגיע לביתה, מתוך מחשבה לפגוש אותה, אך פוגש במקומה את ויליאם, החבר לעבודה של לור, שהגיע כדי להאכיל את בלפגור החתול השחור שלה. לורן אינו מתקן את השערתו של ויליאם שהוא החבר האחרון שלה, ומתנדב להאכיל את החתול במשך כמה ימים. בעודו בביתה, הוא מרגיש שפלש לחייה, ולכן הוא משאיר את חפציה, ונעלם בלא להשאיר עקבות.

אבל הוא כבר שבוי באהבתו לָאשה, שמעולם לא פגש. כשניגש אליו לקוח בחנותו ומבקש את הספר 'הגעגוע אל האפשרי' של טאבוקי. הוא מהרהר: "האם אפשר להתגעגע אל משהו שלא התרחש?" (ע' 128). ו"זה בדיוק מה שטוען טאבוקי בכותרת ספרו – שאדם מסוגל לחלוף על יד משהו חשוב: אהבה, מקצוע, מעבר לעיר אחרת, לארץ אחרת, לחיים אחרים. לחלוף על יד, אך בקרבה כה רבה עד כי לפעמים, ברגעי עצבות הקרובים להיפנוזה, אפשר בכל זאת להבחין בחלקיקים של האפשרי הזה" (ע' 128-129). האם יפגוש לורן את לור? קיראו.