יום שישי, 28 באפריל 2017

הציור האחרון של שרה דה ווס מאת דומיניק סמית. מאנגלית: דורון דנסקי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר הנפלא הזה פותח לפנינו צוהר לעולמן של נשים ציירות, בתור הזהב ההולנדי של האמנות, במאה השבע עשרה. בגילדה סנט לוק בהולנד, שבין שורותיה נמנים: רמברנדט, ורמיר, פרנס הלס, חברות לפחות עשרים וחמש נשים, שרוב יצירותיהן לא שרדו. בין הציירות היתה שרה ואן באלברחן, שזכתה להיכנס ראשונה לגילדת הארלם של סנט לוק, ב-1631. אך אף יצירה שלה לא שרדה.

דומיניק סמית מצליח ליצור עלילה שלמה סביב אמנית בדויה, בשם שרה דה ווס, שהפרטים הביוגרפים שלה, שוזרים בתוכם אמיתות ביוגרפיות של חלק מאותן נשים ציירות מאותה התקופה, ובכך מתאפשר לנו לחוות את עולמן.
שרה דה ווס, מציירת בעיקר נוף דומם. ציירים ציירו תמונות נוף, ואילו ציירות נשארו בבית וציירו נוף דומם. שרה נשואה לצייר נוף בשם ברנט, ובחלק מזמנה היא עוזרת לו, בכך שהיא מערבבת לו את הפיגמנטים לציורי הנוף שלו.

אחרי שהם מאבדים את בתם קתרין בת השבע, מפסיקה שרה לצייר. כל החורף נח מכחולה, עד שהיא רואה ילדה מתהלכת בשלג. משהו באור, בילדה היוצאת לבדה מהיער, מעורר אותה להנציח את הרגע, וכמו להחיות את זכר בתה שאבדה.
היא מציירת, כמעט בהסתר, ציור שנקרא "בקצה היער", אך בעיקר היא עסוקה בציורי טוליפים (צבעונים), שהפכו לטרנד גדול ומבוקש מאד בהולנד באותה התקופה. ברנט בעלה, מנסה באמצעות מכירת תמונות הטוליפים שלה, שיוצאות ללא חתימה וללא תאריכים, להתאושש כלכלית. אבל חובותיהם הולכים ומתגבהים.

הציור שלה "בקצה היער", אותו סיימה לצייר ב-1636, יגיע כעבור למעלה ממאתיים שנה לידיו של מרטי דה גרוט, עורך דין מצליח, אמריקאי ממוצא הולנדי, הנשוי לרייצ'ל. הציור תלוי בתוך מסגרת מעל מיטתם, ופעמים רבות הוא מוצא עצמו מביט בנערה הנשענת על עץ התרזה ומביטה במחליקים על הקרח. אבל יום אחד הוא מביט בה, כהרגלו "אותו רגע של השתהות חורפית לעולם אינו חדל לדומם את מחשבותיו. ואז הוא מבחין במשהו מוזר בשוליים החיצוניים של המסגרת. כבר שנים הוא רואה את מסמרי הברזל העתיקים מוריקים בתוך בשר העץ, חושש שמא יגרמו לחלודה... אבל עכשיו הוא אינו רואה את המסמרים..." (ע' 67). מרטי מבין, שהתמונה שלפניו היא זיוף של התמונה המקורית, שהייתה תלויה במשך דורות בבית משפחתו ובביתו.

חקירותיו של מרטי מובילות אותו אל אלי שיפלי, סטודנטית לאמנית, החוקרת בדוקטורט שלה את הנשים האמניות של תור הזהב בהולנד. למחייתה, היא משחזרת ציורים.
העלילה המותחת מקפצת בין המאות ובין המקומות, הלוך וחזור, מגבירה את המתח, ומקשרת בין שרה של המאה השבע עשרה, לאלי, מהמאה העשרים, שתי נשים שהציור הוא כל עולמן. מרתק וכתוב נפלא.



   

יום שבת, 22 באפריל 2017

'בית על מים רבים' מאת אמונה אֵלון

כתבה: ד"ר רותי קלמן



השבוע אנו נזכרים בחורבן הקהילות, הלא-ייאמן והלא-נתפש עד היום, של השואה היהודית, והספר הזה, מאיר בצורה מיוחדת היבט שאיננו רגילים לראותו, של שואת יהודי הולנד.
דרך סיפור החיים הבדיוני של הדמות הראשית, סופר בשם יואל בלום, שמגלה את עברו העלום בהולנד של מלחמת העולם השנייה, מצליחה אמונה אֵלון לפתוח לו ולנו את הצוהר למה שעברו היהודים בהולנד באותה התקופה.

הדרך שבה היא עושה זאת – מיוחדת. הסיפור מסופר לנו על ידי יואל, שרוצה לכתוב את סיפור ילדותו, שרק עכשיו הוא מתוודע אליו. תוך כדי שהותו באמסטרדם, והמחקר שהוא עושה במוזיאונים לאמנות, במוזיאון היהודי, הוא מחליט שהוא יכתוב את עצמו, כפי שהצייר ואן גוך צייר את עצמו.
וכך הוא מספר על אמו, סוניה, ילידת הולנד. על אובדן התמימות, ואת חייה, שהולכים ומשחירים עד תֹהו, תחת החוקים והמגבלות המחמירות מיום ליום של השלטון הנאצי בהולנד: "כשסוניה רוכבת על אופניה, היא שומעת את סאון המים הרוחשים למטה מן הכבישים והמדרכות. שומעת איך מתחת לפני העיר גועשים המים הקדמוניים, גועשים ושוצפים ומבקשים לפרוץ ולשטוף את הכל. כמו כל ילד הולנדי היא למדה... את תולדות המים שכיסו את הולנד בעבר... לבה היה מתרחב בגאווה על היותה בת לעם ההולנדי החרוץ והנועז... אבל הנה, היא חושבת לעצמה עכשיו, הנה תש כוחו של הילד האגדי הסותם באצבעו את החור שבסכר. עוד מעט ייפער החור ויעלו המים, תהומות ישובו ויכסו, חושך ישוב ויעטוף. רק רוח אלוהים תרחף על פני המים, אם היה תהיה עדיין בעולם הזה רוח אלוהים." (ע' 183).

"איך זה יכול להיות?" חוזרות הדמויות ושואלות בספר. כולן הולנדיות ממוצא יהודי. איך דברים כאלה יכולים לקרות לעם ההולנדי הטוב והיפה בנפשו הזה. ויואל, שכותב אותם, מתלבט אף הוא כיצד להתמודד עם המציאות שהייתה, והוא מבין את ההבדל בין הכתיבות. "כתיבה ריאליסטית – כדי לתאר את הדברים בדיוק כפי שהם נראים, וכתיבה סוריאליסטית – כדי לתאר את הדברים לא כפי שהם נראים, אלא כפי שהם באמת." (ע' 212), וכך הוא כותב. כשזו שכותבת אותו, הסופרת אמונה אֵלון, מערבבת בסוריאליסטיות מלאה פיסקה מהתנהלותו, פיסקה מתוך ספרו, וכן הלאה, בערבוב שלכאורה מבלבל ,אך לאמיתו של דבר, זו הדרך, שבה נחשף וחושף יואל בלום את אמיתות חייו, ואת המציאות שרק המכונה הנאצית יכולה הייתה לחולל.

מי שמלווה אותו מרחוק, אבל תמיד קרובה מאד, היא אשתו, בת-עמי, ישראלית שורשית, שמצליחה לעגן אותו במציאות, גם בחייהם היומיומיים, וגם כעת ממרחק של מקום, כשהוא חוקר באמסטרדם, והיא ממשיכה להתנהל בישראל. יואל ילמד, לא רק מי שהיה, אלא גם מי שהוא, ומה חשוב באמת.



יום שלישי, 18 באפריל 2017

רומן לגברת מאת פיירסנדרו פלוויצ'יני. מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

כתבה: ד"ר רותי קלמן


לפנינו חבורה של חמישה איטלקים מהעיר וויג'באנו שבצפון איטליה. שני זוגות, בני שבעים פלוס, שמשום מה מצטיירים ומרגישים כבני תשעים (למרות שלדעתי גיל השבעים של היום הוא – החמישים החדש, שרק מתחילים לפרוח, ובוודאי שעדיין מרגישים צעירים ומלאי כוח ליהנות מהחיים). הם יוצאים עם חברם שהתאלמן לאחרונה, לחופשה בניס שבריביירה הצרפתית. המטרה המוצהרת היא לשמח אותו, ולשחרר אותו ממועקת הבדידות. אלא מה, אף אחד מהחבורה לא באמת טורח להפוך את הנסיעה הזו לחוויה חברתית מתקנת וחיובית, ומהרגע שהגיעו – הם רק מכניסים את עצמם לצרות.

אנו מקבלים את הסיפור דרך עיניו של צ'זרה, אחד מהחבורה. זהו ד"ר צ'זרה קוריסקו-פיקוליני. עורך ראשי לשעבר בהוצאה לאור מכובדת, חבר רוטרי בהווה, ונשוי לפרנקה ספירולצי, שאותה הוא מכנה, במקרה הטוב "אשתי האומללה". במקרה הרע הוא מתאר שוב ושוב את שפם הנזירה המזדקר שלה מעל שפתה העליונה, ואף לא מחסיר כל הזדמנות לתאר את נחירותיה המנסרות, המדירות שינה מעיניו.

צ'זרה סובל מטרשת נפוצה מתקדמת ראשונית (sm-pp = Primary progressive multiple sclerosis), שמתקדמת בהדרגה, וללא התקפים. בעקבותיה, ממליץ לו רופאו האישי להשתמש בקנביס רפואי. השימוש בקנביס, אינו חוקי באיטליה, ולכן בנו של צ'זרה משיג לו אותו בצורה לא חוקית. כל עוד הוא באיטליה, הוא יכול לעשן בביתו, אבל כאן, בריביירה הצרפתית, בניס, הוא נכנס לצרות כשהוא מעשן בשירותי מסעדה, וגרוע מזה, כשהוא מגיע לכתובת מפוקפקת ולאנשים מפוקפקים שמוכרים לו סחורה חדשה.
לטיול הזה מצטרף אליו חברו אטיליו פרסגטי, האלמן הטרי, שנורא מתלהב מהחומר שהם קונים, וכשהם הולכים לאיבוד בחזרה, ומתיישבים באיזה גן, כדי שצ'זרה יוכל להשתמש בקנביס ולהקל על כאביו, חוטף ממנו פרסגטי חתיכה מהחומר ואוכל אותו. מכאן השניים הולכים לאיבוד חושים מוחלט כשפרסגטי חוגג ומשתטה במגרש משחקים, וצ'זרה צונח לכמה תרדמות, שבסופן הוא מוצא עצמו מוקף בצוות רפואי.

לוצ'אנו בוטפאווה, חבר נוסף בחבורה, שהיה פעם נער זהב, אבל חמום מוח, קורא תיגר על כל דבר ועל כל אחד, לא נרגע גם בניס, ומשאיר את אדריאנה אשתו חסרת אונים.
העלילה אינה לב ליבו של הסיפור. כפי שהם לא ממהרים לאף מקום, כך גם העלילה. מתקדמת באיטיות, ומתרכזת לא רק במה שהם עושים (ככל העולה על רוחם, כמי שכבר אין להם מה להפסיד בחיים), אלא גם בנושאי שיחתם (המוות, המתות חסד, סודות שמתגלים, וגם הומוסקסואליות וטרנסג'נדריות) וגם מצביעה על ערכים, שנעלמים עם השנים.
וכמו שזקנים נוטים לשכוח, ולהיות מרוכזים בעצמם בלבד, כך גם העלילה, שאינה מסתיימת בפיתרון כל הבעיות שצצות בדרך. היעלמות של אחד מהם, למשל, משאירה חלק מהם אדישים, ומרוכזים בעצמם. רומן למחשבה.


יום רביעי, 12 באפריל 2017

'אפקט רוזי' מאת גרהם סימסיון

כתבה:  ד"ר רותי קלמן


הספר 'אפקט רוזי' הוא ספר המשך לספר המקסים 'פרויקט רוזי', שנמכר במיליון עותקים ביותר מארבעים מדינות. עליו כתבתי בעבר בטור זה .
בספר המשך זה, עוזבים דון ורוזי את אוסטרליה ומתיישבים בניו-יורק. דון הוא פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת קולומביה, ורוזי לומדת רפואה ובמקביל נמצאת בשלבים האחרונים של עבודת הדוקטורט שלה. שלושה ערבים בשבוע הם עובדים יחד בבר קוקטילים. אך את שיגרת חייהם מערערת ההודעה של רוזי "אנחנו בהריון".

דון, המאובחן כבעל תסמונת אספרגר, מתקשה להבין את הודעתה. מאוחר יותר הוא מנסה לשחזר את מה שקרה: "הבנתי שמוחי הותקף במידע ששיבש את גבולות ההיגיון בשלושה מובנים: ראשית, הניסוח "אנחנו בהריון" סתר את יסודות הביולוגיה. הוא הניח שהמצב שלי השתנה איכשהו, בדומה למצבה של רוזי... שנית, זה היה הריון לא מתוכנן... הפרת ההגיון השלישית נבעה מהעובדה שרוזי נהגה ליטול גלולות למניעת הריון, שפונקציית הסיכון שלהן עמדה על פחות מחצי אחוז בשנה... התוצאה היתה בלתי נמנעת. התמוטטות." (ע' 25 – 27).

אחרי שהוא נרגע, הוא לוקח את הפרוייקט, כמו כל פרוייקט בחייו, ברצינות תהומית, בקריאה של מאמרים ובגישה מדעית. אך נתקל במספר בעיות בחיים האמיתיים. אחת הבעיות היא שרוזי מקשיבה לגופה, ומתנהגת כמו כל אשה בהריון, עם חשקים, עם קפריזות ועם עייפות וטשטוש שמאפיינים תקופה זו. השילוב בין תגובותיהם השונות – מצחיק.
לדוגמא: רגע לפני שהיא הולכת לישון היא אומרת שהיא רוצה כוס יין. הוא אומר: "האלכוהול אסור. את עדיין בשליש הראשון." "אם לא תמזוג לי כוס יין, אעשן סיגריה." בהיעדר אפשרות לריסון פיזי או לאלימות, לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע מרוזי לשתות. הבאתי כוס יין לבן לחדר העבודה שלה... רוזי טעמה מהיין. "דון, מהלת את זה במים?" "זה יין מופחת אלכוהול." "אין ספק שעכשיו הוא מופחת." הבטתי בה לוגמת שוב, דמיינתי איך האלכוהול חוצה את דופן השליה, פוגם בתאי המוח, מדיח את ילדנו שטרם נולד מדרגה של איינשטיין הבא לפיזיקאי שיחסר לו אך מעט כדי להוביל את המדע לשיאים חדשים... רוזי הביטה בי. "הצלחת להבהיר את הנקודה שלך. לך לסחוט לי מיץ תפוזים לפני שאתחרט..."

בעיה אחרת מתגלה, כשהוא רוצה ללמוד על הנושא שנקרא 'ילדים', דרך התבוננות בילדים המשחקים במגרש משחקים. הצפייה הופכת אותו לחשוד בפדופיליה, ומסבכת אותו עם המשטרה, וחקירות עם אנשי מקצוע. ניסיונותיו להסתיר מרוזי, כדי שהיא לא תתרגש ותפגע בעוברה, רק מסבכים אותו שוב ושוב.
לעומתו רוזי הולכת ומסתגרת, יוצרת מעגל חדש שכולל רק אותה ואת התינוק, כשספקותיה בדבר יכולתו לתפקד כאבא, מעיבים על הקשר היפה שביניהם. האם יצליח דון להוכיח לה את כשרותו כאבא? קיראו.


יום שישי, 7 באפריל 2017

'יוצאת מדעתי' מאת שרון מ' דרייפר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


"מאז שהייתי ממש קטנה... המילים היו כמו מתנות מתוקות ונוזליות, ואני שתיתי אותן כמו לימונדה... ההורים שלי תמיד הציפו אותי בשיחות. הם פיטפטו וקישקשו, הם הביעו וביטאו. אבא שלי שר לי. אמא שלי לחשה את הכוח שלה באוזני. ספגתי ושמרתי וזכרתי כל מילה שהורי אמרו לי או דיברו עלי. את כולן... ולכל המילים שלי היו משמעויות. אבל רק בראש שלי. מעולם לא אמרתי אפילו מילה אחת. אני כמעט בת אחת-עשרה... אני לא יכולה לדבר. אני לא יכולה ללכת. אני לא יכולה לאכול לבד או ללכת לבד לשירותים. באסה רצינית..."

כך נפתח הספר 'יוצאת מדעתי' של שרון מ' דרייפר, שהוא כולו מונולוג של מלודי, ילדה מבריקה, בת אחת עשרה, שנולדה עם שיתוק מוחין. המחשבות החכמות שלה, הידע הרב שהיא רוכשת, הזיכרון הפנומנלי, האהבה הגדולה של הוריה, ושל האנשים הסובבים אותה כמו גברת וי, או קתרין הסייעת, מאפשרים לה להגיע להישגים יוצאי-דופן, ללמוד לתקשר עם הסובבים אותה, ולהפיק את מירב התועלת האפשרית למרות הסיטואציה הקשה של מוגבלויות גופה.
הספר נמצא ברשימות רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס" במשך קרוב לשנתיים וצבר פרסים ומעריצים בכל העולם. דרייפר מצליחה בכישרון רב להיכנס לתודעתה של דמות שרבים מאיתנו לא היו מצליחים להגיע אליה אל מעבר למה שנראה מבחוץ, לרוב היינו מתעלמים ממנה, ובמקרה הטוב – מרחמים.

כאן יש לנו הזדמנות כקוראים לחוות מבפנים את מה שהיא רואה כשמסתכלים עליה ברוב המקרים (שאם היא מוגבלת גופנית היא בוודאי מוגבלת שכלית, ושאפשר לדבר לידה כאילו היא לא שומעת ולא מבינה), יש לנו הזדמנות לראות את חוכמתה, רגישותה, מחשבותיה, אהבותיה, ומה שהייתה רוצה (כשהיא ישנה היא חולמת שהיא ילדה רגילה, שיש לה חברים, איתם היא מדברת שעות).
ראויים לציון הם הוריה, שמעניקים לה אהבה ללא גבולות, מבינים אותה, ומתעקשים שתלמד בבית ספר רגיל, אם כי בכיתה מיוחדת, כדי שתלמד להתמודד עם החיים כפי שהם. חלק מהמורים מצליחים להיות רגישים, להבין מה הילדים רוצים, ולהתאים את תכנית הלימודים לרמת המישכל האמיתית. חלק אחר – מתייחסים אליהם כאל מפגרים, והילדים עם מגבלותיהם אפילו לא יכולים להסביר עד כמה הם מתוסכלים, ומה הפער בין מה שהם יודעים, למה שמלמדים אותם.
אחד המורים יוצר כיתת שילוב, בין ילדים רגילים למיוחדים. השילוב הזה מרגש מאד את מלודי, ולמרות שהיא מתאכזבת במקרים רבים, הרי שבכל זאת, נפתחות לפניה אפשרויות חדשות וטובות, שמאפשרות לה לתקשר עם אחרים, וסוף סוף, לשחרר את המילים והמחשבות והרצונות שלה, ולהראות לכולם מה היא יודעת, ומיהי באמת מלודי. דמות מעוררת השראה היא ויולט, גברת וי, שאצלה נמצאת מלודי בצהריים. מומלץ.