יום חמישי, 24 באוגוסט 2017

'על שפת המים' מאת שרה גרואן מאנגלית: עודד פלד


כתבה: ד"ר רותי קלמן


במרכז הרומן 'על שפת המים' עומדת צעירה בשם מאדי (מדלן) הייד. לאחר שהוריה התגרשו, גידלה אותה האם, שהייתה עסוקה בעצמה בלבד, בחוסר אחריות הורית, כשהיא מכריחה אותה להיות רזה מדי. כי רזה זה יפה... כשהאב מגיע יום אחד לביקור ורואה איך היא נראית בגיל 15 הוא נחרד. המריבה הקולנית בין ההורים נגמרת בהתאבדותה של האם באמבטיה, מציאתה על-ידי מאדי, והעברתה של הנערה לפנימייה.
פילדלפיה 1944. מאדי מחפשת את עצמה. עם בנות היא לא מתחברת, אבל שלישיית נערים: פרדי, אליס והנק מאמצים אותה כחברה, ויחד איתם היא עושה שטויות ונגררת אחריהם. פאסיבית עד כדי כך, שהיא נענית להצעת הנישואין של אליס. בדיעבד יסתבר לה, לצד גילויים אחרים, שלאחר שסירבה להינשא לפרדי, שהיה מאוהב בה, הטילו הנק ואליס מטבע (!)כדי לראות מי מהם יציע לה נישואין. רק כדי שתישאר בסביבתם...

משפחתו העשירה של אליס, שסולדת מהנישואין של השניים, הבטלנים והמפונקים, מקיאה אותם מקירבה, לאחר שאליס מעז להכריז במהלך מריבה עם ההורים, שהאב, הקולונל, זייף את תצלומי המפלצת מלוך נס שבסקוטלנד. המשך ההקצבה השנתית של אליס נמצא כעת בסכנה.
השלישייה הבלתי נפרדת – אליס, הנק ומאדי – מחליטים  לעזור לאליס להגיע לסקוטלנד, לאגם לוך נס. הם רוצים להמשיך במשימה שהתחיל בה הקולונל, אביו של אליס, ולהוכיח שהמפלצת אכן קיימת. זאת, כדי להראות לאב, שהבן מסוגל להצליח במשהו, ואולי לפייס אותו, כדי שלא יפסיק את ההקצבה השנתית, וכמובן להתפרסם. למרות שמדובר בתקופה של מלחמת העולם השנייה, כשאנשים חיים עם תלושי מזון, אוכל מועט, האפלה מוחלטת ומסיכות נגד גז החרדל, הבחורים לא מתחשבים באף אחד וגוררים את מאדי אל אירופה הבוערת.

במלון הקטן שבו הם מתאכסנים, יש פאב. הנק ואליס מתמכרים לטיפה המרה, כשהם נמצאים רוב הזמן ליד האגם, ובראיונות עם אנשים שטוענים שראו את המפלצת. כשהם חוזרים, תמיד שיכורים, הם רואים רק את עצמם, אדישים למלחמה שמסביבם, מתנהגים בגסות אל עובדי המקום, ואל מאדי, ומיום ליום מבינה מאדי, שכל הנישואין האלה, והמקום שבו היא נמצאת בחייה, הם מיקח טעות.

למרות שלא חונכה לעבוד, בתור אשתו של אליס, רגישה מאדי למלחמה שמסביב, לאנשי המקום, ולחיילים הפצועים. מזועזעת ממה שהיא שומעת על המלחמה, ולנוכח המצוקה שמסביבה, והבדידות שאליה היא נקלעת, היא מחליטה לעזור בהפעלת המקום, בסידור החדרים ובכל מה שאפשר כדי לסייע, כשהיא מסתירה את פעילותה מהבחורים, ביודעה שבעלה לא יקבל את פעילויותיה בברכה.
ההתפוצצות היא בלתי נמנעת. אליס מבינה את כל מה שבעלה ניסה להסתיר. כשהוא מבין שהיא יודעת, היא תיחשף לסכנת חיים. עובדי המקום יתגלו כידידי אמת, ואף יותר. סיום יפה!




יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

'חנות הספרים הקטנה בפריז' מאת נינה גאורגה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


סוחר הספרים, מסיה ז'אן פרדו, אילץ עצמו להיכנס לחדר שנחתם בכאב לפני עשרים ואחת שנים, כשאהובתו עזבה אותו. הוא נכנס לחדר רק כדי להוציא משם שולחן, שהוא לא צריך, עבור שכנתו החדשה, הנטושה, כשהוא מְפנה לשם כך מדף של ספרים ועורם את הספרים לערימות. 
"הערימות צמחו לעצים. מגדלים. הרי קסמים. הוא הסתכל על הספר האחרון שהחזיק: 'כשהשעון צילצל שלוש-עשרה'. אגדה ומסע בזמן. אם הוא היה מאמין באותות ובמופתים, היה רואה בכך סימן לבאות."
שלושה רמזים טומנת כאן הסופרת: הרמז הראשון – ספרים שהופכים לעצים, מגדלים והרי קסמים, הם הכוח לבנות עולם אחר, לצמוח, להמריא, להיברא מחדש, להירפא. לא סתם חוזר פרדו ומזכיר את השיר 'מדרגות' של הרמן הסה, כי מעשיו מזכירים את השיר: "תָּנֵץ חָכְמָה, תִּפּוֹל וְתַעַל רוֹם, / ...הַלֶּב מוּכָן לְהִפָּרֵד תְּכוּפוֹת / לָמוּת וּלְהִוָּלֵד חָדָשׁ וְשׁוּב וְשׁוּב / ...כִּוּוּן אַחֵר לָלֶכֶת, עֹל וְקֶשֶׁר. / וּבְכֹל חָדָשׁ קוֹסֵם אֵיזֶה כִּשּׁוּף, / מָגֵן, עוֹזֵר בְּאֵל חַיִּים תֵּת פֵּשֶׁר."

הרמז השני הוא השעון שמצלצל שלוש-עשרה. שעון לא אמור לצלצל שלוש עשרה, ולכן נוהגים לומר, שאם השעון בכל זאת צילצל שלוש עשרה, זה סימן שמשהו לא בסדר. זוהי הנורה האדומה שצריכה להידלק בראש, ולהתריע שמשהו צריך להשתנות. 
ז'אן פרדו קבר עצמו חיים, במהלך עשרים ואחת השנים האחרונות, עם לכתה של אהובתו. האירוניה טמונה בעיסוקו. הוא סוחר ספרים על ספינת ספרים צפה על המים, הנקראת 'בית מרקחת לספרות'. יש לו כישרון להבין את שפת הגוף של לקוחותיו, להבין בדיוק איזה ספר ינחם וירפא אותם, אבל לעצמו, אין הוא מוצא את הספר הנכון. או לא רוצה למצוא.
השכנה החדשה, שמצאה את מזוודתה על מדרגות ביתה, כשהגט שנתן לה בעלה מונח מעל, היא זו שמשמשת לז'אן פרדו, כמדרגה ראשונה בדרך להחלמה, לכשוף שממנו הוא ייצא לאט, מדרגה מדרגה. וכאן אפשר לדבר על הרמז השלישי. התת-כותר של אותו הספר נקרא: 'אגדה ומסע בזמן'. עכשיו מתחיל מסעו של מסיה ז'אן פרדו. מסע בזמן בעקבות מכתב הפרידה שהשאירה אהובתו במגירת השולחן שמסר, ושרק עכשיו העז לקרוא אותו. הוא מתחיל בכך שהוא מסוגל לקרוא לאהובה בשם שהדחיק כל הזמן הזה, וממשיך במסע פיזי בעקבות מכתבה.
רק אחרי שינקה עצמו מכל העבר הזה, וישלים עם מי שצריך להשלים, ברגע מופלא ומרגש, יוכל ז'אן פרדו לשוב לחיים, לשוב להרגיש בן-אדם חי, גבר, אהוב ונאהב "היה נדמה לז'אן שהדמעות שהזיל על שפת הנהר פינו בתוכו מקום. במקומן הוא היה יכול לשכן ריחות. מגעים. את האהבה של אביו. ואת קתרין... האבל זרם החוצה במנות קטנות..." 
ספר אינטליגנטי, רגיש ומעורר מחשבה.

יום חמישי, 10 באוגוסט 2017

לאה גולדברג

כתבה: ד"ר רותי קלמן



אנחנו מכירים את לאה גולדברג בעיקר כמשוררת, ורובנו לא יודעים אפילו ששירים מולחנים רבים הולחנו על-ידה. בין השירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בזמר העברי ניתן למצוא את: "בארץ אהבתי", "האמנם", "סליחות", "ימים לבנים" ו"אהבתה של תרזה די מון" ("מחלוני וגם מחלונך...") ובין שירי הילדים: "מדוע הילד צחק בחלום" "מה עושות האיילות", "בואו עננים", "כובע קסמים" ו"פזמון ליקינתון". מלבד היותה משוררת גדולה, כתבה גולדברג  גם סיפורי ילדים כגון: "איה פלוטו", דירה להשכיר" ו"המפוזר מכפר אזר"; תירגמה ספרות קלאסית כמו סיפור-שיר אהבתם של אוקסן וניקולט (יצירה מהמאה ה-13) או שירים מרוסית. היא היתה גם מבקרת ספרותית, איירה בעצמה חלק מספריה, ואפילו כתבה מחזות, כגון: "בעלת הארמון".

לאה גולדברג נולדה בליטא, אבל נחשפה לתרבויות המערב-אירופית והעברית-הציונית בסביבות גיל חמש-עשרה. היא החלה ללמוד עברית בגיל תשע, וכעבור שש שנים הפכה את השפה העברית לשפת התרבות שלה. בכל פעם מדהימה אותי מחדש העובדה, שכל דור הנפילים הזה של הספרות והשירה העברית – ביניהם עגנון, אלתרמן, שלונסקי, רחל, פן וגולדברג לא נולדו עם העברית. אבל הם אלה שעזרו לשפה להתעצב ולהתרונן, לפני קום המדינה, ולאחריה, וכה הפליאה לאה גולדברג להשתמש בשפה וללוש אותה כמו בצק רך עד שהיום היא מתגלגלת בפינו, פשוטה ויפה. הנה כמה שורות שהן כפנינים בעיניי: "הייתָ לי כאדמה ברוכה / אשר עליה לא ימעד הצעד ("סונטות אהב"ה)," או ""האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם," ("ברק לפנות-בוקר") או "ומעיר לעיר, ממדינה למדינה / אנודה עם שיר ותבת-נגינה / לתנות דלותך הזוהרת".

ממחרוזות השירה של גולדברג אני אוהבת במיוחד את "משירי הבן האובד" שאהבתי ללמדו, בהיותי מורה לספרות ב"ליהמן". כל בני הבית מגיבים בהסתייגות לשובו של הבן האובד הביתה: אבל האם, כמו כל אם בעולם מגיבה אחרת: "רק האם נשאה את פניה / ופניה היו קורנים: / היינו-הך אם צדיק או פושע, / ובלבד שחזרת, בני. / לעולם לא יסלח אביך, / לא סליחות הוא אגר בלב. / קומה בני, וקבל מאביך / את ברכת חרונו האוהב".
והכי הכי אני אוהבת את חלקו השלישי של מחזור השירים: "שירי סוף הדרך" ורואה בו תפילה:

"למדני אלהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותיי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל".

מי שרוצה לקרוא מיצירתה של לאה גולדברג ימצא קשת רחבה מיצירותיה בספריה העירונית וכן ספרי ביקורת על יצירתה.

מארז מעניין מאוד יצא במיוחד לקראת 100 שנה להולדתה. הוא נקרא: "לאה גולדברג- ספר, סרט, מבחר שירים". החלק הראשון מכיל את ספרו של גדעון טיקוצקי "האור בשולי הענן" המציג את יצירתה וחייה של גולדברג במבט פנורמי ומעמיק, ולראשונה מתפרסמים כתבי יד שלה ומכתבים גנוזים, קטעים מספרי ילדים נשכחים ועוד. מופע בשם זה התקיים בספריה עבור חטיבות הביניים של זינמן וליהמן בשבוע הספר העברי 2012. הסרט התיעודי "לאה גולדברג בחמישה בתים" מאת יאיר קדר מצורף למארז בצורה אלקטרונית (דיסק),ובו קטעי ארכיון ושיחות עימה, והחלק השלישי במארז הוא מבחר שירים המופיע בסוף הספר ומהווה עשירית משיריה הליריים של לאה גולדברג וכן מספר שירי ילדים.
משוררת ענקית, שכולנו ינקנו מיצירתה ואשרינו שכך.
קריאה נעימה.

יום שבת, 5 באוגוסט 2017

פנתר במרתף מאת עמוס עוז

כתבה: ד"ר רותי קלמן



הפעם אני ממליצה בפניכם קוראים יקרים על ספר שמתאים גם לבני הנעורים וגם למבוגרים. אני אהבתי. מלבד ההנאה הצרופה של עלילה, חוויות של ילד, ושפה קולחת, אפשר ללמוד ממנו גם על תקופה מעניינת בתולדות ישראל. הנה קטעים מהפרק הראשון שלו:

"הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד. הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן שתים עשרה ורבע וגרתי בשכונה בסוף ירושלים. זה היה בחופש הקיץ, פחות משנה לפני שהשלטון הבריטי הסתלק מהארץ ומדינת ישראל נולדה מתוך המלחמה.
     בוקר אחד הופיעה כתובת בצבע שחור עבה על קיר ביתנו, תחת חלון המטבח: "פרופי בוגד שפל!" המילה שפל עוררה שאלה שמעניינת אותי גם עכשיו, כשאני יושב וכותב את הסיפור הזה: האם יכול להיות בוגד לא שפל? אם לא, מדוע טרח צ'יטה רזניק (היכרתי את הכתב שלו) להוסיף את המילה שפל? ואם כן? באיזה מקרים הבגידה היא מעשה לא שפל?... בארוחת הבוקר, בזמן שמרח ריבת פטל על פרוסת לחם שחור, נעץ אבא פתאום את הסכין אל תוך צנצנת הריבה כמעט עד הניצב ואמר בקולו המדוד: "יפה מאוד, הפתעה. מה כבר עולל הוד מעלתו, שזכינו לכבוד הזה?" אמא אמרה: אל תציק לו כבר מן הבוקר, מספיק שהילדים מציקים לו...  והאב ממשיך: האמת היא, שבימינו כמעט כולם משתמשים בקלות רבה מדי בכינוי בוגד. אבל מי הוא בוגד? אמנם כן. איש חסר כבוד. איש שבסתר, מאחורי הגב, בעבור איזו טובת הנאה מפוקפקת, עוזר לאויב לפעול נגד עמו. או לפגוע במשפחתו ובידידיו. יותר בזוי מרוצח. ותגמור בבקשה לאכול את הביצה. כתוב בעיתון שבאסיה אנשים מתים מרעב"...

כבר לפי פרק פתיחה זה, ניתן לעמוד על שליטתו המופלאה של הסופר עמוס עוז במלים, ההומור הדק, יכולתו ליצור אווירה, לתת את זווית הראייה של ילד שרואה הכל ומקבל את חיזוק מבטו של הסופר הבוגר, את דמותו של האב, ואת רגישותה של האם. הספר מביא את חוויית החיים בצל המנדט, את החבאות הנשק, את הדבקת המודעות של המחתרת, את אווירת החרדה והעויינות, ואת התיידדותו של פרופי, הגיבור המספר, עם שוטר בריטי תימהוני, מה שגורם לחבריו של הילד להאשימו בבגידה. על כך אומר פרופי: "שום סודות לא גיליתי לסטיבן דנלופ. אף לא סוד קטן אחד. אפילו את שמי לא גיליתי לו, עד הסוף. בסך הכל הייתי קורא עמו בתנ"ך בעברית ומלמד אותו מילים חדשות שאינן בתנ"ך, והוא עזר לי, בתמורה, ללמוד התחלה של אנגלית." אבל ילדי השכונה אינם מאמינים לפרופי והם כותבים לו על גבי פתק מקופל:
     "הודעה לבוגד השפל, הערב שעה שש וחצי עליך להתייצב בלי דיחוי בנקודה הידועה לך בתל ארזה לעמוד למשפט שדה באשמת בגידה חמורה בסעיף התרואאות עם הצורר הבריטי, על החתום: ארגון חום – המפקדה הכללית – החוליה לביטחון פנים וחקירות. נ"ב: עליך להצתייד בסוודר מימייה ונעליים שלמות אולי תיחקר כל הלילה".

     "קודם כל תיקנתי בעיפרון: התרועעות ולא התרואאות. להצטייד ולא להצתייד. אחר כך למדתי את תוכן הפתק בעל-פה בהתאם להוראות-הקבע ושרפתי אותו במטבח ואת האפר סילקתי לבית השימוש והורדתי את המים, שלא יישארו הוכחות, וזאת למקרה שהבולשת הבריטית תערוך חיפושים מבית לבית... החרמתי עוד כרטיס ריק מן הערימה הקטנה של אבא ורשמתי עליו: המצב קשה ומדאיג. ורשמתי: אך ראשנו לא יישח. אחר כך השמדתי את הכרטיס והחזרתי את המילון והאנציקלופדיה למקום. היה פחד. שמחובתי להתגבר עליו מיד. אבל איך?"

כך מהספר. הרצינות, התמימות והתבונה של פרופי הילד, גורמים לנו להתאהב בו, לחייך לתמימותו, להרואיות ולפאתוס, ובכך גם מאמינים, שפרופי יידע בחכמתו להתגבר על קשיי החיים של ילד קטן-גדול. מקסים.

את יתר עלילותיו של פרופי, ועל תקופה מעניינת זו  אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם: "פנתר במרתף" מאת עמוס עוז.