יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

צלו של רוזנדורף מאת נתן שחם

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'צלו של רוזנדורף' נכתב 14 שנה לאחר הספר המוצלח של נתן שחם 'רביעיית רוזנדורף', שבה מככבת רביעיית נגנים על מיתרים. הרביעייה הוקמה על-ידי קורט רוזנדורף, כנר ראשי בפילהרמונית של ברלין. בריחתם לפלשתינה בשנת 1936 וקורותיהם, מסופרים על-ידי דמות בדויה של סופר יהודי-גרמני בשם אגון לוונטל. הסופר נצמד כצל להופעותיהם של  הנגנים והוא משמש להם כ"סופר צללים" וכחבר נפש קרוב של קורט רוזנדורף.

הספר שלפנינו מתאר תקופה אחרת, שבה ילדיו של קורט רוזנדורף, ארנון ומאיר, כבר גדולים ובעלי משפחה, ורוזנדורף נפטר. להלוויה מגיע לוונטל שמחליף כמה מלים עם האלמנה הטרייה, למרות שנראה שאינם מחבבים זה את זו, והוא בא גם לנחם את הבנים, כשהוא מצליח לדבר בעיקר עם ארנון, שיודע גרמנית. בפגישה זו עדיין אין ארנון יודע מיהו המנחם, שיילך ויתפוס מקום חשוב משל עצמו בסיפור. הצל, יהפוך לדמות המרכזית, עם הסתלקותו של רוזנדורף האב.

ארנון, היסטוריון במקצועו, מנסה ללמוד מאחרים, ומלוונטל עצמו, על חייו של זה וכחוקר הוא תוהה מה אמת ומה בדייה בסיפוריו של לוונטל על מעשיו בתקופת השואה. האם הוא זה ששוחרר מדכאו, או שהיה זה אחיו, ואיך? האם יש קשר בינו ובין מישהו המכונה "לוסיפר", שהתכתובת בינו לבין איש מנגנון הביטחון הגרמני בברלין נחשפת בפני ארנון?
בד בבד הוא לומד פרטים חדשים על חיי אביו, קורט רוזנדורף, ועל המשפחה שהייתה לו לפני השואה, וכמו תמיד, ההתגלות של חיי אחרים, משליכה ומקרינה גם על החיים של המתבונן. ארנון בודק גם את עצמו לאור האירועים המשתנים. כשהוא חוזר מפרנקפורט, לאחר שפגש את אחותו החורגת לראשונה, ישתנה גם הסיפור שלו, בהתאם לאנשים השונים להם הוא מספר. למי הוא יחשוף רגשות ויפרט, ולמי הוא יספר בשפה יבשה ומקוצרת. מה שמעמיד את אמינותו כהיסטוריון, בסימן שאלה.

וזו נקודה חשובה. לפנינו סופר (לוונטל), שמשפץ ומתקן בקולמוסו ובשפתו את ההיסטוריה שלו, כדי שימשיך לקבל את מעט הכבוד שלו הוא זקוק "כיום איני מבקש אלא הבנה. אני איש זקן, חולה, ערירי, וכל שנותר לי בחיים הוא אותו כבוד, שכל בחורון עם זכוכית מגדלת יכול לעוללו בעפר... כל אדם ישר שעולם אלים עדיין לא השחית את נשמתו יודע שהכניעה לאלימות אינה גוזלת מאדם את אנושיותו, אף לא את כבודו.... כשהבחירה היא בין חיים למוות, כולנו חלשים באותה מידה..."
למולו נמצא ההיסטוריון (ארנון). צעיר ישראלי, שלא חווה על בשרו, את אימי השואה, ולא עמד בניסיון שבו נאלץ לוונטל לעמוד. ההיסטוריה אל מול הספרות. העובדות היבשות אל מול הרגישות, שהיא מוטיב חוזר ומודגש. והשאלה המרחפת היא: האם חשיפת האמת היא באמת הכרחית בכל מקרה?

יום חמישי, 21 בדצמבר 2017

הנערה שהשיבה עין תחת עין מאת דויד לגרקרנץ. משוודית: רות שפירא


כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'הנערה שהשיבה עין תחת עין' הינו הספר החמישי בסדרת 'מילניום'. קדמו לו: 'נערה עם קעקוע דרקון'; 'הנערה ששיחקה באש', 'הנערה שבעטה בקן הצרעות' ו'הנערה ברשת העכביש'. בכל הספרים מככבים אותם שני גיבורים ראשיים: ליסבת סלאמדר ומיכאל בלומקוויסט, וגיבורי משנה, שאנו כבר מכירים את פועליהם מספר לספר. ובכל זאת, המיוחד בסדרה זו הוא, ששלושת הספרים הראשונים נכתבו על-ידי הסופר סטיג לרסון, ואז הוא הולך לעולמו בטרם עת.

רק לאחר מותו, יוצאים לאור שלושת הספרים הראשונים, וזוכים להצלחה כה גדולה וחובקת עולם, שהמשפחה מעוניינת להמשיך את הסדרה עם כותב אחר. מכאן, מקבל דויד לגרקרנץ העיתונאי את תפקיד הכתיבה, והוא מצליח למעלה מהמשוער. חלק מהמבקרים, אף טוענים, שלגרקרנץ עולה על לרסון בכתיבתו.

אם כך או כך, אין ספק שהספר שלפנינו, מרתק ואמין. הדמויות בעלות אופי חזק ומשכנע, והמעברים בין הסצנות, מביאים את המתח לשיאים חדשים בכל פעם.

הנושא מעניין אף הוא. הוא נסוב על עברה של ליסבת בתקופת היותה ילדה קטנה. לפי הספר, היה מאגר ממשלתי לחקר גנטיקה וסביבה, שעסק במחקר על תאומים משלושה סוגים. תאומים לא-זהים, כפי שהיו ליסבת ואחותה קמילה, תאומים זהים משלייה אחת, ותאומים זהים משתי שליות. לכאורה מחקר סוציולוגי מעניין. אבל מתחת לפני השטח מתגלות עובדות קשות. פרויקט 9 באותו המקום יצר הפרדה בין תאומים זהים, במשפחות אומנה שהפוכות זו מזו 180 מעלות מבחינה סוציו-אקונומית (ואשר לא מגלות להם שהם אחד משניים). ומתחילות להישאל שאלות: מי החליט להעביר אותם למשפחות אומנה? האם זה אקט אתי להפריד ביניהם? מדוע לא סיפרו לאחד על השני? האם זה אתי להעביר למשפחות כה שונות במהותן? מה יקרה לתאומים כשיגדלו? מה יקרה אם ייפגשו? מה יחשוב התאום שגדל בקשיים כל חייו, על אחיו שגדל בחממה עשירה – כלכלית ותרבותית? האם יצליחו להתגבר על ההבדלים התהומיים? האם יצליחו להתחבר בכלל? לאחר שגילו זה את זה?

ובתוך כל אלה, אנו מתוודעים לפלודבריה,  לאגף המאובטח ביותר בשבדיה. ליסבת מגיעה לשם, אחרי שמרשיעים אותה על תקיפה, ומטילים עליה חודשיים של שהייה בכלא. למרות שעמדו נקודות זכות לצידה, כולל הצלת ילד – היא מורשעת. בתחילה הייתה ליסבת במתקן הכליאה הפתוח ביורנגורדה גורד, שם זכתה לדרגות חופש רבות, אך הגיעו איומים על חייה, והיא הועברה לפלודבריה.

האגף כבר מזמן עבר לשליטת האסירה בניטו אנדרסון, שהייתה לאימת האסירות במקום. במהלך היום, מתנהגת בניטו כאסירה רגילה. אך בערב בשעה 19:30 בדיוק, כשרכבת עוברת קרוב מאד לבית הכלא – מוציאים הרעש והרעידות את הסאדיזם מבניטו וחברותיה. ליסבת מביטה מהצד, רואה, ופועלת, כפי שרק ליסבת סלאמדר יודעת לעשות.


יום שישי, 15 בדצמבר 2017

קרוואן לשניים מאת מייקל זדוריאן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


אלה וג'ון, זוג זקנים, הנשואים זה לזה ששים שנה, יוצאים לטיול אחרון בקרוואן מביתם שבדטרויט (במדינת מישיגן שבארה"ב) בדרך לדיסנילנד (שבמדינת קליפורניה). על הכריכה האחורית של הספר כתוב: "ספר מרגש זה של מייקל זדוריאן, על נסיעה בלתי נשכחת של זוג בדמדומי חייו הנחוש להגיע אל קצה הדרך בתנאיו שלו, יהפוך בקרוב לסרט בכיכובם של הלן מירן ודונלד סאתרלנד".

ג'ון כבר לא תמיד מודע לנעשה סביבו, וסובל מאלצהיימר מתקדם, שמנתק אותו רוב הזמן מהבנה, ואפילו את אשתו הוא לפעמים לא מזהה. אלה נמצאת בעיצומם של טיפולים במחלת הסרטן.
למרות מחאותיהם של שני ילדיה, שאף הם כבר לא צעירים, וממש בניגוד לעצת רופאיה, היא מחליטה לעשות מעשה. עוזבת באמצע הטיפולים, לוקחת את בעלה שעדיין נוהג ללא שום קושי בקרוואן (קרונופש) המשפחתי, מכוונת את ג'ון לעלות על כביש 66 המיתולוגי הישן, ולנסוע את כל הדרך לדיסנילנד.

"מתחילים בבוקר על הכביש הבין-מדינתי בין אינדיאנה לשיקגו, שם אנחנו מתחברים לכביש 66 בנקודת ההתחלה הרשמית שלו... אף שהמוח שלו מתערפל, הוא עדיין נהג מעולה. הוא מזכיר לי את דסטין הופמן בסרט איש הגשם... ברגע שהוא נכנס לקצב של נהיגה למרחקים ארוכים, כל מה שצריך זה הכוונה (התפקיד שלי – האחראית על המפות), להתעלם מכל היציאות הפתאומיות והלא צפויות, ולחפש במראה את הסכנה שמתקרבת במהירות."

הדרך צופנת איתה גם בעיות. כשהם נתקלים בבעיה מכנית באוטו ומזעיקים עזרה, מגיעים שני אנשים שרוצים את כספם, אך נתקלים בעוז רוחה של אלה, כשהיא שולפת אקדח למולם.
מהי המטרה הסופית של הטיול, אנו מגלים רק בסוף, אבל הספר הזה, שהוא המסע שלהם, יפה לקריאה, ומלא באהבה וכבוד שלה אליו, בקשר שביניהם, בצפייה על דרך התמודדותה עם הבדידות שלה (מחליטה לבד, מבצעת לבד, מכוונת, וחושבת בשביל שניהם), לצד היכולת למצות את הזמן האחרון שעוד יש להם להיות יחד עלי אדמות, בדרך יפה. מחשבותיה מלוות בהומור "... עכשיו יש לנו את כל הזמן שבעולם. חוץ מהעובדה שאני מתפרקת וג'ון בקושי זוכר איך קוראים לו, אבל זה בסדר. אני זוכרת. שנינו ביחד יוצרים אדם אחד שלם."

הוא נוהג בכביש 66, המסמל, כמוהם, משהו שהיה טוב והתיישן, ובמקומות רבים כבר נעלם ונקבר מתחת לכביש המהיר, כבר אין בו  תועלת רבה, רוב הנוסעים כבר לא ישתמשו בו, אבל הוא רווי בנוסטלגיה, נופים יפים בדרך ואהבה לעולם שהיה.
בקרונופש אגורים מירב הזיכרונות שלהם על נסיעות משותפות, ארוכות טווח, עם ילדיהם. כדי לעודד את זיכרונותיו של ג'ון, ולהתרפק על אלו שלה, מקרינה אלה, בכל חנייה שלהם, שקופיות של תמונות משפחתיות. שניהם נזכרים, וזוכים לרגעים רבים של חסד ונועם.

יום שישי, 8 בדצמבר 2017

אלינור אוליפנט ממש בסדר מאת גייל האנימן. מאנגלית: הדסה הנדלר

כתבה: ד"ר רותי קלמן



הספר 'אלינור אוליפנט ממש בסדר' הוא סיפור מדהים בעומקו ובפשטותו גם יחד. בתחילת הספר מופיע ציטוט של אוליביה לנג מתוך The Lonely City: "... ככל שאדם נעשה בודד יותר, כך הוא נעשה מיומן פחות בניווט בין הזרמים החברתיים. הבדידות גדלה סביבו והיא אמצעי מניעה שחוסם יצירת קשר, אף על פי שהכמיהה לקשר חזקה..."

אלינור אוליפנט עושה הכל כדי לצאת מהבדידות, שנכפתה עליה. שנולדה סביבה כתוצאה מילדות קשה וטראומה גדולה של אובדן אחרי שביתה נשרף. הצלקת שעל לחייה, תוצאה פיזית של מאורע זה, היא הדבר היחיד שהאחרים רואים. את הצלקת הפנימית, הקשה יותר, הבעייתית כל-כך, היא מצליחה להחביא מתחת להתנהגות רגילה לכאורה.

המיומנויות החברתיות שלה מוגבלות מאד. אבל היא מנסה ללמוד. רואה הכל. את מה שחבריה לעבודה אומרים עליה. את הדרך שבה הם אומרים. את מה שהם לא אומרים, וכיצד הם מתנהגים, ואת הקשרים שביניהם. היא יודעת בדיוק איפה לקנות כל דבר, מסתכלת על התנהגות של משפחות ולומדת. לומדת, כי לא היה מי שילמד אותה במהלך חייה, כמי שגדלה רוב ימיה בבתי אומנה "לא ידעתי הרבה על הורים בכלל ועל אחים בפרט מעצם העובדה שגדלתי בצורה... יוצאת דופן."

יש לה הרגלים קבועים. של מה שהיא אוכלת. למה שהיא מקשיבה בביתה. את שיחת הטלפון מהכלא שהיא מקבלת מ"מאמי" בימי רביעי, היא מקבלת בלית ברירה, ותמיד שומעת בה עלבונות והשפלות. שומעת. ולא מעזה להתמודד. איש לא מגיע לביתה, מלבד נותני שירות, ותחושת הקיום שלה לעיתים היא על גבול הריחוף: "לעתים קרובות אני מרגישה שאני לא כאן, כאילו אני יציר דמיוני שלי. יש ימים שבהם אני מרגישה שהחיבור שלי לאדמה שברירי כל כך, שהחוטים הקושרים אותי לכדור הארץ דקיקים כקורי עכביש, כחוטי סוכר..."

למרות חוכמתה, והשכלתה האוניברסיטאית, יוביל אותה הכשל החברתי שלה, לידי התאהבות לא-רציונלית בזמר רוק, לא מוצלח במיוחד, שנראה טוב, והיא מחליטה שהוא יהיה בעלה. ההתכוננות שלה למפגש איתו, מכמיר ופתטי, וכל זה מבלי שתהיה לה נפש חיה אחת, שאיתה תוכל להיוועץ ושתשקף לה את המציאות.

ואז היא פוגשת  את ריימונד, איש המחשבים במקום עבודתה. ריימונד רגיש מאד לאנשים. הוא מתייחס בכבוד גדול ובאהבה לאימו הזקנה, ומשמח אותה כשהוא מביא את אלינור לפגוש אותה, וגם אלינור מרגישה לפתע שהחום שלהם נוגע בתוכה. הוא עוזר, לאיש זר בשם סמי, כשהלה נופל באמצע הרחוב, והוא מבין שעם אלינור צריך להתמודד בעדינות רבה.

לאט לאט, אף מבלי שאלינור מרגישה בכך, הוא הופך לחברה הקרוב. למישהו שהיא יכולה לסמוך עליו, ולהתייעץ איתו, והוא זה שיפתח לה את הדלת לעולם.