יום חמישי, 29 במרץ 2018

'האיש בחולצת הפסים' מאת מרדכי נאור

כתבה: ד"ר רותי קלמן


איש נפטר. תאריך הולדתו ותאריך פטירתו זהים. 1 בינואר. בן 85 היה במותו, ביום הראשון של המילניום, 2000. התחלה חדשה של העולם בלעדיו. מה היה תפקידו בעולם הזה? האם השאיר עקבות? חותם? האם השאיר משפחה? האם השאיר רכוש כלשהו, זולת דירתו הצנועה בת שני החדרים ברחוב יונתן הוַפְּסי 17 בצפון תל־אביב?
שכניו הטובים נירה ופרופ' עמינדב גבעון, חושבים שאין לו מכר, רֵעַ או בן־משפחה בעולם הזה, ומחליטים, במחווה של שכנים טובים במשך חמש־עשרה שנים, לשבת עליו "שבעה". כל יום בין 18:00 – 22:00. הם לא מצפים ליותר מדי ביקורים. מצפים לביקורי השכנים באותו הבניין, ואולי עובדי חנויות, או בנקים, שבהם הפקיד את כספו.

אבל ככל שציפיותיהם היו נמוכות, כך הם מופתעים יותר מיום ליום. אנשים זרים מגיעים בכל יום מימי ה"שבעה". הם מגיעים זרים ויוצאים מספרי סיפורים. מחברים עוד קשר בין היושבים "שבעה" למנוח ומחוברים יותר בעצמם.
עוד ועוד פותחים האורחים פתחים אל עולמו המסתורי והמיוחד של השכן המנוח. נירה ועמינדב נדהמים בכל יום מחדש. הם הכירו את שכנם הצנוע בשם דוב בן-ליש. הוא הצטייר בעיניהם כבן-אדם רגיל, פשוט ואולי קצת מדמיין. איש זקן שגר 17 מדרגות מעליהם. שמדי־פעם נכנס לשבת איתם, והקשיב יותר משדיבר. והנה הוא מתגלה בכל יום כבעל שם חדש. "... דוב בן ליש היה פעם אריה ברון, הודיעו לי שני האורחים, זה היה שמו של השכן שלכם... באמצע שנות החמישים. אילולא הפגישה המקרית הזאת בקפה שבפינת רחוב פרישמן, אמר כהן, לא הייתי מקשר אותו עם השם דוב בן־ליש... אני לגמרי מבולבלת, אמרה נירה. זה כבר השם השלישי שלו שאנו שומעים ביממה האחרונה..."
כך מתגלה שהשכן השקט – שלכאורה היה חסר כל ייחוד – חי חיים מלאי עניין, בכישרונות מיוחדים כמו ידיעת שפות רבות, אומץ רב, ואין־סוף עשייה פטריוטית ומלאת אתגרים למען הארץ,. כמו גם אין־ספור תפקידים, שונים זה מזה, מיוחדים ומפתיעים.

כשמר סומך, מנהל סניף הבנק, שבו ניהל בן-ליש את חשבונותיו, מופיע בבוקרו של היום השישי, שוב מופתעים השכנים הטובים. מר סומך אומר להם, שבן­־ליש, פתח חשבונות חיסכון לשני נכדיהם. פרופ' גבעון חושב: "סיפורו של בן־ליש הוא כמו הידרה מיתולוגית. אתה חושב שהיא גמורה, שאין לה כבר ראשים – והופ, מופיע ראש חדש, וכל הסיפור מתחיל פעם נוספת".
סיפורו של האיש, הוא גם סיפורה של מדינת ישראל. תוך כדי הסיפורים עליו, אנו נחשפים להיסטוריה של ארץ ישראל, על האוניות שהביאו את העליות הבלתי-לגאליות, את הניסיונות של "ההגנה" להערים על שוטרי המנדט הבריטי, שניסו לטרפד את העליות, חוויות מעליות הנוער, מתקופת המעפילים, הקשרים הסודיים בארצות ערב, ועוד.
מומלץ.

יום חמישי, 22 במרץ 2018

'רגע לפני האושר' מאת אנייס לֶדיג. מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן


וואוו. איזה ספר יפיפה!!! דיאלוגים שנונים. נשמות שלומדות להכיר זו את זו, להתחבר. לגעת. להבין. להכיל, לעזור זו לזו לעבור את משברי הגלים של החיים, לאהוב.

קודם כל ישנו המוטו של הספר, שהוא ציטטה של אלכסנדר דיומא "האנשים שאהבנו לעולם לא יהיו עוד היכן שהיו, כי אם בכל מקום שאנו נהיה בו." והספר מוקדש "לנתנאל, הנמצא בכל מקום שאני נמצאת בו..."
ואז אנו מתוודעים לז'ולי, נערה צעירה בת עשרים, אם חד הורית ללודוביק (לולו) בן השלוש. ז'ולי נזרקה מביתה בשל ההיריון, וגם הפסיקה את לימודיה למרות הצטיינותה בלימודים. כדי לקיים את עצמה ואת בנה, היא עובדת כקופאית, בתנאים מחפירים, ועם בוס נצלן וחסר לב. ז'ולי מתגוררת בשכירות עם הילד בדירונת זעירה. הם מתקיימים בקושי, אבל הילד מוקף אהבה ומקבל חינוך טוב.
אל הסופרמרקט שבו היא עובדת נכנס פול, שנמצא אותו זמן ברגעים הפחות טובים של חייו. אשתו עזבה אותו חודש קודם. המלאי במקרר נגמר, והוא נכנס אבוד למקום שאינו רגיל להיות בו. הוא קונה פיצה קפואה, כמה תפוחים ובירות, ומתייצב בקופה של ז'ולי, שחוותה כמה רגעים קודם לכן השפלה ואיומים מהבוס שלה. רגע המפגש הזה, ישנה את חיי שניהם. "... הקופאית יפה... בקושי מסתכלת על הלקוחה כשהיא מחזירה לה עודף, ומנצלת את הזמן כדי לנגב דמעה שצצה משום מקום על לחיה. הסנטר לא רועד, הנשימות לא קטועות... הפנים שלווים, ובכל זאת דמעה אחת הרשתה לעצמה לצאת לנשום אוויר. תורו של פול מגיע. "שלום, ז'ולי!" "אנחנו מכירים?" היא מרימה עיניים בתמיהה. "לא, אבל זה מה שכתוב לך על התג. אחרת מה הטעם בתג שֵׁם?" "כדי להלשין עלינו לקופה הראשית כשאנחנו טועות בעודף. רק לעתים רחוקות כדי להגיד לנו שלום."... "הוא מחייך. חיוך קל נרמז על שפתיה של ז'ולי. עבר נצח מאז שגבר התייחס אליה בחביבות. מישהו נחמד אליה, ולא ההפך לשם שינוי... קלילות וכבוד עצמי שוכנים עכשיו זה לצד זה בבית הקברות של האשליות האבודות."

קשר יפה נרקם בין פול לז'ולי. כשהאחד כואב, השני מנחם. היא גם לומדת להכיר את ז'רום, בנו של פול. ז'רום אינו מצליח להתאושש מהתאבדותה של אשתו.
הצביר במשמעות של הרומן הזה, על פי המחברת, הוא "התקרבות בין אנשים רגישים ופצועים. הקשר ביניהם מביא לשיקום של כל אחד מהפרטים באמצעות הקבוצה שנוצרה". וכך אומר רומן, שז'ולי תכיר בהמשך: "זה לא שהחיים יפים. זה אנחנו שרואים אותם יפים יותר או פחות. אל תצפי להגיע לאושר מוחלט, תיהני מהדברים הקטנים של החיים שמצטרפים זה לזה ומאפשרים להחזיק מעמד לאורך הדרך."
לצחוק ולדמוע חליפות.

יום חמישי, 15 במרץ 2018

'מדריך לנוסע הבודד' מאת יובל גורן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר כתוב בצורה מבריקה. זורם, ומחבר קצוות, שרק לכאורה אינם מחוברים. שהרי מה יכול לקשר בין ערב מלחמת יום הכיפורים, לגרמניה של 2003? שבזיכרון הקולקטיבי שלנו, מחוברת כל כך ובעיקר למלחמת העולם השנייה, ולחורבן יהדות אירופה.
העלילה נחשפת לקורא דרך מחשבותיו וכתיבתו של בני דנץ (דנציגר), בחור הלום קרב, שיצא לסיור עם עוד ארבעה חיילים, וחווה על בשרו את הלם ההתקפה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים. כל מה שהוא עושה אחר כך, ולא משנה עד כמה ינסה להתרחק בליבו, בגופו ובמוחו, ממה שקרה, כל דבר יזכיר לו, את הרגעים שלפני, ואת הרגעים שבתוך. כואב, לא רק את מה שעבר, אלא אף את ההתייחסות של הצבא לאחר מכן.
דנציגר, בעל השכלה רחבה, בעיקר בהיסטוריה, ומחובר ליוצרים כמו פול סיימון, קט סטיבנס ולאונרד כהן, יוצא, לאחר המלחמה, למסעות כתיבה מטעם מערכת עיתון, כשהוא כותב טור בשם 'טעם החיים של דנציגר'. לאמיתו של דבר, הוא מנסה באמצעות המסעות, למצוא את טעם החיים, שאבד לו, ולצאת מזיכרונותיו הקשים. גם כמי שאיבד את אביו במלחמת סיני, כשהיה בן שלוש, וגם כמי שעבר מלחמה בעצמו. אבל כשהוא מגיע לקזינו בוויסבאדן שבגרמניה, בעקבות דוסטויבסקי שנהג להמר שם, הוא מבין, שהכל הבל, ושתפקידו, לא לדווח על מקומות כגון אלה, אלא לתת לקוראים, שמטיילים לבד, טיפים מתוך ניסיונו כמטייל בודד. הוא עוזב את המטרה שלשמה נשלח, מפוטר בשל כך, ומשם, הוא יכול כבר לעשות את מה שהוא באמת רוצה. כל מה שיחווה, יתורגם להחלטות שיפתחו בפניו את הדרך, ומשם – את דרכם של בודדים אחרים.
"העיקר הוא ששנים אתה הולך בדרך" הוא כותב ב'מדריך לנוסע הבודד' "מגיע לצמתים, לחלקם הגעת מכוח החלטתך, רובם נכפו עליך על ידי הגורל, המזל. לפעמים פנית שמאלה, לפעמים פנית ימינה, והרבה פעמים התעלמת מכך שיש בכלל צומת והמשכת ללכת ישר. כל מה שאני אומר: מספיק לזרום. כל מה שאני טוען: מהצומת הזה כבר לא ניתן להתעלם. די להיכנע לרודנות הזמן ולטוטליטריות הקיום. הגיע הזמן לנווט את חייך, ללכת למקום שאתה בחרת. הנסיעה תהיה הצעד הראשון."

הוא מבין, שברשימות שלו לאחרים, הוא מנסה בעצם לחלץ את ה'אני העצמי' שלו, שהלך לאיבוד באותו יום קשה, שלושים שנה קודם לכן. במהלך שיטוטיו בגרמניה, כשהוא מודע היטב להיסטוריה המקומית מתוך לימודיו, הוא מבין, שגם שם היו אנשים בשר ודם שנלחמו, ונפצעו, ונהרגו. גם שם נותרו משפחות שנקרעו מאהוביהן. גם שם נלחמו למען ערכים, או נפגעו בשם אידיאלים.
הוא מאד ישראלי בחברמניות שהוא מפגין כלפי זרים, בהתחברות המיידית אליהם, וכך הוא מתוודע בטבעיות למריאן, שתעזור לו לראות את הדרך.

יום חמישי, 8 במרץ 2018

'הבית בקצה הלילה' מאת קתרין באנר. מאנגלית: שרון פרמינגר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


'הבית בקצה הלילה' הוא רומאן שמהלל את סיפורי העם. במקרה הזה סיפורי עם איטלקיים וסיציליאניים. אוסף האגדות וסיפורי העם של ג'וזפה פיטרה, היוו את מקור ההשראה הראשון, אך לא היחיד, של מחברת הספר, קתרין באנר. פּיטְרֶה הרופא, אסף את כל הסיפורים לקובץ סיפורי העם. הוא גם הדמות שעליה מבוססת בספר דמותו של הרופא אמאדו אספוסיטו, שהגיע יום אחד לאי הקטן קסטֶלמַארֶה בסיציליה, התאהב במקום, כמו רבים אחרים, ושם נשאר עד יום מותו.
הרומאן הוא סאגה של כמאה שנה, שמתחילה באמאדו ומסתיימת בלנה, בתו של נכדו, סרג'יו. כל תושבי האי, על אהבותיהם, שנאותיהם, קנאותיהם ותמימותם, נפתחים בפנינו, במניפה רחבה של דמויות. דמויות, שהולכות ומתגלות באנושיותן הגדולה, ובקיבוציות של מקום קטן, שבו כולם יודעים על כולם. מקום, שבשל היותו מנותק מהעולם יש בו משמעות גדולה לעזרה ההדדית.
סיפורי העם וסיפורי המקום, נכתבים על-ידי אמאדו מפי המקומיים: האלמנה ג'סואינה, סיניור ריצו, האיכר מאצו, אגתה הדייגת ואחרים. אחר-כך הם יעבירו את המחברת האדומה של אמאדו מדור לדור, והסיפורים שבמחברת יאדירו בכוחם את השומעים, ויספרו גם את הסיפורים המקומיים על האמונה בַּקְּדוֹשָׁה הפרטית שלהם, אגתה הקדושה, וְנִסֶּיהָ.

המאורעות ההיסטוריים, שמתחילים ב-1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, משתרגים בתוך המציאות של תושבי האי קסטֶלמַארֶה ונמשכים עד 2009. למרות שהם מסוגרים במקומם, הם חשים את מאורעות המלחמות. בניהם, המשתתפים בקרבות, חוזרים שלמים, או מסוכסכים בנפשם, או לא חוזרים כלל. הם חווים את השפל הכלכלי של 1929, את הצמצום במלחמת העולם השנייה, ואת הפריחה שלאחר מכן. הטכנולוגיה מגיעה אל פיתחם, והם מנצלים את ההזדמנות של תיירות פנים לאי. האי משתנה עם הזמן, אך המהות של המקום לא משתנה.

כשאמאדו מגיע לאי, מספרת לו פינה ולה, המורה, את סיפורו של ביתה "הבית בקצה הלילה" (קאזָה אֶל בּוֹרְדוֹ דֶלַנוֹטֶה). "זהו הבית הישן ביותר בכל האי, מלבד החורבות הנטושות," אמרה "הזקנים חושבים שהוא רדוף מזל רע, כי זה הבית האחרון שקללת הבכי המפורסמת דבקה בו, לפני מאות שנים. יושבי האי ניסו להרוס אותו אבל לא הצליחו – הקירות היו עבים מדי. הוא שרד ארבע רעידות אדמה וגם מפולת סלעים אחת. לכן התחילו לרחוש לו כבוד... האמונה אומרת שבית שורד תהפוכות כאלה רק בשני מקרים: אם אגתה הקדושה בירכה אותו, או אם השטן קילל אותו." הבית בקצה הלילה היה למקום מִשְׁכָּנָהּ של משפחת אספוסיטו לדורותיה, ותשמש גם כמסבאה מקומית, המפורסמת בכדורי האורז שלה וּבְמַאֲפֶיהָ.
מי שנמצאת במרכז, ועם עמוד שידרה חזק – היא מריה-גרציה, בתו של אמאדו – שֶׁתְּשַׁמֵּר את הסיפורים, ותלכד סביבה את המשפחה, החברים וכל השאר.   

יום שישי, 2 במרץ 2018

'לפני שהיינו שלך' מאת ליסה וינגייט. מאנגלית: נורית לוינסון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


ריל פוס היא הבת הבכורה של ברייני וקוויני. היא גדלה באהבה ביחד עם ארבעת אחיה, קמיליה, לארק, פרן וגביון, בספינה קטנה על גדות נהר המיסיסיפי. כשאמה כורעת ללדת, והמיילדת מגלה שמדובר בתאומים, היא מבינה שקוויני בסכנה, והיא חייבת להגיע ללידה מסודרת בבית חולים. ברייני, אב המשפחה שלא נמצא בשום קשר עם הרשויות, וחושש ממעצר, מהסס לקחת את אשתו לבית החולים, אבל כשהוא מבין שאין ברירה, הוא מבקש מחבר לדאוג שמישהו ישגיח על הילדים בזמן היעדרם של ההורים.

לראשונה בחייהם, נשארים הילדים ללא ההורים. בחוץ מופקד עליהם נער צעיר, שאמור להשגיח עליהם, אך אז מגיעים שוטרים. הנער לא יכול לעשות כלום כנגדם, וכל ילדי המשפחה נלקחים בכוח מהספינה. בתמימותם הם חושבים שלוקחים אותם לבית החולים להוריהם. אבל הם נלקחים לאגודת מעונות הילדים של טנסי, לסניף בעיר ממפיס, בניהולה של ג'ורג'יה טאן.
הילדים סובלים מיחס מחפיר, רעב, אלימות קשה, אי-אנושיות, ללא משחקים ובסכנת חיים. ריל, ששמה מוסב למיי במוסד זה, עדיין מקווה שהוריה יצליחו לאתרם. אבל בינתיים קמיליה, המרדנית שביניהם, נאנסת, מוענשת ועקבותיה נעלמים. לארק וגביון מאומצים על ידי משפחות, וגם פרן הקטנה בת הארבע מועמדת ודאית לזוג, שאיבדו את בתם בלידה, ואינם יכולים ללדת יותר. פרן, הקשורה מאוד לריל, אחותה הבכורה, לא מפסיקה ליילל בביתה החדש, ומרטיבה בלילה. ההורים המאמצים מבינים שהיא זקוקה לאחותה ריל, ומחליטים לאמצה גם כן. 

סניף ממפיס, בניהולה של Georgia Tann היה אמיתי. במשך עשרות בשנים נהגו אנשיה  של טאן לחטוף ילדים מהוריהם, לכולאם בתנאים לא אנושיים, ללא אוכל סביר, ללא צעצועים, כשהם נתונים לסכנת חיים והתעללות. אחת לכמה זמן, הם היו מולבשים בבגדים יפים ויוצאים לאירוע צפייה, שאליו הגיעו זוגות חשוכי ילדים, שהתרשמו מאד מהמקום, מדיבורה החלקלק והמתחנחן של טאן ומהילדים היפים, ובעיקר הבלונדינים, שג'ורג'יה טאן הציגה לפניהם בשמות בדויים. לכולם סיפרה טאן, שמדובר בילדים יתומים, שאין להם הורים, או שההורים לא יכלו לגדל את הילדים ולכן חתמו על מסמכי ויתור. התקשורת היללה את טאן שהצטיירה, כלפי חוץ, כנדיבה, הומאנית ורבת חסד. אך רבים מהילדים מתו במוסדותיה, וגם מי שנותרו ואומצו, נשארו עם צלקות לכל החיים. טאן נפטרה ב-1950 בלא שתבוא על עונשה.

שני זמנים בסיפור. זמן הילדות של ריל ואחיה, והתקופה הקשה שעברו, וזמן ההווה, המתרכז באייבורי, עורכת הדין המוכשרת, בתו של סנטור, שמסומנת כיורשת הפוליטית שלו. אייבורי חוזרת לבית ילדותה עקב הידרדרות בריאותית של סבתה ג'ודי ואביה. פגישה מקרית עם קשישה בבית אבות פותחת בפניה פתח לעולם של סודות ולקשר בין אותה הקשישה, מיי, לסבתה ג'ודי. מרתק.