tag:blogger.com,1999:blog-23994426869509629492024-03-05T20:57:49.357+02:00הספרייה הציבורית ע"ש מאיירהוף דימונהעולם חוויות של ידע, דמיון ויצירה
Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.comBlogger465125tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-2212984308047455982022-12-25T12:44:00.005+02:002022-12-25T12:44:49.284+02:00 'נגה באפלה' מאת רבקה כהנא ובת-עמי מלניק<p style="text-align: right;"><span style="font-size: 16pt; text-align: center;"><b><span style="color: #800180; font-family: arial;"> כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></b></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="color: #333333;">במרכזו
של סיפור חיים אמיתי זה, עומדת דמותה אצילת הנפש של הולנדית נוצרייה בשם יֶט.
לימים, יט דה־לונג (לאחר נישואיה לדוד דה־לונג). אשה טובת לב זו, הייתה מוכנה
לשמור, לטפל, ולגדל תינוקת יהודיה בשם רבקה כהנא, בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא דאגה לה כְּאֵם, בעזרתו של דוד, עד שהמלחמה
נגמרה, והוריה שבו לקחתה.</span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="color: #333333;"><o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">מחברות
הספר, שאחת מהן היא רבקה עצמה, מבקשות לציין, שהספר "<b>מבקש להנציח את זכרה
של המצילה שסיכנה את חייה יום יום ורגע רגע</b>", והן מקדישות אותו "<b>לכל
מי שחמל, אהב, העז והסתכן למען זולתו כשמסביבו שוררת אפלה כבדה</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">ראוי
לציין גם את סיטייה ורניר בומר, הולנדים נוצרים, שאף הם, לא יכלו לעמוד מנגד,
בתקופה אפלה זו, והם ממהרים להודיע ליהודים שמסביבם על כל אקציה, שמתעתדת להתרחש
ברחוב היהודי. סיטייה היא גם זו, שמקשרת בין אלס וּבֶּנוֺ וייסברג לבין יֶט, מי
שעתידה לשמור על בתם, ולגדלה כאילו הייתה בתה, ושגם לאחר מכן, היא עוזרת כמיטב
יכולתה ליט ולאלס.<o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="color: #333333;">אלס
ההרה, איבדה את תינוקה הראשון כשהיה בן כמה חודשים. לכן לא העלתה על דעתה אפשרות
שתוכל להיפרד מהתינוק/ת לאחר שתלד. אבל המצב באמסטרדם מחמיר. כשסיטייה ורניר לא
מצליחים להודיע להם על אקציה, מתבקשים אלס וּבֶּנוֺ, על־ידי אנשי </span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="color: #333333;">S</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="color: #333333;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>.</span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="color: #333333;">S</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="color: #333333;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> נאצים ועל ידי שוטרים
הולנדים, לעזוב את ביתם תוך עשר דקות. הם נשלחים יחד עם כל היהודים למחנה
וסטרבורק, שהוא מחנה מעבר. משם נאמר להם שהיהודים נשלחים למחנות עבודה. אבל לאמיתו
של דבר, כל מי שנשלח משם, הגיע למחנה השמדה. מה שהתברר ליהודי הולנד, רק בסוף
המלחמה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">למזלם
של בני הזוג, הם מיועדים להשתחרר מהמחנה ולחזור לאמסטרדם. אבל היום המתוכנן יוצא
בשבת, וְבֶּנוֺ מתעקש, שהוא לא נוסע בשבת.
במבט מהצד, וגם בעיני המנהל היהודי של המחנה, נראה שבֶּנוֺ יצא מדעתו "<b>תגיד,
אתה השתגעת?!</b>" גוער בו מנהל המחנה היהודי בהלם "<b>יש לך אישור לצאת
לאמסטרדם! אשתך עומדת ללדת! אנשים מתחננים לצאת מהמחנה! ואתה מדבר על שבת?!</b>"
ובכל זאת מצליח בנו לשנות את התאריך, והם יוצאים בשלום מהמחנה וחוזרים לאמסטרדם,
אך לא לביתם, שכבר ניתן לאחרים. הם מוצאים מקלט זמני בביתו של הרב ספרא, שחי שם
בצמצום עם משפחתו הגדולה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">השניים
ניצלים לאחר שאלס הוזהרה שלא ללדת בבית החולים היהודי. ובאמת, מיילד אותה רופא
יהודי בביתה, והתינוקת, רבקה, באה לעולם. ביום שלמחרת הלידה, שומעת אלס, שהיתה
פשיטה נאצית על בית החולים היהודי, וכל מי שהיה שם, נשלח למחנות ונספה. נס נוסף
מתרחש, כשאלס מבינה שאין לה ברירה אלא להפקיד את התינוקת בידי אישה זרה. העברת
התינוקת מצמררת: <o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">"<b>הפגישה
מתקיימת ברחוב. אלס דוחפת את עגלת התינוק ובנו צועד לידה. יט מתקרבת, היא זרה
לחלוטין, הם מעולם לא ראוה לפני כן. על צווארה מטפחת כחולה. היא מתקרבת אליהם
וצועדת לצדה של אלס. היא מניחה יד אחת על ידית העגלה, אלס מורידה יד אחת, לאחר מכן
מניחה יט יד שנייה, ואלס מורידה את ידה.
אלס ובנו פונים ימינה לעבר רחוב צדדי ויט עם העגלה ממשיכה קדימה. אלס מתאפקת שלא
לפרוץ בבכי, היא באפיסת כוחות ורועדת בכל גופה. איך תצליח התינוקת לינוק מבקבוק?
איך תדע האישה להחליף לה חיתול? לרחוץ אותה?</b>..." <o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">כשעה
לאחר שנמסרה התינוקת, מתעקשת אלס לראות אותה פעם אחרונה. בנו מתעקש שמסוכן להם,
מסוכן לתינוקת ומסוכן למצילה. הם הולכים להתייעץ עם הרב ספרא. הלה מקשיב לשניהם
ואומר לבֶּנוֺ "<b>שמע בקולה</b>". הם מקבלים את הכתובת של יט ומגיעים
אליה. אלס מלמדת את יט, כיצד לטפל בתינוקת, וכעבור מספר שעות, כשהזוג מתכוון
לעזוב, מתקבלת הודעה, שהגשר הורם, ואין להם לאן לחזור. מסתבר שבאותן השעות, אספו
את כל היהודים שנותרו באמסטרדם, כולל הרב ספרא וכל בני משפחתו. הם נשלחו למחנה,
וניספו. אלס וּבֶּנוֺ ניצלו שוב.<o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">יט
מציעה להם להישאר בביתה בינתיים. אלס שמחה להיות קרובה שוב לבתה התינוקת, והיא
רואה עד כמה יט טובה איתה, מה שירגיע אותה בעתיד. אלס ובנו מוצאים בינתיים מקומות
מסתור נוספים, עד שהם מקבלים תעודות מזוייפות, ונאלצים להיפרד. בנו יישאר עד סוף
המלחמה בעיר אמרספורט, וייקרא פרנק. אלס תסתתר בכפר חמרן, ותיקרא דייזי.<o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">יט
הטובה שמרה על קשר מכתבים רציף עם שניהם, ודיווחה להם כל הזמן על התקדמות הילדה
וגדילתה. היא אף הסתכנה ולקחה את הילדה, שגדלה בחממת אהבתה, לבקרם, כשהיא מספרת
לילדה שהם הדודים שלה. בין מאמציה לגידול הילדה, ראוי לציין גם, שהקצבת המזון באותם
הימים הייתה קטנה ולא מספקת. אין מזון בשווקים, אין ירקות ופירות ויט מסתכנת
ברכיבה על אופניים למקומות רחוקים, כדי
לספק לילדה מזון חיוני, ואף הסתירה ילדים נוספים.<o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">כשהייתה
רבקה בת שנתיים וחצי, הסתיימה המלחמה, ומתברר שאז מתפרסם צו מלכותי אכזרי, שכל ילד
שהוחבא אצל משפחה הולנדית יכול להפוך לילד חוקי שלהם, <u>אלא אם ההורים הניצולים
יוכיחו שהם כשירים לגדל את ילדם הביולוגי!</u>
סטטיסטיקה המופיעה בסוף הספר, מציינת, שמתוך 4,500 ילדים, שהוסתרו בהולנד
בתקופת המלחמה, הוחזרו למשפחותיהם היהודיות רק 1,417. 360 ילדים נותרו בידי
המשפחות שהסתירו אותן ואומצו כחוק, ו-2,723 ילדים ניספו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">רבקה
כהנא, התינוקת שניצלה בזכות יט, הקימה משפחה גדולה בישראל, למדה ספרנות ועוסקת בכך
עד היום. היא שמרה על קשר עם מצילתה עד שזו נפטרה. יט ודוד דה־לונג זכו להיקרא "חסידי
אומות העולם" מטעם יד ושם.<o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;">הספר
נכתב כספר היסטורי, והוא מרתק, מעניין, וחושף בפני הקוראים פרק משואת יהודי הולנד,
ש-80% מהם ניספו בשואה. יהי זיכרם ברוך.<o:p></o:p></span></span></p>
<p dir="RTL" style="direction: rtl; margin-top: 0cm; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="color: #333333;"><span style="font-family: arial;"> </span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p><span style="font-family: arial;"> </span></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-1368375982602998612022-12-11T06:18:00.002+02:002022-12-25T12:45:05.518+02:00 'גם לנו יהיו פרחים' מאת פאם ג'נוף ; מאנגלית: יסמין קלין<p><b><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"> כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></p><p class="MsoNormal" dir="RTL"><span style="font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">גורלן של שתי נערות פולניות בקרקוב,
בשנת 1943, נכרך יחד, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. סיידי, היא נערה יהודיה בת
18, שהוריה מבינים שהגטו הולך ומתרוקן, והם חייבים להימלט מהאקציה הבאה, שכנראה
תרוקן את הגטו כליל. אלה היא נערה פולניה, לא יהודיה, בת 19, יתומה מהוריה,
ומנושלת ממשפחה ואהבה, על</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ידי אמה החורגת. לאחר מות בעלה, אביה של אלה, יורשת האם החורגת את הבית,
מארחת גרמנים, ומתעמרת בנערה היתומה. גם החבר של אלה, קריס, מתרחק ממנה באותה
התקופה בשל פעילויותיו המחתרתיות בצבא המולדת וכדי לא לסכן אותה. אלה בודדה וסובלת
בבית שכבר אינו ביתה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">בעזרת פאבל, פועל ביוב פשוט וטוב לב,
בורחים סיידי ומשפחתה, ועוד שלושה זרים, אל תעלות הביוב המצחינות והחלקות, כדי
להסתתר. אך במקום מסויים, בשעה שהוא מנסה לעזור לסיידי לא ליפול, נופל אביה האהוב
אל מותו. סיידי ואמה נאלצות לכבוש את צערן ולהמשיך במסע ההימלטות. הן נדחסות
בתעלות צרות למנהרות הביוב, ומתמקמות בחדר בטון 4</span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">X</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="EN-US" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> </span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">4 מ', ללא חלונות ומקור אור, שבו ספסלים
מאולתרים, קמין חלוד ועכברושים. זה יהיה מקום מפלטן, ביחד עם המשפחה הנוספת של
יהודים דתיים, המונה אב, בן, שאול, וסבתו. אמה של סיידי, בהריון, מה שעושה את המצב
לקשה יותר. הריח בלתי נסבל, הצפיפות גדולה, ומתחושה של גועל נוראי מהסביבה בה הם
נמצאים, הם נאלצים להסתגל לשהייה של חודשים במקום. הבלתי נסבל, הופך לנסבל כשמדובר
בהישרדות. יציאה מתעלות הביוב, היא בשבילם מוות כמעט ודאי. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בהתחלה הם עוד יכולים לשלם לפאבל על
המזון הדל, שהוא מצליח להבריח אליהם, מדי שבוע. אבל גם כשהכסף נגמר להם, הוא ממשיך
ומביא להם מזון, למרות שהוא מתקשה לעמוד בכך, לנוכח השווקים הכמעט ריקים. קיומו
ועזרתו עבורם היא הרבה יותר מהבאת מזון והחבאה "<b>לפני המלחמה פאבל היה פועל
שמעטים הבחינו בו. פה הוא היה המושיע שלנו... לפעמים הוא נשאר קצת ומספר לנו חדשות
מהעולם שבחוץ</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">סיידי תתוודע למנהגים הדתיים של תפילה,
איסור התייחדות ואיסור מגע של המשפחה הדתית, משפחת רוזנברג, החולקת עימם את מקום
המסתור. אך למרות זאת, הבדידות הנפשית של שני הצעירים, שהטרגדיות מקיפות אותם,
המקום המשותף המהווה להם מקלט, והגיל הקרוב, גורמים לצעירים להתקרב ולשתף זה את זו
במחשבות וברגשות. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בערבי שבת תנסה המשפחה הדתית לשמור על
קדושת השבת עם שני בדלי נרות וכוס יין לקידוש. סיידי, שבאה מרקע לא דתי, לא מבינה
זאת בתחילה. "<b>בהתחלה נראתה לי ההתעקשות הזאת מטופשת. אבל אז הבנתי שהטקסים
האלה הכניסו בחייהם ארגון ותכלית, כמו סדר היום של מאמא, אך עם יותר משמעת. פתאום
הצטערתי שאני לא שומרת מסורת, כי כך הייתי יכולה לסמן את הימים החולפים. הם אפילו
התקינו מזוזה מאולתרת בפתח החדר</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">באחת הפעמים, בהן מתרחקת סיידי מכולם בתוך
תעלות הביוב, כדי למצוא רגע לעצמה, וכדי להציץ אל מראהו הצר של העולם שבחוץ, כפי
שהוא נגלה מבעד לשבכת הביוב, היא מוצאת עצמה פנים אל פנים מול אל</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ָ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ה, ההמומה לגלות פנים מלוכלכות של נערה
בגילה המציצות אליה מתוך הביוב. כשסיידי רואה את הנערה הנקייה והיפה שבחוץ, הבוהה
בה ובידה פרחים, נעמדת אמה מאחוריה ולוחשת לה" "<b>יום אחד גם לנו יהיו
פרחים</b>". סיידי מתקשה להאמין. "<b>המחשבה על חיים מחוץ למנהרת הביוב,
על דברים יפים ורגילים, נראתה לפעמים כמו חלום נשכח</b>..."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בפעם הבאה כשתיפגשנה השתיים, תחייך אלה
לסיידי. "<b>זה היה החיוך האמיתי הראשון שראיתי מאז שירדנו למערכת הביוב</b>"
תחשוב סיידי באותו הרגע. בפעם הבאה, מצליחה אלה להגניב אליה חתיכת לחם קטנה,
ומופתעת כשסיידי אומרת לה שהיא תחלק אותה בין אלה שמתחבאים איתה. "<b>האושר
שהסבה לה חתיכת לחם שבר את לבי</b>" היא חושבת, ומבינה באיזה מצב נמצאת הנערה
היהודייה שמסתתרת בביוב.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">סיידי ואלה תיפגשנה שוב ושוב, משני
עברי השבכה, למרות הסכנה. כשהן מספרות זו לזו את קשיי חייהן ומגלות הבנה וחיבה
האחת לשנייה. אלה תנסה לעזור ולהבריח להם מעט מזון, למרות המעקב הקפדני והאכזרי של
אמה החורגת, ותסכן את עצמה שוב ושוב למען חברתה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">בחודשים הבאים, יעברו משברים רבים על
המתחבאים היהודים, כמו</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">גם
על העולם שבחוץ, ועל חייה של אלה. בין השאר, תיעלם אמה של סיידי, שסיכנה עצמה
ויצאה מהמחבוא, כדי להסתיר, בלית</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ברירה, את התינוקת, אחותה של סיידי, שנולדה בתנאים</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">לא</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">תנאים. שכן בכייה של התינוקת, יכול היה
להסגיר את כולם.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">העולם יתהפך, יתיישר איכשהו, והנפשות
הפועלות, אלה שנותרו, יחיו את חייהן. פגישה מרגשת של שתיים שלא פגשו זו את זו שנים
רבות, ולא ידעו מה עלה – האחת בגורל השנייה – תתקיים בערוב ימיהן, וזר של פרחים,
יסמן הבטחה שהתגשמה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בהערת המחברת, בסוף הספר, נאמר, שהספר
מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי של קבוצה קטנה של ניצולים יהודים ממלחמת העולם השנייה,
שבאמת הסתתרו במנהרות הביוב של העיר לבוב בפולין.</span></span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-13775943912850196412022-12-04T12:25:00.002+02:002022-12-04T12:25:19.988+02:00 'פגישה בקצה הערב' מאת רחל טלשיר<p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"> כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></p><p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><br /></span></span></b></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">שלושה אחים בערוב ימיהם יושבים ומחכים
לעת ערב לאורח או לאורחת. מירקה, האחות הגדולה, בת ה-85, זאב בן ה-82, ובצלאל בן ה-81.
קצה הערב, אינו רק זמן מוחשי של אותו יום בהווה, אלא סמל לגילם, לערוב ימיהם.
ולמרות הגיל, ולמרות כל מה שעברו, כל אחד לחוד, ובמשותף, כולל הבגידות והכעסים
והשתיקות, הם עדיין שרויים יחד, מקובצים בחדרה הקטן של מירקה בקיבוץ 'נאות מדבר', ומחכים.
<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">שני האחים יודעים מי אמור/ה להגיע. אך
מכיוון שגזרה על עצמה שתיקה והעמדת פנים של תשושת נפש, אין מירקה יכולה לשאול אותם
מי האורח שאמור להגיע. היא רק מבינה זאת – מההכנות שהכינה אותה מריוויק, המטפלת הפיליפינית
טובת הלב שלה, שיודעת להעניק לה רוך וחיבה שלא קיבלה מאימה מעולם, ומהחולצות
החגיגיות של אחיה, כמו גם, מהיותם יחד איתה, שעה ארוכה מול מסך הטלוויזיה הגדול. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">במסך מוקרנת תוכניתה של מאיה מצליח,
המראיינת בחור שמספק אקסטזי, ולעיתים מנווטת השיחה שעל המסך, את כיוון הרהוריה של
מירקה, שלמרות העמדת הפנים של מי שאינה מבינה מה קורה סביבה, היא צלולה לחלוטין. מחשבותיה,
הנפרשות לפנינו, מגוללות את סיפור חייה וחיי אחיה, מבית ילדותה העני ברחוב
נטרוביצ'ה 7 בלודז'; בית המלאכה המשפחתי, שבו הועסקו הילדים, שעות על שעות בכל
יום; גטו לודז'; המחנה, נוילנד, שהשתתפו בבנייתו בהוראת הנאצים, ועד הגעתם לארץ,
ולקיבוץ. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לפי הבנתה של מירקה, יש רק ארבעה
שיכולים להגיע. ועם כל אחד מהם יש לה סיפור ארוך: <u>האשק</u>, אותו הכירה
בילדותה, שהיה אהבתה הראשונה, וגם אבי בתה, דפני. האשק, שעזב אותה ואת הקיבוץ אחרי
סיפור ארכיון המרי; <u>דפני,</u> הבת, שהיתה כרוכה אחרי אביה, האשק, בקיבוץ "<b>האשק
נשא אותה על כפיו כאילו היתה פעימת הבריאה</b>". דפני, בתה, שעזבה את הקיבוץ,
כשהבינה שחברי הקיבוץ מתקשים בשל המנגנון החברתי שלהם, לקבל התנהגות שונה מהמקובל,
כשהחבר שלה, מביא את מאכליה המיוחדים של אמו, לחדר האוכל של הקיבוץ, ופורש אותם בתמימות
ובנדיבות על השולחן. שעזבה גם באכזבתה ממירקה, שלא ידעה להיות אמא חמה, כפי שלא
קיבלה חום מאמה, שלה; <u>דולפי</u>, העציר הגרמני, שעימו היתה לה מערכת יחסים בתוך
נוילנד, המחנה שהקימו הנאצים, כאחיזת עיניים להתיישבות יהודית כפי שמירקה מסבירה "<b>הם
רצו שניראה לעיני צבאות בעלות הברית כמו שמורת טבע של יהודים</b>". דרכי
השניים נפרדים כשהיא יוצאת משם. אך מהקיבוץ היא שולחת לו אינספור מכתבים, למרות
שאינה מקבלת ממנו אף מכתב, למעט שרשרת אחת; ו<u>רובי</u>, בנו של בצלאל, אחיה.
רובי שנקשר אליה באופן מיוחד, גורש מהקיבוץ והפך לאמן מפורסם.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">"<b>נשארו רק ארבעה אנשים שהסיכוי
לראות אותם עדיין מתעתע בי עד כדי כך. רק בשביל לראות פעם נוספת, אולי אחרונה, את
ה</b></span><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ַ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">אש</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ֶ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ק או את דו</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ֺ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ל</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ְ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">פ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ִ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">י או את רו</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ּ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ב</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ּ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">י או את דפני אני מסוגלת לשבת ככה כל
הערב. תשושה מרוב סקרנות, מכורסמת מרוב ניחושים. האחים שלי שבוהים בטלוויזיה
מאמצים את כל כוחות ההתאפקות שלהם כדי להתנהג כאילו עוד ערב רגיל.
"מירקה?" זאב קורא בשמי בקול רם ומתבונן בי כדי לאמוד עד כמה אני מנותקת
וכלואה בתוך עצמי</span></b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">...
<b>ויש לי סיפוק מהאופן שבו הציפייה אוספת אותנו בתוך חדרי, מלכדת את שניהם לצדי
ומשכיחה כעסים. המחלוקות שהפרידו בינינו, המבוכות, הבגידות, הכול כאילו חלף.</b>"<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">לאחר שאנו נחשפים לסיפורים של כל
המועמדים להגיע, לדעת מירקה, אנו הופכים לסקרנים גם</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">כן. אך נאלצים, כמוה, להמתין, ובינתיים
אנו נחשפים ליתר הסיפורים המעסיקים את מוחה, ומעסיקים אותנו, ביחד איתה, עד שיגיע
האורח, או האורחת.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">נראה, שהקשר שלה עם רובי, בנו של אחיה,
הוא המקשר בין כל האירועים. דרכו מצליחה מירקה לבטא את כל מה שעבר עליה בחייה.
להוציא מילים, שהיו כלואות בתוכה, כשרובי מעבד אותן למיצג אמנותי, שבו משולבות
טראומות חייה (ביניהן התינוקות שאבדו בחייה – תינוקת אחות, אחותה רייזלה החולה,
התינוקת שאיבדה במחנה, ובתה שאבדה לה – כל אלה שבכו את חייהן וכאבן, ובמקרה של
דפני, את הלילות הבודדים שלה בחדר הילדים בקיבוץ). רובי הוא האקסטזי שלה. הוא שמאפשר
לה להיפתח ולהשתחרר, כפי שלא עשתה מעולם.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">רובי מבין כבר בילדותו, שהוא אמן. ובשם
האמנות, הוא פורץ את גבולות הכללים החברתיים, שעמדו גם בבסיסה של המהות הקיבוצית.
כשהיו ילדים, נכנסו דפני והוא יום אחד לחדרה של מירקה, ובשעה שישנה, הוא יוצר. "<b>נרדמתי
והתעוררתי ונכנסתי אליהם כדי להציע להם משהו מתוק לאכול ומשהו חם ללגום. כשנכנסתי
לחדר המשפחה איבדתי שליטה והתחלתי לצרוח. כל חומר נוזלי, דליל או סמיך, שהיה בבית
נמרח על הרהיטים, על הקירות ועל הרצפה. רובי ודפני נצצו מרוב גאווה.
"רובי," אמרה דפני הטובה שלי, "רצה שנכין לך הפתעה." </b>התגובה
של מירקה מתבטאת בצרחות. דפני מגיבה בבכי, ואילו רובי, אינו מתחרט לרגע, ורק עומד
נפעם אל מול יצירתו. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בשל אירוע שלו בצבא – שבעקבותיו הוא
מסתגר שנה בחדרו, מעמיק הקשר בין רובי האחיין למירקה. אחר כך, כשייצור את בובות
הענק הבוכות, ממסמכי ארכיון המרי של הקיבוץ, תכפר מירקה, על הצעקות שצעקה עליו
בילדותו, כשצבע את קירות חדרה. היא תיכנע לאמנות, זו שאינה נכנעת למוסכמות. זו
שאומרת ומביעה כל מה שהיא מוכרחה להביע. היא לא תמנע ממנו להשתמש בכל התעודות
והמסמכים שנאגרו שם מתקופת השואה, ואף תשתף איתו פעולה, כשהיא מנקבת את כל הניירות
לבקשתו. היא לא תפסיק לדבר, כשהוא יאיץ בה לשחרר את כל מה ששמרה בליבה, כל מה שהיא
סוחבת איתה כמשא כבד, כמצפון שמכה על חטא. בכי התינוקות של ילדותה, הילדות שלה, השואה,
והילדים בבית הילדים שבקיבוץ. המילים שלה, תשמשנה אבני בניין ליצירתו, ומקור
ההשראה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשמתגלה המעשה – מגורש רובי מהקיבוץ, ומירקה
מתחפרת בשתיקתה. עם השנים הוא יהפוך לאמן אוונגרדי מוערך ברחבי העולם, שבובות הענק
הבוכות שלו הופכות לדבר החם ביותר בעולם האמנות."<b>... התינוקות המורעבים.
רעבים לאהבה, רעבים לליטוף, רעבים לתשומת לב. בכל פעם שמישהו צועד לקראתם, מתקרב,
מתגברת מקהלת היבבות המיוסרות, בכיות ואנחות, כל הצרחות שהצלחנו להיאטם אליהן, כל
היללות שנותרו בלי מענה... הקהל נסוג לאחור ומפקיר את הבובות לגורלן... מדי שנה,
ביום השואה, בא מישהו לצלם את התינוקות של רובי, ובדרך כלל מעמידים ביניהם את
בצלאל גן-ניר כדי שיספר על הסערה שעוררו פעם תינוקות הנייר בציבור הישראלי. התפקיד
של בצלאל הוא להגיד: "האמנות של רובי גניר דוחסת. רובי גניר המציא את הדרך
לדחוס אמיתות, מרחבים, מציאויות, משמעויות וזמנים לתוך גוף אחד." "התפקיד
של מריוויק" </b>אומרת מירקה על המטפלת הפיליפינית האימהית כל כך<b> "הוא
להתחנן אל הבובות שיפסיקו כבר ליילל..."<o:p></o:p></b></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">וכמו רובי גניר, אחיינה של מירקה,
מצליחה גם הסופרת, רחל טלשיר, בספר זה, להחזיק אותנו, הקוראים, גם במתח, גם
בעניין, וגם בתנועה – היסטורית, רגשית, אישית. ובדיוק כמו רובי גניר, האמן, גם היא
מצליחה לדחוס אמיתות, מרחבים, מציאויות, משמעויות וזמנים לתוך גוף אחד, גופה של
מירקה, שרק מבחוץ נראה דומם. אך אנחנו הקוראים, זוכים להיות שם איתה, אורחים לרגע.
מתחילת זיכרונותיה ועד קצה הערב. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p><span style="font-family: arial;"> </span></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-14954857284321063922022-11-22T10:45:00.005+02:002022-11-22T10:45:29.409+02:00 'החנות למכשירי כתיבה בטהראן' מאת מרג'אן כמאלי ; תרגום צילה אלעזר<p><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"> כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></b></span></p><p><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><br /></span></b></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">המוטו של הספר מכיל ציטוט מתוך שיר של המשורר
האיראני ג'לאל א-דין רומי: "<b>הביטו באהבה ראו איך היא מתמזגת עם המאוהב.
הביטו ברוח ראו איך היא מתאחה עם האדמה מפיחה בה חיים חדשים</b>". והרוח הזו,
רוחה של האהבה, תוסיף להתקיים בליבם של רויא ג'ו</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ּ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ן ובהמן אסלן, שני צעירים בני שבע</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">עשרה, שנפגשים בחנות כלי כתיבה בטהראן,
וקוראים בה בלהט ספרות יפה, שירה, ובעיקר משיריו של רומי, המשורר האיראני הנערץ. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בחנות הזו, של מר עלי פח'רי, שאינה
מכילה רק דיו ונייר, אלא גם מכילה בין דפי הספרים את התרבות האיראנית העשירה, מוצאים
השניים זה את זו, כמו שתי נשמות תאומות. אבל הם חיים באיראן. בשנות החמישים שבה
אין ממשלה יציבה, שבה כוחות מחתרתיים רוחשים בה, גם אז וגם היום. מלחמות בין קידמה
לשמרנות. בין פנאטיות דתית לנאורות. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">יש מי שתומכים בשאה, ויש מי שתומכים במוסדק,
ראש הממשלה הליברלי, שמתיר להסיר את החיג'אב, שמאפשר חירות מה, שגורמת לבהמן להפיץ
חומרי תעמולה למענו, לסכן את חייו, ולרצות לשנות את העולם"... <b>העם שלנו
תקוע באותה צורה. לכוד במעמד שלו, בגורל שלו," אמר בהמן בלהט ואחז בידה.
"אבל אנחנו יכולים לשנות את כל זה. באמצעות דמוקרטיה. אנחנו בדרך הנכונה</b>..."
בעולם לא יציב שכזה, אהבתם אינה יכולה להישאר בפינה ההיא שלהם, שבחנות כלי הכתיבה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ואמנם ברגע שבהמן מוציא את רויא החוצה,
למרות שהם אינם מאורסים, וההליכה יחד – שהיא כבר בגדר התרסת אוהבים – נחשפת רויא
למציאות הפוליטית שמסביב: "<b>כשעמדה שם איתו בהמון, הרגישה רויא כאילו העתיד
גדול וחסר גבולות יותר משהעזה להעלות על דעתה. היא נשענה על המחסום והצטרפה לש</b></span><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ׁ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">רים. בנוכחות שם היה משהו מעורר. בכל
איבר בגופה חשה התעוררות, תחושה של הבטחה. וככל שהתחזק ביטחונה, כן צעקה בקול רם
יותר ויותר... בהמן התקפל לפתע. הוא התנשם בקושי. היא רכנה מעליו כשנאבק על כל
נשימה. כשהסתכלה סביבה ראתה מאחוריהם שלושה גברים מחייכים... האמצעי שבהם החזיק
אלה מעוטרת בשרשרת משוננת... "אזהרה קטנה, מר אסלן," מר האש עם אלת
השרשרת. "אל תפיץ כל כך הרבה שטויות. זה לא טוב בשבילך</span></b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">".<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"> בהמן שותת דם, מושך את רויא מן הכיכר אל רחוב
צדדי שקט. "<b>את בסדר, רויא ג'ו</b></span><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ּ</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ן? לא נפגעת או משהו?" "אתה
זקוק לרופא, בהמן." "אני כל כך מצטער. לא הייתי צריך לקחת אותך לשם</span></b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">" הוא אומר בכאב ורוצה רק להרחיקה
משם. אבל רויא, עדיין מזועזעת, מציעה לדווח למשטרה, והוא עונה לה כשדמעות בעיניו
"<b>הם המשטרה</b>".<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">למרות המצב הקשה מסביב, ולמרות שאמו של
בהמן – הנתונה למצבי רוח דכאוניים ומשולחי רסן – אינה רואה בעין יפה את אהבתם, מחליטים
השניים להינשא. מתקיימת מסיבת אירוסין בבית הוריה, אך זו מתקלקלת בהשתלחות מילולית
אכזרית של אימו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">למרות הכל, מתכוננת משפחתה של רויא
בהתרגשות לחתונה, מנסה להמשיך ולחיות את חייה גם בצל ההפגנות, השלטון הלא יציב והניסיונות
להפיכה שלטונית. כשאינם מצליחים להיפגש, מצליחים השניים לשלוח זה לזו מכתבי אהבה,
המוטמנים על ידי מר פח'רי בתוך ספריו, ומועברים ביניהם. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">באחד המכתבים שמקבלת רויא, כותב לה
בהמן שהוא רוצה שהיא תגיע לכיכר מסויימת, ואז יילכו שניהם למשרד רישום נישואין, להתחתן,
עוד לפני החתונה המסורתית. כדי לקבוע עובדות, שאיש לא יוכל לשבשן.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">אך מכאן בדיוק הכל מתחיל להשתבש. רויא
מגיעה לכיכר שהוזכרה במכתב. היא נקלעת להפיכה שלטונית ולמהומות שיגיעו עד לכדי
יריות. כשהיא מבוהלת ומזועזעת, היא מבינה, שבהמן כבר לא יגיע. היא מקווה שהוא לא נפגע
במהומות, ונסערת, היא בקושי מצליחה להגיע לביתה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לאחר ימים של ציפייה לקשר, ודאגה
לשלומו, מקבלת רויא מכתב דרך חנות כלי הכתיבה. במכתב שחתום על ידי בהמן, נכתב שהוא
עומד להתחתן עם זו שיועדה לו על ידי אמו. נויא ההמומה מבינה מהמכתב, שבהמן נכנע
לרצונה של האם.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">מכאן והלאה יחיו בהמן ורויא את חייהם
בנפרד, יקימו משפחות, וישמעו זה על זו רק דרך חבר משותף. רק לאחר שישה עשורים,
יווצר קשר משמעותי, ואז יתבררו העובדות.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ספר מרתק, שמביא בפני הקוראים לא רק את
אהבתם של המופרדים בעל כורחם, אלא גם את ההשפעה הקשה של הפוליטיקה האיראנית רבת
הסכסוכים והשנים, על כל אחד מהאזרחים. סכסוכים שאינם מאפשרים לעם האיראני לחיות
בשקט, בחופש, ליהנות מהתרבות העשירה, ומהמסורת המשפחתית האיראנית שופעת המאכלים
מחממי הלב. הם שיוסיפו לסמל את הבית החם, והקשר בין בני המשפחה, שמאפשר להם לשרוד,
לחגוג את חגיהם ולאהוב.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> </span></span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-29992455885948677512022-11-15T06:30:00.001+02:002022-11-15T06:30:00.196+02:00 'כשהגפן תסלסל עליו' מאת לילך קופולוביץ<p><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="color: #800180; font-family: arial;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></p><p><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><br /></span></span></b></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">יואב נבו, ילד חכם, יחיד לאם חד-הורית,
מוצא עצמו בפני מציאות מרה, בלילה אחד, כשאמו אינה חוזרת בלילה מעבודתה. יואב, בן
אחת</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">עשרה וחצי, באותו לילה גורלי, מבין
לאחר שעות של ציפייה, שקרה אסון לאמו. וכשהוא מרים את הטלפון כדי לחייג למשטרה,
הוא רואה בעד החלון, ניידת משטרה מתקרבת לבניין בו הם התגוררו. השוטרת שבניידת הזו
– שנאלצת להסביר לו, שאמו נפטרה מדום לב בדרכה הביתה – תלווה אותו, לא רק באותו
הלילה, אלא גם בחודשים הבאים, בחום ובאנושיות רבה. יואב מועבר מיד לכפר ילדים,
שמנהלו, דורון, יודע להביט בעיניו של יואב, ולא לעזוב אותו לבד, בכל שנות שהותו
שם. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">אבל יואב אינו מוצא שם את מקומו.
המדריכים הממונים עליו אינם מוצאים את הדרך לליבו המדמם. הוא אינו נותן לאף ילד
להיכנס לחומה הבצורה של ההגנה שבה הוא מתבצר, והחיים בכפר הילדים הופכים את חייו
לסבל מתמשך. "<b>ילד שבלילה אחד מתנפצת לו המציאות לרסיסים והוא תלוש, נע ונד
ממציאות אחת למציאות אחרת מבועתת, שהכניסה אליה היא דרך שער צבעוני, עובדת סוציאלית
אחת שמתבוננת בשעון ורק מבקשת להמשיך את יומה, ומנהל אחד שמבין שהוא מסתכל בעיניו
של ילד בן אחת</b></span><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">
עשרה וקצת, והוא חייב לומר את האמת, הוא לא מייפה את המציאות</span></b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">..."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כעבור ארבע שנים. לוקח אותו דורון, אל
חוות הכרמים של משפחתו. שם מגלה יואב לתדהמתו, שגילי, אחותו של דורון – שאותה ראה
בביקוריה בכפר – הכינה עבורו חדר, ושהיא ובעלה, עמוס, רוצים לאמץ אותו. "<b>לא
האמנתי שאני אצא מכפר הילדים. גילי הגיעה לשם, ובשיחה אחת, מונולוג שלה, היא
הצליחה לסדר לי מחשבות ומועקות של שנים. גילי הצילה אותי, היא גרמה לי להאמין,
בזכותה אני מרגיש שייך</b>" כך ייספר יואב ברבות השנים ללני חן גפן, שתיכנס
לחייו, כמו הגפן שחדרה מן המרפסת לאותו חדר שהפך לשלו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> "<b>פתחתי את דלת היציאה למרפסת, משב רוח
קר חדר פנימה. זו הייתה מרפסת קטנה. התקרבתי למעקה הפתלתל ושם היא הציצה בי. היא
הסתלסלה כל הדרך אליי בקנוקנות מלאות גאווה. זה נראה שהיא חיכתה לי כשנגעתי בה.
היא טמנה בידי עלה בודד שנותר בה, גפן מסתלסלת, עלה בודד אחד כמוני שמחפש מרגוע,
מזור לכאב וחמלה</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לני גפן ויואב מתוודעים זה לזו בתור
ילדים. כשהוא מתחבא בחציר והיא, שמגיעה לביקור במקום, מוצאת אותו, והם מתחברים
מהשנייה הראשונה, כשהם טמונים בחציר. אז הוא גם מוצא שם טבעת ונותן לה, מבלי
ששניהם יבינו את הסיטואציה הרומנטית, שתחלחל לליבם יותר ויותר עם הזמן, כשישובו
וייפגשו תחילה במקרה, ולאחר מכן בכוונה גדולה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">אותה גפן שהסתלסלה על ידו של יואב,
תהיה זו שתכבוש את ליבו לעד. הוא לוקח אותה למקום שהוא אוהב, למכמורת. "<b>בכניסה
למכמורת לני שתקה. היא הגיבה בדיוק כמו שאני הגבתי בפעם הראשונה שהגעתי למקום הזה.
כשירדה מהרכב היא חלצה נעליה והחלה לרוץ ברגליים יחפות ובמכנסי ג'ינס מורמים עד
הברכיים אל המים, וכשהיא עמדה שם לא ראיתי ים, לא ראיתי גלים, לא ראיתי איך הקצף
נוגע בגרגרי החול ומשאיר עליהם שובל מלוח, ראיתי קרן שמש נוגעת במים ומפזרת עליהם
מסביבה טיפות נוצצות של יהלומים מלוחים</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">הדרך להיפתח, ולאהוב עד הסוף, לא תהיה
קלה עבור מי ששם בריחים על נשמתו כשאיבד את אימו. החומה שהוא מבוצר בה, תתקשה
ותתקשח, כשיהיה מעורב בצבא בפעולה שהוביל, ושנכשלה שלא בעטיו. הכעס על מותם של
שלושה מחייליו, גורם לו למעשי קיצון, ולוועדת חקירה צבאית. הוא מחליט לעזוב את
הצבא, את הארץ, את חברתו, ולפתוח דף חדש בעסקים. בחו"ל, ביחד עם חברו מיתר.
בארץ ידאגו לו שגב חברו, לני גפן החברה, וגילי ועמוס, הוריו המאמצים. כשהקשרים הסבוכים בנשמתו יותרו, יוכל יואב לנשום
סוף סוף לרווחה, ויתיר לקרן השמש ולגפן להסתלסל היישר אל ליבו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p><span style="font-family: arial;"> </span></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-71591304448359541062022-11-09T14:56:00.008+02:002022-11-09T14:56:51.704+02:00 'לילה אחד באוגוסט' מאת ויקטוריה היסלופ ; תרגום: שרון פרמינגר <p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="color: #800180; font-family: arial;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></p><p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><br /></span></span></b></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לפנינו סאגה ארוכת שנים של משפחה
יוונית, משפחת ונדולאקיס, שבראשה עומד אבי המשפחה אלכסנדרוס ונדולאקיס. ברשות
המשפחה אחוזה ענקית ונכסים. אך כפי שאנו מכירים מהמציאות, ובוודאי מהספרות, העושר
לא בהכרח מביא לאושר. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">בנו של אלכסנדרוס, אנדריאס ונדולאקיס,
נשוי לאנה היפהפיה כבר שמונה שנים. ורק עכשיו הצליחה אנה להרות. בתור סנדק
"נונוס", מציע אנדריאס את בן</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">דודו, מנוליס, הדומה לו מאד. אנה מנסה
להסתיר את שמחתה לשמע הצעת בעלה, שכן מנוליס הוא מאהבה. "<b>מנוליס היה בחירה
טבעית לתפקיד הנונוס, לנוכח העובדה שלא היו להם חברים קרובים. אבל אנה לא רצתה
להציע זאת בעצמה. רק בקושי הצליחה לרסן את שמחתה.</b>" "<b>רעיון מצויין</b>"
היא עונה לבעלה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">אחרי לידת בתה סופייה "<b>אנה
פסעה בתווך, מרהיבה כמו ורד במלוא פריחתו, ומצדיה שני הגברים הנאים, שנראו כמעט
אציליים, בחליפות כהות. בלבוש כזה היו אנדריאס ומנוליס דומים להדהים, עוד יותר מן
הרגיל. התינוקת נמנמה בזרועותיה של אנה, עטופה בתחרה לבנה... כעבור כמה דקות החל
הטקס: התינוקת הופשטה מבגדיה, הוטבלה שוב ושוב באגן, נמשחה בשמן, שערה
נגזז... בחלק הראשון של הטקס צרחה סופייה
בקולי</b></span><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">קולות
מרגע שהוטבלה, ורק שברי פסוקים נשמעו מדי פעם מבעד ליללותיה. רגע ההפוגה הראשון
היה כשמנוליס ענד לצווארה צלב זהב יפה – המתנה הרשמית שלו כסנדק. אנה חייכה. אולי
התינוקת אוהבת תכשיטים יפים, בדיוק כמו אמה, חשבה בלבה</span></b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">..."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לעומת המשפחה העשירה של בעלה, אביה של
אנה, יורגוס פטראקיס, הוא דייג פשוט. אך לא רק מהטעם הזה, אין הוא מרגיש בנוח בקרב
האורחים בטקס ההטבלה של נכדתו. אלא גם בגלל מחלת הצרעת, שבה איבד יורגוס את אשתו. אמה
של אנה נפטרה במושבת המצורעים שבאי ספינלונגה, ועדיין נמצאת שם גם אחותה של אנה, מריה.
רוב האנשים משתדלים לשמור מרחק ממנו, כאילו גם בו דבק החולי.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לאחר החגיגות, חוזרת השיגרה לאחוזה. אך
אנה אינה מקדישה את זמנה לסופייה התינוקת. כל כולה, מחשבתה ואושרה, נסובים בעיקר לפגישותיה
ההולכות ותוכפות עם מנוליס, שמשתמש בהיותו סנדק של בתה, כתירוץ להגיע בכל פעם
לבקרה. אך בעצם, הוא מגיע כשהילדה יוצאת לטיול, כדי להתייחד עם אהובתו. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">מה שמעיב על אושרה של אנה, היא הידיעה
שהיא שומעת, שמצאו תרופה לצרעת, ואחותה, מריה, אמורה לשוב בקרוב. מריה, היתה
מאורסת למנוליס, לפני שחלתה. במקום לשמוח בשמחת אחותה, חוששת אנה, שמריה תגזול
ממנה את אהובה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">אנדריאס, בעלה של אנה, שאינו חושד
בכלום, מגיע לביתו יום אחד מוקדם במכוניתו. הוא שומע את קולות האהבה הבוקעים
מחלונה של אנה, ומבין. הוא עוזב את המקום בלא עימות. אך מרגע זה הוא יהפוך לסר
וזעף, ויתכנן את צעדיו עד לרגע הדרמטי בלילה אחד של חודש אוגוסט. באותו לילה נערכו
חגיגות לכבוד שחרור המצורעים וחזרתם לחיים נורמליים ובריאים. חלקם נפגעו בגופם,
וחלקם – לא.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">מריה אכן שבה, אך היא מאוהבת בדוקטור
שהביא את התרופה לאי ספינלונגה, ואין לה שום כוונה לחזור למנוליס. אבל תהיה סיבה
דרמטית אחרת שתרחיק את מנוליס מאנה. בגופו, אך לא בנפשו, שתהיה לעד קשורה בעבותות אהבתו
אליה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">גם חייו של אנדריאס משתנים לחלוטין,
ומי שתופסת כעת את הבמה, היא מריה, שתפגין חכמה, צניעות, אהבה משפחתית, וחמלה. כל
מה שלא התקיים באחותה אנה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ויקטוריה היסלופ כתבה קודם את הספר
'האי של סופייה', וספר זה הוא ספר המשך. אך ניתן לקרוא אותו, גם מבלי לקרוא את
הספר הקודם. היסלופ מספרת, שהעניין שגילתה באי ספינלונגה ובמחלת הצרעת, החל בטיול
שלה ליוון, והיא הופתעה לגלות שהמקום היה כמו כפר קטן ויפה בפני עצמו "<b>אווירה
חמימה ושמחה שררה במקום, ומכיוון שציפיתי לאומללות ולייאוש, הופתעתי. הבנתי
שהחולים לא באו לשם רק כדי למות, אלא כדי לחיות</b>" היא מספרת. "<b>הטיול
ברחבי האי ארך פחות משעה, אבל הוא מילא אותי חוויות ושאלות. עד שחזרנו לנקודת
המוצא כבר התגבש בי רעיון... והתרחיש הזה נהפך ללב הרומן שאכתוב בהמשך... הספרים
הללו שיקפו לא רק את האופן שבו טיפלו בצרעת בתקופה ההיא, אלא גם את ההתייחסות
למחלה בתקופה שעליה רציתי לכתוב</b>..." בסופו של דבר הופקה גם סדרת טלוויזיה
מרגשת ומסעירה בעקבות ספריה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ביולי 2020 היא חוותה שיאים חדשים של
התרגשות, כשנשיא יוון העניק לה אזרחות יוונית של כבוד. "<b>בהכרזה הרשמית
נאמר שהכבוד ניתן לי בזכות קידום ההיסטוריה והתרבות ביוון המודרנית וקידום סיפורו
של האי ספינלונגה</b>", היא מספרת בגאווה. ואנחנו נחשפים גם כן לסיפורו המרגש
של האי, ונהנים מפירות דמיונה וכתיבתה הטובה של ויקטוריה היסלופ.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p><span style="font-family: arial;"> </span></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-56079669833115379212022-11-01T08:30:00.000+02:002022-11-01T08:30:00.174+02:00 מוזיקת לילה מאת ג'וג'ו מויס ; מאנגלית: אסנת הדר<p style="text-align: right;"><span style="font-size: 16pt; text-align: center;"><b><span style="color: #800180; font-family: arial;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></b></span></p><p style="text-align: right;"><span style="font-size: 16pt; text-align: center;"><b><span style="color: #800180; font-family: arial;"><br /></span></b></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לורה מקארתי נאלצת לסבול את הערותיו
הפוגעניות של השכן הזקן, האחרון למשפחת פוטיסוורת. הבית הספרדי הגדול שבו הוא גר,
היה בעבר בית מפואר, אך הוא מוזנח על-ידו כבר שנים. מאט, בעלה, הבטיח לה עוד
בתחילת נישואיהם, שהבית הזה יהפוך להיות ביתם בעתיד. שכן, אין לזקן קרובים, ואם
ייסעדו אותו בשנים האחרונות שלו, הוא יוריש להם את הבית. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">הזקן אכן מרמז על כך ללורה, בכל אחת
משתי הארוחות שהיא טורחת להביא לו בכל יום. אבל הוא נהנה להתעלל בה רוב הזמן.
כשהוא מתלונן שהאוכל קר, למרות שלורה מנסה לשמור ככל יכולתה על החום של הארוחה,
בזמן שהיא עוברת שביל רעוע בדרך אל היער, שבין ביתה לביתו. או שהוא רוטן שהאוכל
תפל, או מלוח, או מתוק. הוא מעיר לה על לבושה. טוען בגסות, שהיא מנסה לפתותו.
ומתלונן באוזניה כמה הוא מסכן שהוא כל הזמן במיטה, ואיש אינו מבקר אותו כמעט. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לורה סופגת את דבריו, ומנסה להתמודד
איתם, כשהיא מעודדת את עצמה, שאכן יום יבוא והבית שלו יהיה ביתם. בית ליד האגם, עם
נוף עוצר נשימה, ושיפוצים שהבעל שהיא אוהבת, יישפץ ויהפוך את הבית לגן עדן ואת
נישואיהם למאושרים יותר. בסתר ליבה, יודעת לורה שהוא לטש, ועדיין לוטש עיניים כלפי
נשים אחרות. האם הבית באמת יהפוך לשלהם? האם הוא יביא עימו את האושר לו היא מצפה?<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">חייה של איזבל דלאנסי משתנים באחת,
לאחר מות בעלה, לורן. שנים רבות של נישואים מאושרים שלה, מסתיימים. לא רק במותו של
הבעל, אלא גם בהבנה, שהנוחות שהתלוותה לחייה איתו, עומדת כעת במבחן המציאות המרה
של החובות שצבר לורן "<b>תשמעי, גברת דלאנסי, אני באמת לא רואה איך אפשר
לארגן מחדש את החובות שלך</b>" אומר לה עורך הדין "<b>גם אם תפטרי את
האומנת ותוציאי את הילדים מבית הספר הפרטי, יישארו לך כל תשלומי המשכנתה</b>".<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">איזבל היא כנרת ראשית בתזמורת. זה כל
מה שעשתה בכל השנים האלה. הם החליטו להביא מישהי שתעזור לתיפקוד של הבית, ותטפל
בילדים, קיטי ותיירי. בעניינים הכספיים טיפל לורן, בזמן שאיזבל יכלה להתפנות
לחלוטין לחזרות ולקונצרטים. אבל עכשיו היא מבינה, שהיא אינה יכולה לחזור לעבוד
בתזמורת, כי ילדיה צריכים אותה, ומצבה הכספי בכי רע. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ביחד עם מר קרטרייט, עורך הדין, הם
מחפשים פיתרון. "<b>יש אפשרות אחרת</b>" הוא אומר "<b>ידעתי שתחשוב
על משהו</b>" היא שמחה, ומחכה לשמוע. אבל נחרדת מהפיתרון שלו. "<b>למיטב
הבנתי, הנכס הכי יקר שיש לך מלבד הבית הוא... הכינור שלך... אני מבין שזה גוארנרי?
הוא מבוטח בסכום בן שש ספרות. אם תמכרי אותו בסכום דומה, הוא לא יכסה את התשלומים
לבית הספר, אבל תוכלי לשמור על הבית</b>"... "<b>למכור את הכינור
שלי?"</b> היא שואלת בהלם, כאילו הציע למכור את ליבה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשהיא מסתכלת בייאוש, בתיסכול, ובחוסר
הבנה בערימת החשבונות והמסמכים – שבהם טיפל בדרך כלל לורן – מפנה אותה קיטי, בתה,
למכתב אחד מסויים. במכתב נאמר, שאח של סבתה של איזבל נפטר, ובהיעדר צוואה, ובהיותה
קרובתו היחידה, היא יורשת את ביתו. מבחינתה זהו הפיתרון המושלם. כך לא תצטרך למכור
את כינורה היקר לה כל כך, והיא וילדיה יוכלו להתחיל התחלה חדשה במקום החדש. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">אבל הבית שאליו תגיע המשפחה, מוזנח
ביותר, ואיזבל צריכה לטפל בדברים שלא טיפלה בהם מימיה. ניהול חשבונות, צרכי
הילדים, ועבודה רבה מאד. ידיה שנותרו כל השנים הללו נקיות מעבודה פיזית, כדי
שנגינתה תהיה מושלמת, הולכות ומתחספסות, והיא לומדת, לא רק מה זו עבודה קשה, אלא
גם התפקחות מהתמימות שעטפה את חייה בתקופת נישואיה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">איזבל תלמד על בשרה, לא רק איך חיים
בכפר, אלא מיהם חבריהם באמת, ומי מנסים לגזור קופה על חשבונם.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">עוד היא תלמד מהו בית. מה החשיבות של
ארבעת הקירות. והאם מספיק קיומו של בית פיזי לקיומו של אושר. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">שתי משפחות שנאבקות על מהותן; ילדים
שצריכים להתמודד עם עובדות החיים; חברים שיתגלו בזמן אמת; אהבה שנגמרת; אהבות שמתחילות;
מוזיקה שמפעמת ומפעימה; והמון תהפוכות. כל אלה הופכים את הקריאה לנחשולים של עליות
ומורדות, שאינם מאפשרים להניח את הספר מהידיים עד... לסוף המפתיע. </span></span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-59625485552169264352022-10-25T06:07:00.003+03:002022-10-25T06:07:00.167+03:00 'שוליית הסנדלר' מאת ניסים משעל <p><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></b></span></p><p><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><br /></span></b></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בתחילת ספרו, מתאר ניסים משעל, תחושה
נפלאה שמילאה אותו, בגיל שש, כשלמעברת תלפיות בה התגורר עם הוריו ואחיו, שאול,
מגיע מנחם בגין. ואותה אישיות פוליטית רמת מעלה – שהגיעה למעברה במסגרת תעמולת
בחירות – חייכה ונפנפה אל הקהל המריע, רכנה אליו, העניקה חיוך, מבט ואפילו ליטוף
על הראש. רק לו. מכל הילדים שבמעברה. "<b>הייתי נרגש ונסער מכך שבגין נגע בי.
העובדה שהאיש שכולם הריעו לו וקראו בשמו ליטף את ראשי – גרמה לי אושר צרוף</b>..."
ייתכן שאת רגע התהילה ההוא, ישאף משעל לחזור ולחוות כל חייו. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ייתכן גם, שאותה הסצנה, עם מנחם בגין,
היא שאחראית במידה רבה למשיכתו לפוליטיקה, דרך הטלוויזיה, דרך העיתונאות, כשהוא
נהנה מכך שכל הפוליטיקאים, משחרים לפתחו. נהנה להיות העיתונאי הישראלי הראשון
שמדווח ממוסקבה, מעבר למסך הברזל; או זה שהצליח להשתחל למשלחת של יהודים יוצאי
שנגחאי, שמבקרת בסין, בדיוק בזמן שמתרחש מרד הסטודנטים, ולסקר את הטבח בכיכר
טיאננמן. שהגיע בזכות להיות מנהל הטלוויזיה הישראלית; להיות כתב מדיני של הטלוויזיה;
לנהל תוכנית ראיונות נוקבת; להיות מלך הסקופים; לראיין ולהפוך לידידם של פוליטיקאים,
ראשי ממשלה ונשיאים.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ובכל אלה, לא לשכוח, ולו לרגע אחד, את הילד
הקטן שהיה פעם, במעברה, בנם של נזימה ויחזקאל משעל מעיראק, שהגיעו מאגרא רמא של
בית מבוסס ועסקים בעיראק, אל בירא עמיקתא של מעברת תלפיות העלובה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">אותו נער, שלצורך הקיום המשפחתי, גם תרם
חלק נכבד לכלכלת משפחתו, כשהחל לעבוד בסנדלרייה. "<b>מאותו רגע היה לי תואר
חדש: שוליית הסנדלר. בכל יום, לאחר הלימודים, באתי לחנות. ניקיתי, סידרתי את כלי
העבודה, צחצחתי נעליים. החזרתי לקונים את הנעליים המתוקנות ומיינתי סחורה שהגיעה</b>."
לאחר מכן נהג הנער ניסים לנסוע באוטובוס עם שק של נעליים לרמת-גן לסנדלרייה אחרת,
משוכללת יותר, ולחזור עם הנעליים המוכנות. בין לבין, תהפוך הנסיעה הזו גם לחוויית
נעורים מרטיטה, עם נערה יפה, בת גילו, ממשפחה חרדית אמידה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">על הלקח החשוב ביותר מחיי המעברה שלו
הוא כותב: "<b>רוב שנותיי במעברה הייתי ילד רעב, באדיבות השלטון. אבל שם גם
קיבלתי שיעור חשוב בהישרדות. להיות ילד מעברה פירושו ללמוד להיות שורד, להיות
עצמאי, אדון לעצמך, אחראי לגורלך. אין לך על מי לסמוך אלא רק על עצמך. זו הייתה
מלחמת קיום יומיומית. כל אלה העניקו לי כוח רב ועזרה להמשך הדרך, וגם רצון עז
לפרוץ קדימה...</b>"<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">הסיפור המרכזי של הספר, הוא, לכאורה,
גילוי מחלת הסרטן בגופו, החרדות בפני העתיד הלא ידוע, והתמודדותו איתן, ועם המחלה.
אבל גם סיפור זה, הוא פשוט עוד סיפור של הישרדות. "<b>כוח ההישרדות שחוויתי
במעברה כשהייתי ילד. זה שֶׁאִפְשֵׁר לי להתגבר על הקשיים, חוזר אלי בבית החולים
במלוא עוזו. אני אלחם, אני אומר לעצמי, אני לא אוותר! אם שרדתי שמונה שנים במעברה,
אשרוד ואתגבר גם על הסרטן!</b>"<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">וכמו רבים מאלה, שעומדים בפני סכנת
מוות, מעלה, גם הוא, לפניו בַּסָּךְ את כל חייו, את כל הצלחותיו, את כל ידידיו
ואוהביו ואת ההחלטות הגורליות, ששינו לפעמים את הנתיב בהן פסע. כמו גם – המסקנות
שהוא מסיק בעקבות המחלה. לגבי התכלית, לגבי מהות קיומו, כיצד עליו לפעול בהמשך,
ומהם הדברים החשובים ביותר (משפחתו, ילדיו, נכדיו).<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשמשעל בוחן את עצמו ואת עברו, הוא
מבין, שלמרות כל הקבלה בעבודה, היותו הסקופר הגדול, המראיין הכי טוב בזמנו, מנהל
הטלוויזיה ועוד, עדיין "<b>אני כל הזמן נלחם נגד כל העולם להיות חלק ממנו</b>".
ובכל זאת הוא מתחיל, בעקבות מחלתו, ובעקבות הקורונה – שאיפסה קצת את העולם –
להשלים, להתרכך, ללמוד כללים חדשים בהתנהלות עם הזולת. להקשיב יותר. וגם להבין את
אמו, שהייתה לביאה לוחמת, ולכאורה קשוחה איתו, ומצדדת לטובת אחיו, שאול. לימים יבחן
מהצד את קשיי חייה, את מעשיה המבורכים עם אחרים, שעליהם לא ידע בימי חייה, ויבין,
לבסוף, שהיא אהבה אותו בדרכה, שזו הייתה דרכה ללחום ולשרוד. ממנה נראה שירש את רוח
הלחימה, המאבק והרצון, שאפיינו אותה כל כך, ואפיינו אותו כל חייו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;">ניסים משעל של היום כבר יכול סוף</span><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;">סוף לראות עצמו חלק מהחברה הישראלית, וכמי,
שבתוכו מתקיימים כל חלקיה: "<b>בישראליות שלי מתקיימים כמה עולמות. אני רואה
בעצמי הן אידיאליסט והן ריאליסט; הן אופטימיסט והן ספקן. והארבעה הללו, לא זו בלבד
שהם מתגוששים ביניהם, לעתים הם גם נפגשים</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ספרו של ניסים משעל הוא מסמך מרתק.
שהוא תמצית הישראליות בעיניי. על כל רבדיה, כולל קשיי הקליטה, אותם חווה באופן
אישי, אך מאפיינים את כל העליות, מכל המקומות, ובכל הזמנים (ראו המערכון האלמותי
של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העולים החדשים). אותה ישראליות, שבה יש אינספור
שסעים וסכסוכים, אך גם רְעוּת רוח של משפחות וקהילות יהודיות שמבלות יחד בערבי שבת
ובחגים, שחוות יחד מלחמות וקיום, מאבקים ושמחות. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">קולו של משעל הוא קולה של הישראליות,
המורכבת ואהובה גם יחד. מומלץ.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> </span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> </span></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-91006452694937274852022-10-18T18:31:00.006+03:002022-10-18T18:31:36.286+03:00 'קנטאור' מאת תמיר מנדובסקי<p><span style="color: #800180; font-family: arial;"><span style="font-size: 16pt; text-align: center;"><b> כתבה: ד"ר רותי קלמן </b></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b><span dir="RTL"></span></b></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">קנטאור הוא יצור מיתולוגי, שמחציתו
העליונה נראית כשל אדם, ומחציתו התחתונה כשל סוס. יצור זה מתואר במיתולוגיה
היוונית, כדמות אלימה ואכזרית. כשדנה, חברתו של איתי עברון, מכנה אותו כך, היא
מסבירה: "<b>אתה כזה סטודנט מלומד ורגיש בשעות היום... ובלילה, טר-דה! נלחם
ברשעים</b>" וכשהיא מוסיפה "<b>האמת, אני בכלל לא יכולה לדמיין אותך
נלחם</b>"... הוא חושב "<b>מה היא כבר יודעת</b>". ובאמת, אין דנה
יכולה לדעת. שכן איתי מחלק את זמנו בין האוניברסיטה, בה הוא לומד מדע המדינה, לבין
עבודתו בשב"כ, שירות הביטחון הכללי, שתפקידו לסכל פיגועים במדינתנו רבת הסבל.
פעולותיו של שירות זה חשאיות מטבעו, ומוסוות, ואפילו בני משפחותיהם של הנמנים על
שורותיו, אינם מודעים, לרוב, לעבודה הקשה והמסוכנת שלהם. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">על התפקיד הזה חלם איתי עברון עוד משחר
ילדותו. "<b>התכוונתי להיות המועמד המושלם לתפקיד, כזה שהמגייסים בכלל לא
יתלבטו לגביו</b>" הוא נזכר, אבל שום דבר בדרך אינו עובר בקלות, כבר משלב
הגיוס. אולי מכיוון שהאלימות אינה מטבעו של איתי, אבל הוא נמשך אליה. מסתבר לו
שרוב המועמדים האחרים, מגיעים לנקודה זו לאחר שירות ביחידות מובחרות, ואילו הוא
מרגיש, חסר ביטחון לעומתם. גם באימונים הוא מבין שהוא לא בכושר כמוהם. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">"<b>בערב ישבתי לבדי באולם קרב
המגע ורציתי לבכות. כולם בקורס היו תותחים שגם יודעים להתאגרף וגם להשתמש באקדח
כאילו יצאו מאיזה סרט "מטריקס", בזמן שאני נשאתי תפילה שהפציעה היומית
שלי לא תשבית אותי לגמרי</b>". מי שיגיש לו יד לעזרה הוא לירוי, אלוף איגרוף,
שאף הוא משתתף בקורס. לאחר יום אימונים רווי צלקות וכאב, הוא עוד גורר אותו אל
הזירה, והם ממשיכים להתאמן. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">הקשר עם לירוי, והאימונים המיוחדים
איתו, יישפרו את ביצועיו לאין ערוך. ביטחונו משתפר והוא שולח הודעות לחברתו, דנה</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>:</span><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span> "<b>שומעת? מפרקים
בקבוק יין בשישי בצהריים</b>". "<b>אני כבר לא הלוחם הכי גרוע בקורס</b>".</span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>" </span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ואכן הוא לומד בהחלט את החיים בשטח, את
השימוש בכוח פיזי, כיצד להגן על עצמך, כיצד לפעול נגד מחבלים, כיצד לחפש חשודים,
וכמובן עבודה בתיאום עם אחרים.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לכאורה יש אבחנה ברורה והפרדה ברורה
בין שני הדברים. מצד אחד יש את החיים הפרטיים, שבהם נמצאת דנה, חברתו, ויש את
ליבי, בת הדודה, שאליה הוא קשור ביותר. ויש את הלימודים התיאורטיים באוניברסיטה.
מצד שני – החיים הסודיים, שהוא מנהל כמאבטח בשב"כ במשרת סטודנט. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">אך, אם נחזור לדימוי הקנטאור, אי אפשר,
באמת, להפריד בין שני הדברים. שכן מדובר בגוף (חיה) ונפש (אדם), הכרוכים זה בזה,
ומתקיימים בהכרח יחד, עם השפעות גומלין. ויותר מאשר ישפיעו חייו הפרטיים על חייו
המקצועיים, משפיעים שירותו הצבאי כחובש קרבי בעבר ובהווה – ובעיקר הקרב הקשה שחווה
בחאפר אל</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">באטין
– על חייו האישיים.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">מלבד הפוסט טראומה – שהוא שרוי בה מאז
אותו קרב, בשירותו הצבאי, קרב שממנו הוא יצא כגיבור, אך מראות הזוועה אינם מש</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ׁ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ים מזיכרונו גם ברגעי האינטימיות שלו –
נאלץ איתי לחוות תיסכול, כשבמשמרת שלו, עוד בתקופת הקורס, כשהוא ללא נשק, הוא חווה
אל מול עיניו חטיפת חייל ממשאבי אנוש בידי חוליית מחבלים בשם ג'ונוד אל</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">תחריר. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">חטיפתו של ספי קינן, אינה יוצאת
לתקשורת, לפחות לא בתקופה הראשונה של שהותו בשבי. אך היא יושבת על מצפונו של איתי,
למרות שמפקדיו חוזרים ואומרים לו, שלא יכול היה לפעול אחרת מהדרך שבה פעל. כשהוא מסיים
את הקורס הוא מבין, שדווקא הוא זה שצריך להשתתף באופן מאסיבי בחיפושים אחר החייל
החטוף. "<b>בימים נתתי את הנשמה למצוא סיכומי שיעורים כדי להשלים את החומר
שהפסדתי. בלילות נמשכו החיפושים המאומצים אחרי החייל שנחטף לנגד עיני, לפעמים ארבע
פעמים בשבוע. לפעמים חמש. ראש השב"כ פיקח באופן אישי על מבצע החיפוש
"שומר אחי"</b>..."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">החיפושים, המעצרים, הכניסה לבתים
בכפרים הערביים, והחקירות, שיתנהלו לעיתים לידו, כל אלה יוסיפו לשחיקה הנפשית שלו.
הוא מנסה להתכחש לה, אך השחיקה הזו מתחילה להשפיע על תפקודו בכל הרמות. ההידרדרות
תביא עימה החלטות על שינויים שהוא יהיה חייב לעשות בחייו. האם יעמוד בהם?<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">הספר מותח ביותר. כתוב מצויין, עם דמויות
וטקסטים אמינים, וזרימה טובה. הוא פותח בפני הקוראים צוהר לעולם הסתרים של שירות
הביטחון, ולהוויה הקשה של גורמי הביטחון, שא</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ֲ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">מונים על ההגנה שלנו מפני מ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ְ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">פגעים וחשודים בפגיעה. כמו גם – מאפשר הצצה
אישית למסתרי ליבו של הגיבור, איתי עברון. לצד הקשיחות המתבקשת מתפקידיו הצבאיים
והביטחוניים – והאלימות, שעליו להפגין לעיתים, כמו החלק ה"סוסי" של
הקנטאור – מפרפר ליבו. רגיש, פגיע ואנושי. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">האם יצליח איתי עברון להשלים ולחיות
בסימביוזה עם שני העולמות המתנגשים שבו, כקנטאור? האם האדם שבחיה יגבר על החיה
שבאדם. או להיפך? קיראו. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ציון לשבח לתמיר מנדובסקי, שזה לו ספר
הפרוזה הראשון. אהבתי. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> </span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> </span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL"><span dir="LTR" lang="EN-US"><o:p><span style="font-family: arial;"> </span></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-89809447479618014832022-10-09T08:08:00.000+03:002022-10-09T08:08:00.161+03:00 'השתלטות עויינת' מאת ג'וזף פיינדר ; תרגום: שרון פרמינגר<p style="text-align: right;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"> כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></b></span></p><p style="text-align: right;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><br /></span></b></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">"<b>בעלה
של לורן הלר נעלם דקות ספורות אחרי השעה עשר וחצי בערב גשום. הם חזרו ברגל אל
המכונית אחרי ארוחת ערב באוג'י-סאן, המסעדה היפנית האהובה עליו, ברחוב שלושים
ושלוש בג'ורג'טאון</b>..."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">כך
נפתח הפרולוג של הספר 'השתלטות עויינת', כשמשפטי הפתיחה האלה, כבר מכינים אותנו
לתעלומה האופפת את הספר. אבל סימני השאלה, אפילו לגבי אותו אירוע היעלמות, רק
הולכים ומתעצמים, כשמתבררים הפרטים. בדרך חזרה מהמסעדה, מודיע רוג'ר הלר לאשתו,
שכנראה הוא שכח את מפתחות המכונית במסעדה. הוא משאיר אותה באמצע הרחוב, והולך
לכיוון המסעדה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">בעודה
ממתינה לו, חשה לורן משב רוח פתאומי, וכף יד חוסמת את פיה. היא נאבקת בפראות בתוקף
האלמוני, ומקווה שרוג'ר יבחין במתרחש ממרחק מאה מטר. הוא אכן שומע משהו, מסתובב
וחוזר בריצה פראית. "<b>מה אתה עושה לה, לכל הרוחות?</b>" הוא צורח על
האלמוני "<b>למה אותה?</b>" "<b>משהו נחבט בעורפה. טעם של דם עלה
בפיה. היא ניסתה להבין מה קורה אבל נפלה אחורה, צנחה בחלל הריק, וזה הדבר האחרון
שזכרה</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE">רוג'ר
נעלם, אבל לורן תתאושש תוך זמן קצר בבית החולים, כשהיא מוצאת את בנה, גייב</span><span lang="HE">ּ</span><span lang="HE">, בן הארבע עשרה לידה. הנער – שנראה
תלוש מהמציאות עם המוסיקה שלו, החדר המבולגן והקומיקס שהוא קורא ומצייר – מגלה
בגרות יוצאת דופן במהלך האירועים שעוד ייקרו, תוך ניסיון לגונן על אימו. גייב</span><span lang="HE">ּ</span><span lang="HE"> מזעיק את דודו, ניק הלר, אחיו של
רוג'ר שנעלם. ניק עובד בחקירות, ולמרות שאינו רואה עין בעין את אופיו ומנהגיו של
אחיו, הוא מחליט לפתוח בחקירה פרטית, למען גיסתו ואחיינו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">במהלך
חקירותיו עולה קודם כל השאלה, אם הרמזים על היוותרו של רוג'ר בחיים, מעידים על
חטיפתו, ואם כן – לשם מה, או שהם מעידים על כך, שרוג'ר ציפה לבואו של האלמוני.
במיוחד לנוכח שאלתו התמוהה "למה אותה?" שיכולה לרמז לכך, שאולי התכוון
שהיו אמורים לפגוע בו ולא בה. או שהמשמעות בכלל אחרת. ונשאלת השאלה, האם האח
שנעלם, הולך בעקבות הרמאויות של אביהם, או שבאמת הוא קורבן שזקוק לעזרה. ומה הקשר
בין מקום עבודתם של רוג'ר ולורן הלר, ב'גיפורד תעשיות', לחברת פלדין העולמית, ולחברת
החקירות 'סטוארד ושות', שהיא החברה שבה עובד ניק.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">ניק
חושב על סטודארד, הבוס שלו, שהיה מיומן באמנות ההונאה בתוקף עבודתו בחברת החקירות.
אבל המיומנות שלו עצמו בקריאת אנשים עלתה עליו "<b>פיתחתי את המיומנות הזאת
אך ורק בזכות אבא שלי שהיה שקרן כמו שאדם אחר הוא אלכוהוליסט. הוא חי ונשם רמאות</b>..."
ובשל הונאה גדולה מאד של האב, שהיה עשיר מאד, איבדה המשפחה את כל נכסיה, והאב יושב
בכלא.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">בעזרת
חברים, שמתמחים באבטחה ובדליית מידע, מבין ניק שאחיו יצר קשר מספר פעמים בתקופה
האחרונה עם האב שבכלא, והוא מבין שההונאה נמשכת, ושאחיו מסובך עד מעל לראשו בהונאה
עסקית גדולה, אבל של מה? האם הוא פושע או קורבן?<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE">העלילה
כוללת הרבה מזימות, אנשים רעים, אקדחים וסכינים, כמו זו שמכוונת בהמשך אל לורן
"<b>עכשיו הגיע הזמן שתגידי לי איך מגיעים אל בעלך," אמר לויד קוזק
בשקט, בעדינות. היא לא יכלה לענות גם אילו רצתה, כי הפה שלה היה חסום בסרט
הדבקה... היא הרגישה את קצה הסכין, חד וצונן, כשהניח אותו על העור העדין, ממש מתחת
לעינה השמאלית. היא עצמה את עיניה וניסתה שוב לצרוח. היא לא יכלה לזוז, לא יכלה
לצעוק, לא יכלה להזהיר את גייב</b></span><b><span lang="HE">ּ</span></b><b><span lang="HE"> שלא יתקרב</span></b><span lang="HE">..."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">ג'וזף
פיינדר מצליח בהחלט לשמור על המתח עד הסוף. כשהקורא הישר מנסה ביחד עם ניק להבין
מה באמת קרה לרוג'ר הלר, אחיו, והאם תאבת הבצע של רוג'ר והסודות שמתגלים, יחשפו
הונאה גדולה שלו, שעלולה להביאו לסוף דומה לשל אביהם, או שהוא בסך הכל קורבן
שהסתבך.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;"> </span></span><span dir="LTR" lang="EN-US"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;"><br /></span></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-35304735845488222022022-10-02T13:48:00.000+03:002022-10-02T13:48:04.615+03:00 'האחות החסרה: סיפורה של מרופה' מאת לוסינדה ריילי ; מאנגלית: דפנה לוי<p><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></b></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כל חייהן גדלו האחיות ד'פאלייה בידיעה
שאמורה להיות להן עוד אחות. כל אחת מהן אומצה בזמן אחר על-ידי פא סולט, אביהן
המאמץ, המסתורי, שהעניק לכל אחת מהן, צרור עצות לחיים, והקדיש לכל אחת מהן ככל
שיכול היה, כדי שאישיותה תתפתח בכיוון המתאים לה. פא סולט כבר נפטר, וגיאורג
הופמן, עורך הדין של המשפחה, מגיע לאחוזה כדי לספר להן משהו חדש בקשר לאחות החסרה.
<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">מקורותיו של עורך הדין מסרו לו, שאולי
יש קשר בין האחות החסרה שלהן, לבין אשה בשם מרי המתגוררת בניו זילנד. גיאורג מבקש
מהן לנסות לאתר את מרי. "<b>ואם נעשה את זה, איך נדע אם היא האחות החסרה או
לא?</b>" הן שואלות אותו, והוא מסביר "<b>'קיבלתי רישום של תכשיט מסוים,
טבעת שכנראה ניתנה לה. היא מאוד לא רגילה. אם הטבעת אצלה, נדע בלי כל ספק שזאת
היא. הבאתי את הרישום איתי... האבנים בשיבוץ מסביב הן אזמרגד. האבן המרכזית היא
יהלום.</b>" <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">כשהן סופרות את מספר האבנים בשיבוץ, הן
מגלות שמדובר בשבע אבנים, כמספר כוכבי הפליאדות, שהן נקראות על שמם. גיאורג מספר
לאחיות, שלפני מותו, קיבל פא סולט מידע חדש לגבי מיקומה האפשרי של האחות החסרה,
ולאחר שחקר בעניין, הוא מבין שכנראה מדובר בניו זילנד. מכיוון שהאחיות גרות בארצות
שונות, הן מחליטות שסי</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">סי,
שגרה באוסטרליה, היא הקרובה ביותר, ותוכל להגיע אליה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">סי</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">סי וחברתה כריסי, מחליטות לנסוע לשם,
ומגיעות למרי מקדוגל, הבת, שמספרת להן שהיא נקראת מרי, אבל באופן רשמי – מרי-קייט,
ושגם לאמה קוראים מרי מקדוגל. כשמרי-קייט רואה את הרישום של הטבעת, היא מפתיעה את
הבנות כשהיא אומרת: "... <b>זה דומה מאוד לטבעת של אימא שלי... או בעצם – את
אותה טבעת – היא שייכת לי עכשיו, כי היא נתנה לי אותה ליום הולדת עשרים ואחת</b>".
ולמרות שהיא אומרת להן שהטבעת שלה, מסתבר שאמה לקחה את הטבעת והיא מסתובבת איתה
במסע בין ארצות.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">מכאן יתרחש מסע חיפושים נרחב שלהן, כדי
לראות אם אכן זו הטבעת. ולהבין שמרי הבת היא האחות החסרה, והן רוצות מאד להספיק
לראות את הטבעת, ולהביא את מרי בזמן לטקס האזכרה לאביהן שיתקיים על גבי הספינה
המשפחתית. במסע הדילוגים בין הארצות השונות, שאליהן מגיעה מרי מקדוגל, הא</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ֵ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ם, משתתפות כמעט כל האחיות, במה שנראה יותר
כמרדף. שכן, מרי, מנסה להימנע מלהיפגש איתן. היא אינה מבינה את מניעיהן לחפשה, והיא
חוששת, שהן קשורות למישהו שאיים על חייה, ולכן, מבחינתה, האחיות מהוות סכנה לחייה
ולחיי משפחתה. ילדיה, מרי-קייט וג'ק, שמרגישים שאימם נתונה במצוקה נפשית, מגיעים
כדי לעזור ולתמוך בה, ומוצאים עצמם מול ים של תגליות, הקשורות לאימם. מרי-קייט,
הבת, שיודעת שהיא מאומצת, מנסה להבין אם היא האחות החסרה, והשאלה שהתעוררה עכשיו,
מובילה אותה למצוא את אמה הביולוגית.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">הא</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ֵ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ם המאמצת, מרי מקדוגל, לשעבר מרי
אוריילי, מגלה את נסיבות הולדתה המיוחדות, ומה חלקם של הכומר ג'יימס אובריאן וחברו
אמברוז, בגידולה. מכאן, כל מה שהיא מפחדת לגלות, יתגלה, ומה שלא ידעה – עוד ימתין
להגיע לפתרונו, וכרגיל, כבכל ספר, אנו נחשפים למאורעות היסטוריים. והפעם, למאבק של
אירלנד לשיחרורה מהשלטון הבריטי.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">הספר, ארוך ככל יתר ספרי הסדרה 'שבע
האחיות' של לוסינדה ריילי. שכל אחד מהם, מיוחד ומוקדש לאחות אחרת. לא כל החידות תיפתרנה
בספר זה. אבל אין ספק, שריילי, שומרת את רמת המתח לכל אורך הסדרה כולה, כמו גם
בספר זה. וכרגיל, נצטרך להמתין עד לצאתו של הספר האחרון, השמיני, בסדרה. ספר,
שאמור לחשוף את החידה הגדולה ביותר – חידת חייו של אביהן הנערץ והמסתורי, פא סולט.<o:p></o:p></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-7904152273741909572022-09-22T12:14:00.001+03:002022-09-22T12:15:30.576+03:00 'המועמדת' מאת קיארה קאס ; תרגום: נעה בן-פורת<p><b style="text-align: center;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"> כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></p>
<p align="center" class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: center;"><b><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 16pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span></b></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">איזה חופש יצירתי יש לסופרים! ללוש את העולם כרצונם, לתלוש פיסות שכן
נראות להם, ממה שכבר קיים. לברוא כרצונם עולמות דימיוניים, בעתיד הנסתר מעינינו.
ועדיין ייראה הכל אמיתי, בהישענותו על רבדים של עבר מוכר, עם טוויסטים. ומה מפתיע,
שבעולם העתידי הזה, שיוצרת קיארה קאס בספר 'המועמדת', אין טלפונים ניידים, ואין
רשתות חברתיות, ובטלוויזיה, שכן קיימת, כולם ייצפו בערוץ אחד, כדי להתעדכן על
חדשות הארמון.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">החגים המוכרים כל כך לתרבות האמריקאית – חג ההודיה' 'חג העצמאות'
'ליל כל הקדושים' – אינם קיימים יותר, והגיבורה של הספר, שנקראת 'אמריקה', יודעת
עליהם רק מספר היסטוריה ישן וקרוע שהיא מוצאת בין חפציו של אביה. את החגים הללו
מחליף חג, אחיד לכל האומות השונות, הנקרא 'חג מתן תודה' שנחגג בקיץ, שכן המדינה
שלה הנקראת 'איליאה' נוסדה בקיץ, והחג היחיד שנותר מהעבר, הוא חג המולד.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">באיליאה יש משפחת מלוכה. והנתון הזה חשוב ביותר, שכן העלילה של הספר
מתרכזת בתהליך בחירת כלה לנסיך הרווק של הממלכה. את תפקידו של הכרוז המלכותי – שעבר
בשווקי האגדות, והודיע לעם את המסר מבית המלוכה – מחליף מכתב, שהרי מדובר בעידן,
שבו כולם כבר יודעים לקרוא, אותו מקבלת כל משפחה, בה יש לפחות בת אחת בין הגילאים שש-עשרה
עד עשרים.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span style="font-family: arial;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">במכתב המלכותי נאמר: <b>"מפקד האוכלוסין האחרון העלה שבביתכם
גרה כיום אישה רווקה בגיל שש</b></span><b><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">־</span></b><b><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עשרה עד עשרים. הננו שמחים להביא לידיעתכם שבקרוב תהיה לה הזדמנות
להביא כבוד רב לאומה הדגולה איליאה... נסיכנו האהוב, מקסון שריב, מגיע לפרקו
החודש. הוא מקווה לחלוק את התקופה החדשה בחייו עם שותפה לחיים, בת אמיתית של
אומתנו, שאותה יישא לאישה. אם בתכם, אחותכם או בת החסות שלכם פנויה, והאפשרות
להיות כלתו של הנסיך מקסון והנסיכה הנערצת של איליאה מעניינת אותה, אנא מלאו את
הטופס המצורף ושלחו אותו לסניף המקומי של השירותים המחוזיים. כל מחוז יבחר בצורה
אקראית אישה אחת שתוזמן לפגישה אישית עם הנסיך.</span></b><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"</span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אין זה צו מלכותי, אלא הצעה. כל נערה בגיל המתאים, יכולה להירשם, ולא
משנה מאיזה מעמד היא. יתר על-כן, היא תהפוך ל"שותפה לחיים". הגדרה
שמעצימה את מגמת שוויון הזכויות בארמון, שבו המלכה נבחרה, אף היא, מבין המעמדות
הנמוכים.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">כי למרות המגמה השוויונית והדמוקרטית, המוצגת בצו המלכותי, הריבוד
החברתי באיליאה דווקא בנוי ממעמדות. ככל שהמספר גבוה יותר, כך יהיה מצב המשפחה קשה
יותר, מבחינה כלכלית בעיקר. והנה כאן יש למשפחה אחת, גם מקרב המעמדות הנמוכים,
אפשרות לשדרג את עצמה היישר אל הפיסגה. שכן משפחתה של המועמדת, שתזכה ותהפוך בעתיד
למלכה, תהפוך למשפחה מלכותית, תגור בארמון, ותפונק ותיהנה מכל היתרונות הכרוכים
בכך.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">משפחתה של אמריקה – שהיא משפחה של אמנים במעמד חמש, המשתכרים בקושי למחייתם,
ומגיעים לעיתים לפת לחם כשאין פרנסה – מעוניינת שאמריקה תמלא את הטופס הנ"ל.
אבל אמריקה לא מעוניינת. גם משום שהנסיך נראה לה יהיר ומשעמם, וגם כי יש לה את
אספן, חבר סודי, ממעמד נמוך משלה, ממעמד שש. הסיכויים שלהם להינשא נמוכים בשל כך,
והרומן הסודי והאסור, יכול לגרום להם צרות גדולות מאד. אבל היא מאוהבת בו, ולכן
אינה חפצה בכבוד, ביקר ובנסיך מקסון.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עם זאת, היא מודעת ללחץ הפסיכולוגי המופעל עליה מבית. ולכן השינוי
בגישתה יגיע, כאשר אספן מבקש ממנה, אף הוא, שתמלא את הטופס. שכן הוא יודע, שהוא
לעולם לא יוכל להעניק לה את כל הטוב שמצפה לה בתור מלכה, והוא אינו רוצה להרגיש,
שהוא זה שעמד כמכשול בדרכה. בשלב זה, מחליטה אמריקה למלא את הטופס, כשהיא יודעת
שאלפי נערות תמלאנה אף הן אותו הטופס, כך שהסיכויים שלה אפסיים, והיא לפחות תעשה
את הצעד, שירגיע את משפחתה ואת החבר.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אבל מזל בהגרלה הראשונה, וגם יופיה וחוכמתה של אמריקה בשלבים
המתקדמים יותר, דווקא כן צולחים את אינספור הנערות, והיא מתקבלת כמועמדת ביחד עם
עוד שלושים וחמש נערות. כל מחוז נפרד בכבוד גדול מהמועמדת שלו שנבחרה, והן נסגרות
בארמון, כשמשפחותיהן מתוקצבות באותה עת ביד רחבה.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הנסיך יתגלה כאציל נפש, כבן אנוש, שזקוק ליד מכוונת בנושא נשים, וכמי
שמחפש בבת זוגו עומק ומחשבה, וכמי שמחפש להיטיב עם הממלכה. אמריקה מגלה אותו בדרך
מעט שונה מכל האחרות, ומוצאת עצמה נקרעת בין אהבתה לאספן לבין הנסיך מקסון.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ספר מעניין, שממש הצטערתי שנגמר. </span><span dir="LTR" lang="EN-US"><o:p></o:p></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: justify;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><br /></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-20901686469784831172022-09-13T16:01:00.001+03:002022-09-13T16:01:00.169+03:00 'משפחת שַאדֶלי-בַּאבֶּלי: זכרונות גדילה ירושלמית-הונגרית' מאת אילנה רוזן <p style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: 16pt; font-weight: 700; white-space: pre-wrap;"> <span style="color: #800180;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></p><span id="docs-internal-guid-92009a12-7fff-637b-50d0-8e19ed91f663"><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">למקרא השם 'ש</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ַ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אד</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ֶ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">לי-ב</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ַּ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אב</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ֶּ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">לי' אני מנסה לסלק הצידה את האסוציאציה הראשונית של האמפטי-דאמפטי, הבובה שנופלת וקמה, ומנסה לחשוב ברצינות. האם יש משפחה שנקראת כך? אז זהו, שלא בדיוק. את זכויות היוצרים נראה שניתן להעניק לאביה של הכותבת, מנחם (מיקלוש, ניקולאי) רוזברגר, שאולי שמע סיפורי</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">־</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">עם על משפחה שכזו, או שהמציא את השם בעצמו. אם כך או כך, אין ספק שמנחם רוזברגר ידע לספר, ואף ניחן בחוש הומור. ושני אלה – היכולת לספר והיכולת לצחוק על עצמך או על סיטואציה כלשהי (מה שבאמת מאפיין הונגרים רבים, ביניהם אפרים קישון ואבי). שתי תכונות אלה – משותפות לאב, ולבתו שכותבת את הספר, אילנה רוזן. </span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">בין סיפוריו הרבים של האב, בלטו במיוחד סיפוריו על משפחת 'ש</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ַ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אד</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ֶ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">לי-ב</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ַּ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אב</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ֶּ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">לי. הילדים היו רצים בשמחה להקשיב, כי ידעו שהסיפורים בעצם יהיו עליהם. גם רוזן מתחילה (ומסיימת) את הספר בסיפור אגדת משפחת 'ש</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ַ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אד</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ֶ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">לי-ב</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ַּ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אב</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ֶּ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">לי המושלמת. אבל אל תיקחו ברצינות את מה שהיא מספרת כאגדה. בין הפרולוג לאפילוג, תגלו מה היה באמת. משפחה לא מושלמת, כמו בכל משפחה מציאותית, אבל עם המון אהבה והומור.</span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">אילנה רוזן משמשת כבר שנים כפרופ' מן המניין לספרות עממית ותיעודית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. אך ספר זה אינו לקוח מהעולם האקדמי שבו היא פועלת, אלא לקוח לגמרי מהעולם הפרטי שלה. הוא נכתב כסוג של ממואר (ספר זכרונות) משפחתי, רציני ומחוייך בעת ובעונה אחת, שכולל רשימות עם אנקדוטות משפחתיות, שנידלו בדייקנות מדהימה מזיכרונה, לצד אינוונטר של ביטויי לשון בהונגרית, שירי תינוקות וילדים בהונגרית, פתגמים, מילים נפוצות במשפחתה, ועוד פנינים מהתרבות הזו. כשכל מילה בהונגרית מתורגמת לעברית. בהעלותה על הכתב רשימות אלו, מחייה ומשמרת רוזן את התרבות והמסורת של משפחתה לדורותיה.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">אין צורך לומר, שדוברי הונגרית, או כאלה שגדלו במשפחה הונגרית, יתענגו על הספר, ועל השפה, שהם אינם מרבים עוד לשמוע בסביבתם. אך מלבד קבוצה זו, כל השאר יכולים ליהנות מסיפורי חיים אמיתיים, משובחים, מעניינים, מצחיקים, ולעיתים אף מכמירי לב. כמו לדוגמא בתיאור השעות הקשות, שבהן חוותה את רגעיהם האחרונים של הוריה. או כפי שניתן להרגיש על אילנה הילדה, שאביה – שאיבד את אשתו ובנו באושוויץ – ואמה שניצלה, חברו זה לזו – לאחר מלחמת העולם השנייה – והגיעו ללא הורים לארץ. חסרונה של סבתא מחבקת ועוטפת – כפי שהיא רואה אצל חברותיה, או מכירה מסיפורים – מורגש. </span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">תחושת ההחמצה מגיעה לשיא בתיאור השהייה שלה ושל אח</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ֶ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">יה, במקלט בירושלים, בזמן מלחמת ששת הימים: "</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">בלילות ישנו על מזרונים ומצעים שהונחו על הרצפה. לרגלנו שכבה אישה זקנה שגרה בכניסה השנייה של הבניין שלנו. כולם קראו לה סבתא למרות שהיא לא היתה הסבתא שלהם. ודאי לא שלנו. בשנתנו ככל הנראה בעטנו ודחפנו את הסבתא והיא דחפה ודחקה אותנו בחזרה למקומותינו. מה חבל, הנה היתה לנו לכמה ימים מעין סבתא (כי אחרת היתה לנו רק סבתא אחת ויחידה ברומניה הרחוקה ולא פגשנו אותה אף פעם) ואנחנו יכולנו להיות לה מעין נכדים. אך לא היא ולא אנחנו לא נהנינו מן הקרבה בינינו</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">..."</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">כל רשימה מביאה לפנינו פרשייה אחרת מחיי המשפחה. בכל פעם מישהו אחר מבני המשפחה מככב בסיפור. כולל אחותה הגדולה טובה, ואחיה – אלי ואזרי. הכל מזווית הראייה שלה, או שלה ושל אחיה יחד. חלק מהסיפורים מתארים בהומור אוהב את דמותה של האם, רחל רוזברגר לבית זיסר, שאף היא סיפרה להם סיפורים, אך בעיקר דאגה מאד לילדיה, ושמה את משפחתה, תמיד במקום הראשון. הם מצידם, מביטים בה באהבה, אבל לא מתאפקים מלצטט בהומור את השפה העברית המשתבשת בפיה.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">בלתי נשכחת היא הרשימה הנקראת: 'יום לא קל אחרי לילה לא פשוט</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">'</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">. בעיית נדודי השינה של אילנה החמירו באחד הלילות, והיא מצליחה להירדם רק אחרי שאמה מציעה לה להתקלח. בבוקר מתעקשת אילנה ללכת לבית הספר, למרות עייפותה. אמה שמגלה דאגה רבה לילדתה, מחליטה להגיע לבית הספר ולדרוש בשלומה. מפעם לפעם, נהגו הורים להגיע לבית הספר ולהיכנס לכיתה של בנם או בתם. במקרים כאלה, נהגו אותם הורים לרכון אל המורה בכיתה, ולהסביר לה בשקט את סיבת הגעתם. אולם אמה של אילנה, אינה מאמינה בהסתרות וסודות. וכך מתארת אילנה את בואה של אמה לכיתה: "... </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">במקום לגשת למורה וללחוש לה את סיבת בואה לכתה, עוד כשעמדה בפתח הכתה אמרה אמי למורה ולכל המעוניין/ת בדבר בקול רם וברור, אם גם בשפה עילגת: אילוש לא היה יודע לישון בלילה. בארבע בבוקר אני עושה לה דו</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ּ</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ש. אבל בבוקר היא מאוד רוצה ללכת לבית ספר. אז אני באה לראות איך היא מרגישה." </span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">הסיטואציה מצחיקה, כשאנחנו קוראים אותה. אך מן הסתם, הרגישה אילנה הילדה, מבוכה גדולה. עם זאת, בחלוף השנים, הופכת הפרשיה הזו, לאנקדוטה מצחיקה, אותה היא מוסיפה לספר מתוך סלחנות אוהבת של האשה הבוגרת שנהייתה</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> "בשנים שלאחר מכן הרביתי לספר את הסיפור הזה לחברותיי, למשפחתי החדשה ולמכרינו. ותמיד-תמיד סיימתי את סיפורי בשאלה. שגם כעת היא המתאימה ביותר לסיום הרשימה הזו: נה </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">["נו" בלשון אמה - ר.ק] </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ואיך יכולתי להרגיש?</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">"</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">הרשימות כתובות על-ידי אילנה הבוגרת. אבל הילדה שעליה היא כותבת ממרחק של שנים, עדיין נמצאת בתוכה, ומאפשרת לה לכתוב את זיכרונותיה כילדה, באמינות רבה.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">את הספר הזה קראתי בדרכי לשבתון של בעלי, לרילוקיישן של שלושה חודשים במדריד. הטיסה עברה עלי במהרה, תוך שאני מרצינה ומחייכת, חליפות. מה זה מחייכת? עומדת לפרוץ בצחוק גדול, וממש מתאפקת, שלא להחריד את רוב הנוסעים הנמים. נוסף על הכתיבה שהנעימה את זמני, התחברתי באופן אישי גם לשפה ההונגרית, שפת הדיבור בביתה של הכותבת, שהיתה גם שפת הדיבור בין הוריי ז"ל, בילדותי. לקרוא וליהנות.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">את הספר ניתן לרכוש באתר "עברית". </span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><br /></span></div></span>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-21471922830783050402022-09-06T15:45:00.003+03:002022-09-06T15:45:23.778+03:00 'כשיירגעו הרוחות' מאת שירה סטופל <p style="text-align: right;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><span style="font-size: 16pt; font-weight: 700; text-align: center; white-space: pre-wrap;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></p><span id="docs-internal-guid-abf07a92-7fff-4002-edb1-c31cd33c9d02"><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">עלילת 'כשיירגעו הרוחות' מתרחשת בירושלים. היא מתקדמת לאט. לאט מאד, שכן גיבורת הספר, ליאת, בחורה מבית דתי – ששינתה את שמה מ"לאה" – רדופת רוחות עבר והווה, שמפריעות לה להניח לעבר ולהתקדם. יחד איתה אנחנו נתקעים במוחה העמוס קולות וצללים, ובעיקר רוחות. פרקי הספר נקראים כיומן שבועי. כל שבוע והרוח שלו: שבוע ראשון - רוח שטות, שבוע שני - מורת רוח, שבוע שלישי - רוח חרישית, וכולי. השיחות המתקיימות במציאות מתערבבות באסוציאציות ובזיכרונות שעולים בה, ממי שיתברר כרועי, חבר ילדות, שלה ושל אחיה צבי. חבר, שהפך עם בגרותם לבן זוגה, ושרק בסוף הרומן נלמד מדוע הקשר הזה לא קיים עוד. היעדר הקשר הזה, עירבל את חושיה וטרף את קלפיה. היא חולה לעיתים קרובות, עייפה רוב הזמן, חסרת כוח להיאבק. אפטית. </span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ליאת נענית למודעה בעיתון "</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">דרושה בחורה אמינה לעבודה אנושית קצרה. תשלום הוגן</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">.", ולאחר שיחת טלפון למעבידה, ששואלת אותה שאלות מוזרות, היא מקבלת הוראות – מסתוריות לא פחות מהכותבת: "</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">שלושה ימים בשבוע. בשבוע הראשון תבואי לכאן בכל אחד משלושת הימים. פתק ימתין לך על המראה. בשבעת השבועות שיישארו תדעי כבר מה לעשות בכל יום. התשלום, כפי שסיכמנו, בסוף. היום, יום ראשון, היום של לוסי. רח' רבקה 13, קומה שנייה, דירה שמונה. את צריכה להיות אצלה שעתיים בדיוק. היא כבר מחכה לך. את לא צריכה להתקשר אלי. לא יהיו לך שאלות.</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">") </span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">אבל כמי שכפאה שד, או יותר נכון רוח, היא ממלאת אחר ההוראות, ומתוודעת ללוסי, ניצולת שואה ערירית ומבוגרת, ששמחה בבואה. לאט לאט, היא תחשוף בפני ליאת את כאבי ליבה. את הבור שנפער בה, כשכל בני משפחתה ניספו בכבשנים. והמילה "נשרפו" שהיא חוזרת ואומרת, שורפת גם את ליבה של ליאת. ובין לב פצוע ללב פצוע נוצרת איזו החלמה קטנה, ושותפות, המלווה בשתייה משותפת ומנחמת של תה מתוק.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ואז באה המשימה השנייה. להאכיל חתולי רחוב. היא מנסה להתמרד. "</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אבל למה, למה שאני אאכיל חתולים? זה מביך אותי. לפזר אוכל ליד פחי אשפה כמו... כמו הנשים המוזרות שמדברות אל יונים ומאמצות חתולי רחוב מוזנחים. זה לא נעים לי. אני לא רוצה. למה שאני אעשה משהו שאני לא רוצה לעשות?</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">..." ואז היא נזכרת באחת משיחות החינוך הקשות שלה עם אביה. "</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">אני בשירות לאומי, עם מלאי רצונות ומלאי עקשנות. אבא, לפעמים סבלן לפעמים קצר רוח והרבה מצטער. "תראי, את מאוד לא אוהבת לעשות דברים שהם לא מתוך בחירה. אבל זה לא הולך ככה. לא תוכלי תמיד לעשות רק מה שתרצי. ומה תעשי אז, תשברי את הכלים?</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">" אז היא מרפה "</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">בסדר. אז כרגע אני ממשיכה. אבל עם אצבע יציבה מאוד על הדופק. ואם תהיה סטייה קלה, פעימה מיותר, קצב חריג, באותו רגע ממש אני אומרת: "פוס משחק."</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">המשימה השלישית שהיא צריכה לבצע בכל שבוע, היא להגיע לכותל. שום הסבר. שום פתק שרוצים שתטמין בין כתליו. פשוט להגיע לכותל. </span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">בנוסף למשימות השבועיות, לומדת ליאת תקשורת בחוג קטן שכולל מספר משתתפים בלבד. אחת המשתתפות בחוג, תילי-תהילה, היא גם שותפתה לדירה ששכרו הרחק ממשפחותיהן. אבל למרות הקירבה שנוצרת בין השתיים, ליאת מסוגרת, ואינה מגלה לתילי, מה עובר ומה עבר עליה. גם את עבודתה המסתורית היא לא חושפת, עד שתילי, לא משאירה לה הרבה ברירות.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">ליאת עטופה במשפחה אוהבת, שאליה היא מגיעה בסופי שבוע, ומשתתפת כמו כולם במטלות הכנת הבית לקראת השבת. </span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; text-decoration-line: underline; text-decoration-skip-ink: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">המשימה של לוסי</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">, תלמד אותה לראות שגם אם יש צרות גדולות, וקשות מנשוא, צריך להשלים עם המציאות, וללכת הלאה. </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; text-decoration-line: underline; text-decoration-skip-ink: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">המשימה של החתולים</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">, תלמד אותה להעניק. לא לחתולה אחת, ביתית, אלא לחתולים מכל סוג שהוא, ברחוב מסויים, שבאים ומתקבצים לקבל את האוכל שהיא מחלקת להם, אפילו בלא הבעת תודה. להעניק גם כשהצד השני כפוי טובה, ואין עתיד של יחסי חברות וקירבה, ולדעת שלה יש בית חם ועוטף לשוב אליו. מה שאין להם, כי הם חתולי רחוב, ושלה יש בית ומשפחה שבהם יש המשכיות וחיים חדשים, הבאים לידי ביטוי גם בתינוק שנולד לאחיה, צבי. </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; text-decoration-line: underline; text-decoration-skip-ink: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">המשימה השלישית</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> – ההליכה אל הכותל, תגרום לה להאמין. להאמין בעצמה, בעתיד, באל. לקבל את העוצמה שבמקום הקדוש הזה. להתפלל. להשלים עם המצב. ולהרגיע את הרוחות.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 10pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">וכל המשימות יחד, ילמדו אותה אחריות, בגרות, אמונה בעתיד, ויאפשרו לה לפתוח דף חדש בחייה, כשהיא בוגרת יותר ומוכנה לחיים.</span></span></p><span style="font-family: arial;"><div style="text-align: right;"><br /></div></span><div style="text-align: right;"><br /></div></span>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-85757627421998868132022-08-28T14:06:00.001+03:002022-08-29T14:08:39.654+03:00 'איך נולד התנ"ך : מפגשי שיחה עם שמואל שיר' מאת ישראל קנוהל<p style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-size: 16pt; font-weight: 700; white-space: pre-wrap;"> <span style="color: #800180;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></p><span id="docs-internal-guid-3d92b4a9-7fff-5f15-1ab7-edac44bf3bff"><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">פרופ' ישראל קנוהל מופקד על הקתדרה למקרא על-שם יחזקאל קויפמן באוניברסיטה העברית. הוא עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן ומרצה אורח באוניברסיטאות הארוורד, ברקלי, סטנפורד ושיקגו. בין לבין נענה פרופ' קנוהל להצעתו של שמואל שיר לשוחח איתו על התפתחות המקרא. שיחות שיהפכו לספר. קנוהל נענה לאתגר, והשיחות המרתקות שניהלו, מועלות כאן בספר זה.</span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">אחת השאלות הראשונות ששואל שיר את קנוהל נוגעת לשאלה, האם המידע שאנו מקבלים מכלי חרס, פפירוסים, תעודות וכולי, יכולים להיחשב כמקור היסטורי מהימן לתנ"ך. קנוהל משיב לו, שתלוי באיזה ספר מדובר. בספרים שופטים, שמואל ומלכים, הכתיבה היא היסטוריוגרפית, בעוד שספרי התורה וספר יהושע, לא נכתבו בראייה היסטורית, שכן זו לא היתה מטרתם. הם יותר מצע סיפורי לאירוע המכונן של מתן התורה על הר סיני. כל סיפורי ספר בראשית, הם על יחיד, שמייצג את הקולקטיב. </span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">דוגמא אחרת לשאלה ההיסטורית, מביא קנוהל כשהוא מתייחס לפרעה תחומתס השלישי ששלט בכנען בתקופה שבני ישראל הגיעו לארץ כבר, אבל אין זכר למצרים בכלל בספרי התורה ובספר יהושע. מוזכרים עמים אחרים שהיו כאן, פלישתים, יבוסים, אמורים, חווים ועוד. כך שמשהו חסר מבחינה היסטורית, ולכן אי אפשר להתייחס לספרים אלה כמקור היסטורי, כמו הכתובת של תחותמס השלישי, ומלכתחילה כנראה שלא נועדו לשמש כסיפורים היסטוריים. אם כי לעיתים דווקא כן משתקפים אירועים היסטוריים במקרא, כגון כיבוש חצור. נאמר ב'יהושע' שהיא ראש הממלכות, כלומר עיר ממלכה חשובה מאד בכנען, ושיהושע שרף אותה (יהושע יא: י-יא), ואכן העובדות ההיסטוריות תואמות את המסופר בספר יהושע. יש גם סתירות לגבי הזמנים הארכיאולוגים שמתגלים בכתובות במצרים לבין יציאת מצרים המוזכרת במקרא. לא ברור אם אכן היו בזמן רעמסס השני. </span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">קנוהל מתייחס לנושא </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; text-decoration-line: underline; text-decoration-skip-ink: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">האלוהות</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> בעמים השונים, תוך שהוא מתייחס לחוקרי מקרא אחרים. הוא מסכים עם קויפמן באבחנה הבסיסית, שהמיתולוגיה של כל העמים האחרים בתקופה הקדומה, עיקרה סיפור משפחת האלים. לאלים במיתולוגיות יש בנות זוג והם יולדים צאצאים. לעומת זאת, "</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">בא התנ"ך, והייתי אומר, באבחת חרב הכרית את התרבות הזאת כולה, במובן זה שבעולם האלוהי אין משפחת אלים, אין מלחמות אלים, לא זיווג ולא הולדה</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">... </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">האל המקראי לא נולד, אין לו בת זוג, הוא לא מוליד והוא לא מת.</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">" גם במובן זה הוא מסכים עם קויפמן, שהעיקרון הזה שולט במקרא כולו. בעצם ההבדלה של דתך מהדתות שבסביבה. העולם נברא על ידי אלוהים, שלא סופר על מוצאו והתהוותו. בהיעדר בת הזוג של האל, תולה קנוהל את הסיבה והמקור למנהג </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; text-decoration-line: underline; text-decoration-skip-ink: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">הפרדת הנשים</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> בבית הכנסת. מכיוון שבסיפורי המקרא אין אלוהות נקבית, אין בנות אלוהים, מלאכיות, כרוביות וכוהנות, כשהחליפו בתי הכנסת את בית המקדש שחרב, מצאו הנשים את עצמן מאחורי מחיצה.</span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">לעומת זאת חולק קנוהל על דעת קויפמן באשר למשה רבנו. לדעת קויפמן, מתחילה הדת המקראית עם משה, שמבשר את האמונה הזאת באל יהו</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">־</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ה, לבני ישראל. קנוהל לעומת זאת, מסתמך על כתובות מצריות, מאה שנה לפני משה, כשהאל יהו היה כבר מוכר בארץ מדיין ושעיר ועבדו אותו הקיינים</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">־</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">המדיינים בארץ השסו יהו. כפי שמפרש גויטיין, משמעות השם "יהו</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">־</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">ה" היא אל קנא, "קנא שמו", ומאמיניו מאמינים בו בלבד, ומנתצים כל פסל וצלם שבסביבתם.</span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; text-decoration-line: underline; text-decoration-skip-ink: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">מהו הזמן שבו התהוו סיפורי התנך? ואיך התפתח הכתב בתקופה ההיא?</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> לדעתו של קנוהל צריך לחפש עקבות התהוות ישראל ולידת התנ"ך בתחילת תקופת הברונזה המאוחרת. במקביל לכתב החרטומים במצרים, התפתח במסופוטמיה, בתקופה השומרית, כתב היתדות, באלף הרביעי לפני הספירה. היתדות נחרטו על גבי לוחות של חימר לח שמייבשים ושורפים אחר כך. ואילו כתב החרטומים המצרי נכתב בקנה ודיו על גבי פפירוס.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">הכתבים נועדו בתחילה רק לאליטות של המלך והחצר. לסופרים של המלך ולמקדשים. כשצריכים לכתוב את חוקי המקום והמסורות הדתיות, ואחר כך להתכתבות בין ערים וארצות. </span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">בחפירות תל אלעמרנה שבמצרים, מספר קנוהל, נחשפו תולדותיו של מלך מצרי בשם אחנאתון, שהיה רפורמטור דתי והיה הראשון שסגד רק לאל אחד, אתון, אל השמש. בנו תות אנח אמון עלה לשלטון בגיל 8 או 10, ולכן מי שקבע היו שריו, שגרמו לביטול כל הרפורמה הדתית של אביו, אחנאתון, ולהכחדת כל זכר אפשרי לשמו ולמעשיו, ושל יורשו. העיר של אחנאתון ננטשה וכוסתה, והתגלתה רק לפני 150 שנה על ידי הארכיאולוגים בחפירות הנ"ל. בארכיון שנוצר ממסמכים אלו, מתגלה כל התכתובת של אחנאתון ובנו עם מלכי הסביבה ואלו שהיו כפופים להם בכנען. שבה השפה הרשמית היתה האכדית.</span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; text-decoration-line: underline; text-decoration-skip-ink: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">הכתב העברי העתיק</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> שונה מאד מהכתב שלנו היום, שהוא הכתב הארמי, וחז"ל קראו לו כתב אשורי, כי היה בשיאו בתקופת כיבושי אשור בימי חזקיהו. במאה השמינית לפני הספירה, אנשים עדיין לא ידעו לקרוא ולכתוב בכתב יתדות לא בארם ולא בישראל ולא בעבר הירדן, כלומר באזורים שבשליטת האשורים. לכן קיבלו החלטה מעשית להתנהל בשתי שפות במקביל, וכך הפכה הארמית לשפה הדומיננטית וגם הכתב שלה בארץ ישראל. כתוצאה מכך נדחק לצד הכתב העברי העתיק שבו השתמשו לפני שאומץ הכתב הארמי, ובו אנו משתמשים עד היום. נקודת המפנה בהתפשטות הידיעה של קרוא וכתוב היתה במאה השמינית לפנהס.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">חלק מדברי הנביאים רק סופרו לנו, ואין עדויות בכתב. או כי הנביא לא ידע לכתוב, או שלא היה לו סופר שיכתוב את דבריו. וכמובן שזה היה תלוי גם בקהל. לא היה טעם לכתוב נבואה, אם העם אליו היא מופנית, לא יודע לקרוא.</span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; text-decoration-line: underline; text-decoration-skip-ink: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">הרובד הכוהני</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">, שנמצא בחלק השני של ספר שמות, מספר קנוהל, נכתב במקדש בירושלים, בין המאה העשירית לבין ימי חזקיהו, כלומר לפני ההתפשטות של ידיעת קרוא וכתב. בעוד </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; text-decoration-line: underline; text-decoration-skip-ink: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">שרובד הקדושה</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"> נמצא בחלק הראשון של ספר ויקרא מפרק יז ועד סופו, והוא מתארך אותו לימי ישעיהו. ולכן, לשיטתו, רובד הכהונה קדום יותר. לתקופה שבין הקמת מקדש שלמה, באמצע המאה העשירית לפני הספירה, לבין אמצע המאה השמינית לפני הספירה, כלומר תקופת ישעיהו ואחז. הכותבים של שני הרבדים הם שונים, עם אידיאולוגיה שונה ותיאולוגיה שונה.</span></span></p><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">הרובד הכוהני לא נכתב למען העם. זו ספרות של מומחים בדיני קורבנות, טומאה וטהרה, ויועדה לכוהנים עצמם. אלה מצידם הדריכו את העם בענייני הפולחן. </span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">כל שהוזכר כאן, הוא רק טיפה בים הידע העצום שבאמתחתו של פרופסור ישראל קנוהל. ספרים נוספים שלו הם: 'השם', 'מאין באנו', 'אמונות המקרא', 'בעקבות המשיח' ו'מקדש הדממה', שזיכה את מחברו בפרס שקופ לחקר המקרא.</span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">על העטיפה האחורית של ספר זה מצוטט הרב ד"ר בני לאו, ב'ידיעות אחרונות' כשהוא מתייחס לספר 'מאין באנו': </span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-weight: 700; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">"[קנוהל] מקצוען. אני חושב שהוא איש אמיץ. זהו ספר שיושב על תשתית מאד עמוקה של קריאה ושל עיון</span><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">".</span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><br /></span></div><p dir="rtl" style="line-height: 1.38; margin-bottom: 0pt; margin-top: 0pt; text-align: right;"><span style="font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><span style="font-family: arial;">ספר העיון 'איך נולד התנ"ך' מרתק, מעורר מחשבה ומעשיר. קיראו.</span></span></p><div style="text-align: right;"><span style="font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 12pt; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;"><br /></span></div></span>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-27340135043859478882022-08-14T23:28:00.002+03:002022-08-14T23:28:18.420+03:00 'אוון הנסן היקר' מאת: ואל אמיק עם: סטיבן לווינסון, בנג' פאסק וג'סטין פול מאנגלית: ארז אשרוב <p><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 14pt; line-height: 115%;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></b></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">אוון הנסן הוא נער בגיל תיכון. חרדתי.
קשה לא לתקשר חברתית, שכן הוא חושש להידחות, להיות ללעג. כל משימה שכרוכה ביציאה
מהבית, הופכת עבורו למטלה בלתי נסבלת.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">הוריו של אוון פרודים. אביו עבר
לקולורדו, מטפח את משפחתו החדשה, והנער מרגיש שהוא לא מעניין את אביו. כשהוא כבר
מדבר איתו, ומסוגל לספר לו משהו, האב מיד מזכיר משהו שקשור למשפחה החדשה שלו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">אוון מתגורר עם אימו, שעובדת לפרנסתם
כאחות, ובמקביל גם לומדת משפטים. היא כמעט ולא מצליחה למצוא זמן אליו, למרות שהיא
מאד רוצה. וכשהיא מצליחה, היא צריכה להתאמץ כדי להגיע אליו, כי הוא לא נפתח. בלית
ברירה, הופכות ההודעות שהיא משאירה לו, לערוץ תקשורת עיקרי ולא מוצלח במיוחד.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כדי לפתור את בעייתו החברתית, מגיע אוון
לפגישה שבועית אצל ד"ר שרמן. גם שם נראה שהוא לא מצליח לשתף פעולה, אבל מתאמץ
למלא את המטלות שמטיל עליו הד"ר. המטלה קבועה: כתיבת מכתב לעצמו, שמתחיל תמיד
באותו האופן: "<b>אוון הנסן היקר. היום הולך להיות יום מופלא</b>". את
ההמשך הוא צריך להמציא בכל פעם מחדש, ולחשוב איך באמת יכול יומו להיות חיובי.
"<b>אני פותח את המחשב וקורא מה שכתבתי עד כה. אוון הנסן היקר... לפעמים
המכתבים האלה עושים את ההפך ממה שה אמורים לעשות. הם אמורים לדאוג שהכוס שלי תהיה
חצי מלאה, אבל הם גם מזכירים לי שאני לא כמו כולם. לאף אחד אחר בבית הספר שלי אין
משימות מהמטפל. סביר להניח שלאף אחד אחר אין מטפל. הם לא מנשנשים אטיבן. הם לא
זזים בחוסר מנוחה כשאנשים מתקרבים אליהם מדי, או מדברים אליהם, או אפילו מסתכלים
עליהם. והם בטח לא גורמים לעיניים של האימהות שלהם להתמלא דמעות כשהם סתם יושבים
בלי לעשות כלום. אני לא זקוק לתזכורת. אני יודע שאני לא בסדר. תאמינו לי שאני
יודע. היום הולך להיות יום מופלא. אולי – אם אני רק אשאר פה בחדר שלי, זה זה באמת
עשוי להתממש</b>."<b><o:p></o:p></b></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">אבל הוא לא נשאר בבית, אלא הולך לבית
הספר. זהו היום הראשון של שנת הלימודים. והוא בטוח שהוא הבודד היחיד, ושכולם
מסתדרים עם כולם, חוץ ממנו. מכיוון שידו מגובסת מנפילה מעץ, מציעה לו אימו, שבתור
תרגיל חברתי, ינסה לבקש מאחרים לחתום לו על הגבס. הוא רוצה שיחתמו לו, אבל לא יודע
איך לבקש.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">נערה נמרצת בשם אלנה בק, שואלת אותו
איך עבר עליו הקיץ, אבל יותר מספרת, ממקשיבה, ונעלמת לפני שהוא מצליח לבקש שתחתום.
הוא מצליח להחליף מספר מילים עם ג'רד קליינמן, נער שהכיר בילדותו, שכן הורי שניהם
היו נפגשים מפעם לפעם בעבר. ג'רד מלגלג עליו, ודוחה את הצעתו לחתום על הגבס. השניים
יעמדו שוב יחד כשמתקרב קונור מרפי למקום. קונור נחשב בעיני כולם לבריון מפחיד,
וג'רד מתלוצץ בשקט על אורך שיערו של קונור. קונור שומע ונעמד קרוב. השניים צוחקים
בעצבנות, וג'רד מצליח להיעלם מהמקום, מותיר את אוון מול קונור. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשאינו מקבל תשובה מספקת, חובט קונור באוון
באגרופו ומפילו לריצפה. "<b>לפני שהוא יוצא בסערה, הוא נראה נסער כמו שאני
מרגיש</b>"... <b>אני מתיישב ומרים את הידיים מהרצפה. אבק של המוני נעליים
נדבק לכפות ידיי הלחות. אנשים חולפים, הולכים סביבי, כמה מהם פולטים הערות לא
מועילות, אבל זה לא משנה...אני לא רוצה לזוז. ולמה לי? כמו כשנפלתי מהעץ ההוא
בפארק אליסון</b>." הוא קולט שאיש לא מגיש עזרה, כפי שאיש לא הגיש לו עזרה
כשנפל מהעץ בפארק ושבר את ידו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">מי שבכל זאת מגיעה ועוזרת היא זואי
מרפי, שהוא מאוהב בה בסתר, והיא אחותו של קונור. "<b>אתה בסדר?" אני
מרים מבט. הלם. הלם כפול. הלם ראשון כי זאת הבת השנייה שמדברת איתי היום. הלם כפול
כי זאת זואי מרפי. כן, האחת והיחידה. <o:p></o:p></b></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">יום הלימודים נמשך. מאוחר יותר הוא
נכנס למעבדת המחשבים כדי לסיים את המכתב השבועי לד"ר שרמן. בדידות נוראית
מציפה אותו. הפעם הוא מחליט בייאושו, שהמכתב יהיה אמיתי, ולא מפוברק, כפי שהוא
רגיל לכתוב. הוא כותב את בדידותו "<b>אוון הנסן היקר... מתברר שאחרי הכול, זה
לא היה יום מופלא... ואני תולה את כל התקוות שלי בזואי. שאני אפילו לא מכיר, ושלא
מכירה אותי. אבל אולי אם כן אכיר אותה, אולי אם רק אצליח לדבר איתה, ממש לדבר
איתה, אז אולי – אולי כלום לא יהיה שונה בכלל. הלוואי שהכול היה אחרת. הלוואי
שהייתי חלק ממשהו. הלוואי שמשהו שהייתי אומר היה חשוב, למישהו. זאת אומרת. בואו
נודה בזה: מישהו בכלל ישים לב אם איעלם מחר? שלך, חברך הטוב והיקר ביותר, אני.</b>"<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">כשהוא
מסיים את המכתב, הוא הולך לקחת את המכתב מהמדפסת, ואפילו מתכוון לקרוע אותו, כדי
לא להגיד את האמת שלו לד"ר שרמן, אבל אז הוא רואה את קונור בחדר המחשבים.
ודווקא הנער הזה, אימת כולם, מנהל איתו שיחה ארוכה, ואפילו חותם לו בגדול על הגבס
שלו מבלי שהתבקש. ודווקא ברגע, ששניהם נינוחים, נוטל קונור את הדף של אוון
מהמדפסת, וקורא. השם של אחותו, מעורר את זעמו מחדש. הוא לא פוגע באוון, אבל מקלל
אותו ויוצא, כשמכתבו של אוון בידיו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">כאשר
קונור וזואי לא מופיעים בבית הספר במשך מספר ימים, חושש אוון שזה קשור למכתבו. אז הוא מגלה לתדהמתו, שקונור
התאבד, והמכתב של אוון, שנמצא עליו, גורם להוריו של קונור לחשוב, שקונור הוא שכתב
את המכתב לאוון, ושהייתה ביניהם חברות נפלאה. מכאן נסחף אוון בשקרים על שקרים,
מתוך רצון טוב להיטיב עם משפחתו של קונור, שאיבדה בן, כשהוא לא סולח לעצמו, שאינו
מספר להם את האמת.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">מיגור
הבדידות וערך החברות יהפכו לפרוייקט חברתי שיובילו אלנה בק ואוון, לכאורה לזיכרו
של קונור. בדאגתו לזולת, מצליח אוון לתקשר עם אחרים, להאמין בעצמו, ולהפוך לדמות
ציבורית, בתוך בועת השקר של סיפור חברותו, לכאורה, עם קונור. בועה שתתנפץ לבסוף.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">ומעל
כל אלה מרחפת רוחו של קונור, שמביט, משתאה, ותוהה על בדידות, חברות ומשפחה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span dir="LTR" lang="EN-US"><o:p><span style="font-family: arial;"> </span></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-78224715754604445552022-08-04T16:12:00.009+03:002022-08-04T16:14:37.110+03:00'ההבטחה' מאת דיימון גלגוט ; מאנגלית: מיכל אלפון <p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="color: #800180; font-family: arial;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">משפחת סווארט הלבנה, היא מהאפריקאנרים
(לבנים ממוצא הולנדי), שגרים בפרטוריה שבדרום אפריקה, ויצרו את האפרטהייד, האפלייה
על רקע גזעי. יש לה חווה מתפוררת, ויחסים גרועים בין בני המשפחה, שהולכים ונעשים
גרועים יותר, עם מותם של ההורים, ועם מותם הלא צפוי, ויש שיגידו צפוי, של האחרים. משפחה
זו בהתפוררותה, היא משל לאפרטהייד, שמתחיל להרקיב, ושתחתיו צומחות מחשבות חדשות, דמוקרטיות יותר,
כמו הבטחה לעתיד טוב יותר. אך כנראה שהחברה צריכה לעבור כמה עשורים כדי להשתחרר
לגמרי מההפרדה הגזענית הזו. ורק עיקשות והתמסרות לרעיון ההבטחה הגלומה בקידמה,
יכולה להניב פרי.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">כך מגלמת אמו</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ֹ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ר, צעירת המשפחה, את שמירת הלפיד של
ההבטחה, את הרצון להיאבק בניסיונות ההדחקה, וההתעלמות של בני משפחתה. היא הדור
הצעיר, שכבר לא גזען, אלא מביט אל השחורים, כאל בני</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">אדם. שמוכן לשינוי. אולי לכן, רק היא,
תוכל לשוב ולקיים את ההבטחה שניתנה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">מהי ההבטחה במקרה של משפחת סווארט?
כשהיתה אמה של אמור על ערש דווי, נלחמת על חייה, היתה זו סלומה, האומנת השחורה, בת
גילה של האם, שטיפלה בה במסירות, וניקתה והחליפה כל מה שצריך לנקות ולהחליף אצל
חול</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ָ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ה, שאינה זזה עוד ממיטתה. ועתה, אחרי
שהחזירו את אמור מהפנימייה בה שהתה, בשל מחלת האם, מסרבת הנערה לקלוט שאמה נפטרה.
היא בורחת לתל, שעליו נפגעה מברק, כשהיתה צעירה יותר, ובחלון חדרה של האם, היא רואה
את סלומה מעניקה טיפול אחרון לאם שנפטרה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">"<b>קשה להצמיד לה גיל מדויק. לא
הרבה ניכר בפניה, היא עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. אבל יש דברים שאת בכל זאת
יודעת, כי ראית אותם בעצמך. באותן פנים חתומות שסלומה מטאטאת ומנקה בהן את הבית
ומכבסת בהן את בגדי דייריו, היא סעדה את אמא במחלתה האחרונה...כל הדברים שבני
משפחתה לא רצו לעשות, דברים מלוכלכים מדי או אינטימיים מדי. שסלומה תעשה את זה,
בשביל זה משלמים לה, לא? היא הייתה עם אמא במותה, שם ליד המיטה, אם כי נראה שאף אחד
לא רואה אותה, מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה. אמרו
לה, תנקי כאן, תכבסי את הסדינים, והיא מצייתת, היא מנקה, היא מכבסת את הסדינים.
אבל אמור רואה אותה דרך החלון, אז היא בכל זאת לא בלתי נראית..."</b><o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ואמור הבוגרת, המתאבלת על מות האם האהובה,
מבינה רק עכשיו, קטע שיחה ששמעה בין הוריה, שלא שמו לב, שהיא בפינת החדר "<b>הייתי
בשבילם כאישה שחורה</b>". בשיחה סוחטת האם מהאב, הבטחה, שבית לומברד שבו
מתגוררת סלומה, בתוך מרחבי החווה, יהפוך להיות שלה. שהרי היא ראוייה לו, לדעת האם,
עם הטיפול המסור שהיא מעניקה לה. האב מבטיח, אם כי בגרון חנוק. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">אבל לאחר מותה של האם, הוא שוכח את
הבטחתו, וכשאמור, קול המצפון המשפחתי, מזכירה לו – הוא מתכחש וטוען שאין אפשרות
להעביר קניין לאשה שחורה. אמור תחזור ותזכיר את ההבטחה הזו, לכל אחד מבני המשפחה,
שהם בגזעניותם, ואנוכיותם, לא מוכנים לקבל ולקיים. עד שהיא תבין, שרק היא יכולה
לעשות זאת. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">האם קיום ההבטחה, הוא בהכרח, יוביל
לחיים טובים ולאושר? לא מיד, אבל זה יקרה, כמו שביטול ההפרדה הגזענית, יהפוך בסופו
של דבר לעובדה מוגמרת, שלא כל הצדדים יאהבו, אבל ילמדו להשלים איתה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">הכתיבה של דיימון גלגוט, לא רק רהוטה,
אלא מיוחדת, כשהמספר חולף בין הדמויות, מביט עליהן מהצד, נכנס לתוכן ומדבר מכמה
זוויות ראייה, לעיתים, כמעט בו</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">זמנית. מקדיש רגע מיוחד לחסר בית, שרואה ישויות רעות או טובות על גבן
של הבריות, והרבה רגעים לאמור, שיש לה קול מיוחד, שפוי, אנושי, בתקופה לא אנושית.
שנחשבת לפגועה מאותו הברק, אבל בעצם רואה, אף היא, מה שאחרים מסרבים לראות.
אמיתית, וחסרת דעות קדומות. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">עוד הלוויה מתרחשת. אמור, בוגרת יותר,
מגיעה שוב לבית ילדותה: "<b>אמור חומקת מהסלון, מתרחקת מהציבור... מוטב לסגת
למטבח, בחיפוש אחרי מי שבאמת התגעגעת אליה. סלומה / אמור. הן מתחבקות בקלות, בלי
מאמץ, ידיים חמות. אחיזה איתנה. ערסול
עדין, שחרור... (את תעזרי לי?) זה לא נאמר בקול רם, ובכל זאת אמור שומעת. שאלת בית
לומברד ומשאלתה האחרונה של אימה והבטחתו של אביה, בעצם אלה כמה שאלות אם כי נדמה
שזאת רק שאלה אחת, עקבה אחריה ברחבי עולם, הטרידה אותה ברגעים נבחרים כמו זרה
שנטפלה אליה ברחוב, משכה בשרוולה, צעקה טפלי בי! והיא יודעת שהיא חייבת, יום יבוא
ויהיה עליה לענות... עוד נדבר, היא אומרת לסלומה</b>..." ומוסיפה בכך את
הבטחתה לזו של אביה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ובין לבין מכניס הסופר גלגוט גם את
לגלוגו, כשהוא מתאר בכנסייה את משפחת סווארט, שאינה שונה מהמשפחות הלבנות האחרות.
שלכולן יש "<b><u>מבטא רמוס שכל העיצורים נערפים בו והתנועות נבלעות. משהו
חלוד ועכור מגשם ומעוקם בנשמה</u></b>..." ואז הלגלוג עם ההומור "<b>אבל
אל תגידו שאנחנו לא משתנים! כי נחשו מי עוד יושבת בשורה הראשונה, היום היא שארת
בשר של כבוד. <u>ראו כמה התקדמנו בארץ הזאת</u>. הנה האומנת השחורה יושבת עם
המשפחה!</b>" ורק לכאורה היא מוקפת בתאורת כבוד ויקר, "<b>אם כי בתודעתה
<u>העיטורים הם לא יותר מכתם מוזהב מטפטף</u> בגלל הקטרקט הכפול המערפל את עיניה</b>..."
האומנת השחורה, שכבר הזקינה לעת הזו, אינה מגיבה – כפי שהלבנים אולי היו מצפים
שתגיב – לכבוד המפוקפק הזה. ולכן הם "<b>לא יותר מכתם</b>... <b>מוזהב</b>,
כלומר, מצופה, ועוד <b>מטפטף</b>..."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ופסגת ההומור בעיניי, מתגלה, כשהמספר
מזכיר את הפוליטיקאי, שכבר שמענו עליו מהווידוי של אסטריד, אחותה של אמור: "<b>והיא
לא השחורה היחידה בכנסייה! אם תעיפו מבט לצד ההוא, <u>רק אל תסתכלו עכשיו</u>,
תראו את הפוליטיקאי <u>החתיך</u> הזה, לא ברור איך מבטאים את שם המשפחה שלו,
נקישות הלשון האלה קשות מדי, אבל הוא ממש על הגל כרגע. יש לו קשר עסקי עם בעלה של
אסטריד, כמובן, ובכל זאת, <u>יפה מצידו שבא, מחווה נדיבה מצד בחור עסוק כזה</u></b><u>.</u>.."
כשבעצם ידועה כבר לקוראים הסיבה, שמניעה את אותו הפוליטיקאי להגיע ללוויה זו, והם הופכים
שותפים לסוד, ללגלוג ולרכילות המוסווית, המועברת לקוראים בפנייה ישירה "<b>רק
אל תסתכלו עכשיו</b>", כאילו הם באמת נמצאים בכנסייה, במעמד הזה, והמספר לוחש
להם באוזניהם.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">על ספר זה, זכה הסופר דיימון גלגוט,
בפרס הב</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ּ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ו</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ּ</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">קר 2021. השופטים בפרס זה ציינו
ש"<b>דרכו הסיפורית המיוחדת במינה היא עדות לפריחת הרומן במאה ה</b></span><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">21... זוהי הוכחה מזהירה ליכולתו של
הרומן לגרום לנו לראות ולחשוב אחרת</span></b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">."</span></span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-38814153098391242002022-07-26T14:51:00.000+03:002022-07-28T14:51:46.082+03:00'הספרייה האחרונה' מאת פריה סמפסון ; מאנגלית: יסמין קלין<p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 16.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="color: #800180;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></p><p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 16.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="color: #800180;"><br /></span></span></b></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span dir="RTL"></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">מה לעשות, שכל ספר שהנושא שלו הוא
ספרים וספריות מושך אותי? אז הנה עוד אחד. מאד רלוונטי לתקופה שלנו, שבה הספריות
צריכות להוכיח לעולם, שהן כאן כדי להישאר. שאף מתכונת אחרת – חוץ מבניין ספרייה,
שמכיל צוות ספרנים חם ורוצה לעזור, שמכיל ים של ספרים בכל התחומים ואוצר בתוכו
ידע, ודמיון ותרבות ואהבה וחום אנושי – לא יכולה לתפוס את המקום הזה.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הספריות בארץ, מקבלות תמיכה כספית יפה
מהמדינה, דרך המחלקה לספריות במשרד התרבות והספורט, וחלקן – גם מהרשויות, שאף משלמות את שכר הצוות ואמורות
לתחזק את מבנה הספריות. הספריות, שכבר מזמן הפכו לא רק לשומרות הסף של הידע והחכמה
ואוצרות הרוח, אלא גם למרכזי תרבות והעשרה, נחוצים ביותר, לכל הגילאים.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ברומן שלפנינו אנו נחשפים לסיטואציה
אחרת לגמרי, לא בארץ, של מועצה שאינה משקיעה בספריות האזוריות, ומבקשת לבטלן כדי
לחסוך בכסף, ולהשתמש בו למטרות אחרות, נדל"ן וכדומה. ספריית צ'לקוט, שוכנת
בכפר קטן, במבנה מהמאה התשע</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">־</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">עשרה שהיה בעבר בית הספר של הכפר. "<b>גג הרעפים שדלף כשירד גשם עז, לוחות הרצפה החורקים
ומשפחת העכברים שכרסמה בעקשנות את ארגזי הארכיון שאוחסנו בעליית הגג</b>".
אמנם "<b>המועצה המקומית שיפצה את הספרייה אי שם בשנות התשעים והוסיפה נורות
פלורסנט ושטיחים ירוקים דקים מקיר לקיר</b>." אך נראה בהמשך, שאין לה שום
עניין בהמשך קיומה של ספרייה קטנה זו. וכך, בשל היעדר תיקצוב מתאים, ומחסור
במשאבים, המנויים מתלוננים באופן קבוע על התאורה חלשה, ההסקה מקרטעת והאקוסטיקה
נוראית. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ג'ון ג'ונס, היא עוזרת הספרנית בספריית
צ'לקוט, הספרייה היא כל עולמה. אמה, שהיתה הספרנית האגדתית של אותה ספרייה, נפטרה,
לאחר שנים של מאבק במחלה קשה, וג'ון מתגעגעת אליה מאד. בצל זיכרון אמה, הפעלתנית
והחברתית – שהיתה שם דבר בכפר בכלל, ובספרייה בפרט – היא מאבדת את כל בטחונה
העצמי, ואינה מנסה לשנות שום דבר בחייה, ולהתנסות בשום דבר חדש, שמא לא תצליח, והיא
אינה מנסה להביע את חיבתה לאלכס, פן תיד</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">ָ</span><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">חה.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אבל אז נפוצה השמועה בכפר, שהמועצה
רוצה לסגור את הספרייה, ביחד עם ספריות נוספות במחוז, שהן אינן כלכליות מבחינתה. המחשבה
הזו מטלטלת לא רק את ג'ון, אלא אף את כל אוהבי ונאמני הספרייה, כמו סטנלי בן
השמונים ושתיים, גברת ב., ורה, ג'קסון הילד, ליילה המהגרת ואחרים, שגם עבורם,
משמשת הספרייה כאבן יסוד בחייהם. הם מחליטים לנסות לבטל את רוע הגזירה, וכמובן
שצריכים לעמוד מול שורה של מכשולים.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">"<b>ג'ון ניסתה לשמור על
אופטימיות ואמרה לכולם ששום החלטה סופית עדיין לא התקבלה, אבל בתוך תוכה היא
הרגישה שהיא נשברת. מה היא תעשה אם הספרייה תיסגר? היא תצטרך למצוא עבודה חדשה
ואולי גם למכור את הבית של אמה, לעזוב את צ'לקוט ו...</b>" . וכהרגלה, היא
פונה אל הספרים בכל מצב שבו היא נמצאת באי שקט או חרדה. "<b>ג'ון תחבה את ידה לתוך התיק שלה
והוציאה ספר בניסיון נואש להסיח את דעתה מהמחשבות האלה</b>." אבל אין בכך
משום פתרון, כמובן, למצב.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">היא נמצאת במצוקה. הספרייה מאד חשובה
לה, והיא היתה רוצה להשתתף במאבק, אך מרג'ורי, מנהלת הספרייה, מתרה בה, שהשתתפותה,
תיחשב כבגידה ביד שמשלמת את משכורתה, ושאסור לה לעשות דבר כנגד המועצה.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">התפנית מתרחשת כשסטנלי, בן השמונים
ושתיים, מודיע לג'ון שהוא מתכוון להתבצר בספרייה ולא לעזוב, עד אשר המועצה תשנה את
עמדתה, ותבטל את איום הסגירה. כשג'ון מנסה לשכנעו שלא לעשות זאת ואומרת: <b>"אבל
אני לא יכולה להרשות לך להישאר פה מחוץ לשעות הפעילות. מרג'ורי תהרוג אותי.</b>" הוא שולף את הנימוק שישכנע אותה: "זה לא
משנה... <b><u>לפעמים אנחנו חייבים להפר את החוקים למען מטרה חשובה, ג'ון. וספריית
צ'לקוט חשובה לי מאד.</u></b>.." במודע, או שלא במודע, משתמש סטנלי במשפט
מפתח מתוך הספר "אריה הספרייה" של מישל קנודסן. <o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">בספר הילדים הנפלא "אריה
הספרייה" שוברת גברת דפני את היד
במשרדה, ומוטלת על הרצפה, מבין האריה שהוא צריך לעשות מעשה. הוא הולך למר נקדי
להזעיק עזרה. אך אפילו אריה אינטליגנטי כפי שהוא, אין הוא יכול להסביר למר נקדי את
המצב במילים, ולכן הוא "<b>פער פה
גדול מאוד, והוא שאג את השאגה הכי אדירה ששאג בכל ימי חייו. מר נקדי התנשף.
"אתה לא שומר על השקט!" הוא אמר לאריה. "אתה לא שומר על הכללים"
</b>ואז הוא רץ אל המנהלת:<b> "גברת דפני! האריה לא שמר על הכללים! האריה לא
שמר על הכללים!" ואז אומרת מנהלת
הספרייה כשהיא עדיין על הרצפה: <u>לפעמים... יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים.
אפילו בספריה</u>. עכשיו תזמין לי רופא בבקשה</b>... "<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-family: "Arial",sans-serif; font-size: 12.0pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">זו השפה שהיא מבינה, שפת הספרים. ולכן
ג'ון מבינה שזו גם המטרה החשובה שלה. היא תתגבר על פחדיה, ביישנותה, וחוסר ביטחונה
ותפרוץ את מעגל הזכוכית של חייה.<o:p></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-86934996000627451362022-07-19T15:38:00.004+03:002022-07-19T15:38:16.040+03:00 ערים של נייר' מאת ג'ון גרין ; מאנגלית: רוני בק<p><span style="font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"> <span style="color: #800180;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">מרגו
וקוונטין גרים בשכנות זה לזו באורלנדו שבארה"ב. את ילדותם הם מבלים במשחק
וברכיבה על אופניים. קוונטין, המכונה קיו, מעריץ את מרגו ומרגיש שאירע לו נס,
כשהפכו להיות שכנים. "<b>תמיד נלחצתי כששמעתי שמרגו אמורה להגיע, כי היא היתה
האדם המדהים והנפלא ביותר שאלוהים יצר אי פעם. באותו בוקר היא לבשה מכנסיים לבנים
קצרים וחולצת טריקו ורודה שעליה ציור של דרקון ירוק נושף אש נצנצים כתומה ובוהקת</b>..."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">אבל
אז, באותו הבוקר – כששני הילדים, אז בני תשע, נכנסים רכובים על אופנים לג'ייסון פארק
– משתנים חייהם. הם מגלים איש תלוי ומת. הטראומה הזו תלווה אותם כל חייהם. באותו
הלילה, מרגו, תטפס על העץ שליד ביתו, תנקוש על החלון והוא יכניס אותה. שם בחושך
היא תגיד לו, ששמעה משכנה שהמת התגרש ואז התאבד "<b>אולי כל החוטים שבתוכו
נקרעו</b>..." היא תגיד.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">תשע
שנים עוברות. שניהם חווים חוויות ילדות ובגרות נפרדות, כשהוא ממשיך להעריץ אותה
מרחוק, כאלילה בלתי מושגת.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">ושוב
מופיעה מרגו בחלונו של קוונטין. הפעם היא קוראת לו לעזור לה במסע נקמות. הוא לוקח
אותה במכונית של אימו, והם יוצאים ללילה הזוי, על פי תיכנונה המדוייק להפליא.
בסופו של הלילה, כשהם בתוך אחד החדרים העליונים של בנין סן-טראסט הגבוה, והעיר, על
פנסיה, פרושה לפניהם בתוך החושך המואר, היא תקרא לה עיר של נייר. "<b>כאילו,
תסתכל עליה, קיו: תראה את כל הרחובות הקטנים ללא מוצא שסוגרים על עצמם, כל הבתים
שנבנו כך שיתפרקו בסופו של דבר. כל אנשי הנייר שחיים בבתי הנייר שלהם, שורפים את
העתיד כדי להתחמם... כולם מטורפים מרוב תשוקה לצבור דברים, וכל הדברים דקים כמו
נייר ועדינים כמו נייר. וגם כל האנשים... וכל חיי לא נתקלתי אפילו פעם אחת במישהו
שאכפת לו ממשהו חשוב</b>." <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">והתחושה
הזו, שהכל נייר – שטוח ולא אמיתי – מצטרפת למוטיב החוטים ולאיש המת. ולא סתם בוחרת
מרגו היטב את המילים אותן היא אומרת לו: "... <b>אני לא נורא עצבנית על
ג'ייסון, או על בקה. ואפילו לא על לייסי, למרות שממש חיבבתי אותה. אבל זה היה החוט
האחרון. <u>חוט עלוב, ברור, אבל הוא היה האחרון שנשאר לי, וכל ילדת נייר צריכה
לפחות חוט אחד להיתלות עליו</u>, לא?</b>"<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">קוונטין
חכם, ואחרי שהות קלה, הוא מחבר בין הדברים ומתחיל לחשוש לה: "<b>את אמרת...
כשהאיש ההוא מת, אמרת שאולי כל החוטים בתוכו נקרעו, וקודם אמרת על עצמך שהחוט
האחרון נקרע</b>." "<b>היא השמיעה מין חצי צחוק. 'אתה דואג יותר מדי.
אני לא רוצה שילדים ימצאו אותי שוכבת בתוך נחיל זבובים בשבת בבוקר בג'פרסון
פארק... אני גאוותנית מדי לגורל כזה.</b>' "<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;"> היא לא אמרה שהוא טועה בפרשנות. היא רק תיקנה
אותו, בדרך שבה זה יקרה. אבל, את זה הוא יקלוט מאוחר יותר.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">כשהם
מבצעים את המשימה האחרונה של מרגו, בדיסני וורלד באותו הלילה, כשהם יושבים על ספסל
ליד בריכת כלבי הים, ושומעים מוזיקה של השיר "כוכבים נופלים על אלבמה",
הוא מרגיש קו ישיר שנמתח בינו לבינה. "<b>מעריסות התינוק שלנו אל האיש המת,
אל הידידות שלנו, אל הרגע הזה. ורציתי לומר לה שההנאה שלי לא נובעת מהתכנון או
מהעשייה או מהעזיבה. ההנאה שלי היתה לראות את החוטים שלנו מצטלבים ונפרדים ואז
נפגשים שוב – אבל זה נשמע נדוש מדי, וחוץ מזה, היא כבר קמה</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">אחרי
אותו הלילה, מרגו תיעלם. הוריה – שמעולם לא הסתגלו לילדה ולנערה יוצאת הדופן שלהם,
וכנראה שאף לא הקדישו לה את תשומת הלב הראויה – מודיעים למשטרה על היעלמה, משתפים
פעולה, אבל בעצם מרימים ידיים, בחלוף הימים להיעלמה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">מי
שלא מוותר עליה ומחפש את משמעות הרמזים שהותירה אחריה, הוא קוונטין. ומי שלא
מוותרים עליו, כחברים טובים, הם בן, רדאר וחברתה, לייסי. החבורה תצא בעקבות
הרמזים. הם יתבגרו בדרך, והוא יבין עוד כמה דברים על מרגו, ועל שניהם. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">זהו
ספר מרתק, שנוגע בנעורים, בהתבגרות, ובחברות, כפי שג'ון גרין כבר הראה לנו בספריו
הקודמים "אשמת הכוכבים", ו"מחפשים את אלסקה".</span></span><span dir="LTR" lang="EN-US"><o:p></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-28329301092862056462022-07-04T01:22:00.007+03:002022-07-04T01:22:47.030+03:00 'אל תספר לאחיך' מאת מאיר שלו<p><span style="color: #800180; font-family: arial;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"> כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></b></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">איתמר-
רווק יפה וקצר רואי, בן שישים וחמש, שחי כבר שנים רבות בארה"ב, ובועז, אחיו
בן השישים ושלוש – שחי בארץ, נשוי למאיה ואב לבן ולבת – נפגשים אחת לשנה בארץ,
בבית מלון ל"ליל אחים". <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE">רק
לאחר כמה כוסות של בוכא, משקה תאנים מיוחד, נפתחים השניים, וחרצובות לשונם
משתחררות. לכאורה, רק בגלל היין. מאחורי הפגישות האלה, והלבבות שנפתחים זה אל זה,
בר</span><span lang="HE">ֵ</span><span lang="HE">עו</span><span lang="HE">ּ</span><span lang="HE">ת של אחים, מסתתר צבא שלם של נשים
חזקות ושולטות, שמותירות את השניים, כנועים או בורחים, בחיק הסיפורים, שרק הם מאפשרים
להם שליטה על חייהם, ובנייה של האגו שלהם – כל אחד לעצמו, ואחד של השני.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">איתמר
(איטה) מתאר בפני בועז אחיו, סיפור שהוא כותב, על פגישה מוזרה ומורכבת שהתרחשה
עשרים שנה קודם לכן. מהרגע שבעלת הבר שבו ישב מזמנת את חברתה, שרון, לפגוש אותו, בשל
היותו גבר יפה במידה בלתי רגילה. מכאן הדברים מתגלגלים בלא שתהיה לו שום שליטה
עליהם: ההגעה של שרון, ההובלה שלה את איתמר בשבילים אפלים אל מקום מבודד, עמדת
הכוח שהיא קונה עליו, כשהיא מבינה את גודל קוצר הראייה שלו "<b>אז אתה ממש
עיוור" היא אמרה. "זה מתחיל להיות מעניין ומלא אפשרויות</b>", ואז
היא לוקחת את משקפיו, והופכת אותו לכמעט עיוור, נתון לחסדיה. עד שהיא מגלה לו את
מניעיה <u>ותרמיתה</u>, מחזירה לו את משקפיו ומשחררת אותו. בועז מכנה אותה "מטורפת"
ומתאר כך את אחיו: "<b>אתה היית בסך הכל אביזר במה בהפקה שלה</b>".<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE">מדוע
מספר איתמר דווקא את הסיפור הזה לבועז? איתמר אומר: "<b>אני מגיש לך אותו
בתור סיפור, <u>וסיפורים מסדרים את המציאות</u></b>". ובועז מתייחס:
"... <b>ומה זה 'הייתי ממציא לך סיפור'? אולי כבר המצאת? הרי בכל ליל אחים
שלנו אנחנו מדברים בעיקר על אבא ואמא, אז אולי כבר נגמרו לך הסיפורים האמיתיים
והתחלת להמציא חדשים?</b>" ואיתמר משיב: "<b>אולי... אבל אתה חייב
להאמין לי, אין לך ברירה, כי <u>אני זה שמספר ואתה זה ששומע</u></b>" ובתוך
תשובתו עונה</span><span lang="HE">־</span><span lang="HE">לא</span><span lang="HE">־</span><span lang="HE">עונה איתמר לבועז. כי מה שהוא מנסה להסתיר ממנו זה <u>סיפור אחר</u>,
שהוא באמת על הוריהם, ויותר נכון על אימם, ועל <u>השמיעה </u>שלה <u>והתרמית שלה
כלפי אביו</u>. על ערש דווי מגלה הא</span><span lang="HE">ֵ</span><span lang="HE">ם לאיתמר, בנה האהוב, המועדף, והיפה, את הסוד שהסתירה מכל המשפחה.
מגלה, ומתרה בו "<b><u>אל תספר לאחיך</u></b>". היא יודעת שהוא יתרגז,
כי יש בסיפור מן הפגיעה באביהם, שהעדיף את בועז, והיה אהוב עליו. לא סתם חוזר
ואומר איתמר במהלך הסיפור "אביך" ולא "אבינו", כשהוא מזכיר את
האב.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE">נראה
שסיבה נוספת לספר את הסיפור היא דווקא להקטין את דמות עצמו כְּיָפֶה, תכונה</span><span lang="HE" style="background: rgb(214, 236, 255); font-size: 19pt; line-height: 115%;"> </span><span lang="HE">שֶׁבְּשֶׁלָּהּ מקנא בו בועז מאז
ומעולם. כמו</span><span lang="HE">־</span><span lang="HE">כן נראה שיש כאן רצון של איתמר להדגיש בכוונה את התכונות המחלישות
שלו, שהן: קוצר הראייה הגדול שלו, והיותו פחות חכם מִיָּפֶה. כל אלה, כדי לתת
לאחיו במתנה את חולשותיו, ולהעצים את בועז, שכביכול היה נוהג בחוכמה רבה יותר, לו</span><span lang="HE">ּ</span><span lang="HE"> נקלע לסיטואציה כזו. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">עוד
ייתכן, והסיבה לסיפור כזה, כמו רבים לפניו, היא מתנה נוספת שהוא מעניק לאחיו:
היכולת להיכנס איתו לסיטואציות אירוטיות, שבועז כגבר נשוי לא מרשה לעצמו: "<b>עכשיו
גם לי יש הוראות" </b>אומר לו בועז<b> "שמכאן והלאה לא תשכח לתאר כל
פרט. אני רוצה לשמוע הכל. את כל הרגלינו על כתפינו ואת כל האנו נושאים לפידים,
ובלי האסוציאציות שמקפיצות אותך כל הזמן לצדדים. אני רוצה כמה דקות בלי מיכל ובלי
מאיה ובלי אבא ואמא. רק אתה ושרון בלילה ההוא ואתה ואני הלילה</b>." <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">פעם
נוספת שבה נאמר "<b><u>אל תספר לאחיך</u></b>" מופיעה על פי בקשה של
מאיה הגיסה, ששמעה את הסיפור על שרון, עשרים שנה קודם לכן, וביקשה מאיתמר שלא לספר
לאחיו לפני כן. רק אחרי שמאיה מאפשרת לו לספר הוא מספר, אבל נראה, שהמניעים שלו הם
שקובעים מתי לספר, כי הם משמשים לו כְּסוּת למה שהוא מתאמץ לא לגלות לבועז.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">מיכל,
היא האקסית המיתולוגית של איתמר. אף היא, אישה כוחנית ודעתנית, כזו שזוכה בפרסי
הצטיינות על חוכמתה, בניגוד אליו, שזכה פעם אחת בפרס הצטיינות על עגלת כושר שבנה,
בזמן היותו מדריך אימון גופני בצבא. האמירות שלה, כמו של נשים אחרות ברומן, הן
כאלה שבדרך כלל נאמרות לנשים על ידי גברים שוביניסטים בסגנון "תהיי יפה
ותשתקי". <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">המשקפיים
שלו, שרבות מבקשות שיסיר אותם כדי לראות איך הוא יפה יותר, מסמלות, אולי, את
החוכמה. ומיכל, כמו כל היתר, מעדיפה אותו בלעדיהן: "<b>איטה עם המשקפיים שונה
מאוד מאיטה בלעדיהן," אמרה פעם מיכל לבועז ולמאיה, "אבל שניהם
יפים." "וככה יש לי שני חתיכים," היא צחקה, "<u>אבל זה לא כל</u>
<u>כך משנה, כי לא המשקפיים שלו קובעים אלא אני</u></b><u>..."</u> אמירות שכאלה אנו שומעים גם ממאיה גיסתו שאומרת:
"<b>רק להיות יפה וזהו, שזה כמוך, איטה</b>". או חברים שאומרים לו:
"<b>למה אתה לא מתחתן? ... איך זה שגבר יפה כמוך לא מביא ילדים יפים לעולם?</b>"<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">על
הקשר שלו עם מיכל אומרת האם: "<b>מיכל חזקה וחכמה מדי בשביל איתמר שלנו, קֻבַּעַת
של ייסורים היא תגמיא אותו.</b>" גם האב, מתייחס לכך, כשהוא מספר לאיתמר, מה
מאיה הגיסה אומרת על הקשר: "<b>אתה יודע מה מאיה של בועז אומרת עליך, איתמר?
שאתה הצאצקע של מיכל... היא כמו ילד שיורד לרחוב עם האופניים החדשים המבריקים שלו,
להוציא לכל הילדים האחרים את העיניים... והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך,
מראה אותך, תקנאו כולכן, ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שיהיה לה</b>."
מיכל אכן זורקת אותו, אחרי חמש שנות חברות, ושוברת את ליבו לכל החיים. אך גם אחרי
שפיתחה קריירה מדעית, התחתנה, ילדה ילדים ויש לה כבר נכדים, כשהיא רוצה להעביר
אליו מידע כלשהו, בשהותו הארוכה בחו"ל, היא מעבירה לו דרך אחיו, בועז, תוך
ציווי: "<b><u>אל תספר לאחיך</u></b>", כדי שאיתמר לא יידע, שהיא זו
שסיפרה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">בועז
דווקא מספר תוך התמרדות: "<b>כי אני מרגיש שליל האחים הזה שלנו הוא ליל אחים
מיוחד... וחוץ מזה... מי שואל אותה? מי היא שתגיד לנו מה לעשות ומה לא לעשות? הגיע
הזמן שגם אתה לא תשים עליה</b>". <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">התנהלות
כוחנית נשית אחרת היא זו של אמם של איתמר ובועז כלפי אביהם, כפי שמתלונן האב:
"<b>פולשת אל הטריטוריה שלי... אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה
פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש... זאת הדרך
שלה לסמן בעלות</b>." בתגובה מתמקם האב "בלמעלה" של הבית, בעוד היא
"נאבקת בו" מ"בלמטה" של הבית. אולי יש סמליות בעובדה, שבין
אוספיו של האב, עורך הדין ונוטריון, יש אוסף פליירים, שאמורים לשלוף, אבל לא
יכולים לשלוף אותה מליבו. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">איתמר
הוא הבן המועדף שלה, ואת יופיו, היא הופכת למקדש ואומרת לנשים הרות, שרוצות לגעת
בו "<b>הילד הזה הוא נר חנוכה, לראותו בלבד. תיגעו בשני אם אתן כל כך רוצות</b>...
" וכשבועז מזכיר לו את המשפט האחרון, שאיתמר לא זכר, לגבי הבן השני שלה, הוא
מוסיף: "<b>השני, זה אני, איטה, לא היה קל להיות אח שלך... ועד היום זה לא
קל... עם כל הנשים שמתחילות איתך והמראה של צעיר נצחי שיש לך</b>... "<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">בתגובה
מסביר איתמר לבועז מדוע לא התחתן מעולם: "<b>בתור נקמה באמא. בשביל לחתוך לה
את שלשלת הגברים היפים של המשפחה שלה</b>". "<b>על מה היה לך לנקום בה?</b>"
שואל בועז "<b>הרי היית הילד שלה.</b>" "<b>על זה בדיוק, בועז</b>..."
עונה איתמר.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;"> </span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;">מאבקי
כוחות מגדריים רוחשים ברומן זה, ואהבה גדולה של אחים, למרות הכל ועל אף הכל.
קיראו.</span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE"><span style="font-family: arial;"> </span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span dir="LTR" lang="EN-US"><o:p><span style="font-family: arial;"> </span></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-38979124817505379912022-06-16T11:21:00.001+03:002022-06-16T11:21:00.163+03:00 'תמיד פלורה' מאת יובל אלבשן <p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">חמש שנים לאחר שאביה נפטר, מבינה פלורי-אלה,
שהגיע הזמן להיכנס אל ביתו של אביה. כל השנים הללו, המשיכו היא ובעלה לשלם את
החשבונות על הבית. עתה היא מבינה, שהיא צריכה לשחרר. להגיע. להתמודד באמת עם מות
אביה האהוב, ולהמשיך בדרכה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשהיא מסירה תמונה של אמה החולה –
תמונה שהאב ידע שהיא לא אוהבת, בגלל הכאב הניבט מעיניה של האם הגוססת – מגלה פלורי, שאביה צפה את רצונה להוריד את התמונה ברגע שתוכל.
מאחוריה, החביא מסמר דק ועליו תלוי מפתח קטן. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">"<b>אז מה זה המפתח הזה? החזקתי
את המפתח בידי, וניסיתי להבין לאן הוא יכול להיות שייך, ואז נזכרתי בשיר שאבא אהב
לצטט... זה היה שיר של אנטון שמאס, שמרוב דקלומים שדקלם באוזני בהיותי ילדה, אני
זוכרת אותו בעל</b></span><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">פה
גם היום, אחרי כמעט ארבעים שנה: "יש לי מגירה ובה שירי ערש. והיא נעולה. אני
עומד מולה וגדל, מתוך תקווה שיום אחד אגיע למפתח אותו תלתה אמי על וו מותה</span></b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">".<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשהיא פותחת את המגירה הנעולה של אביה,
היא מגלה להפתעתה הרבה, עשרות מכתבים "<b>כל המכתבים נכתבו לאישה אחת. כולם היו
סגורים במעטפותיהם בלא שנעשה כל מאמץ לשלוח אותם. התיישבתי בתדהמה על הרצפה לרגלי
השולחן, והמגירה מונחת לפני... השם על כל המעטפות היה לא אחר מהשם שלי. בתו.
פלורי... על צדה האחורי של כל מעטפה נכתבה מילה אחת: אבא.</b>"<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כל חייו לידה, לא הפסיק אביה, נעים,
לדבר. לשאול אותה, לתת לה להחליט. כילדה, וכנערה היא סירבה להקשיב: "<b>הרגשתי
חנוקה מרוב מילים והברות וברחתי ממנו בהזדמנות הראשונה אל מי שמיעט במילים והעריץ
רק מעשים... ברק</b>".<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">פלורי-אלה מתחילה לקרוא במכתבים,
ומבינה, שגם כשדיבר הרבה – היא לא ידעה לשמוע. מסתבר לה, שרק עכשיו, כשהיא קוראת
את המכתבים, היא לומדת להכיר באמת את האדם שהיה אביה. את רגשותיו ומצוקותיו, בבית
שבו גדל, עם אב שהתעלל בילדיו, שלא היה איש של רגשות חמים, שלא ידע לאהוב, ולדבר.
גם אמו של נעים, אינה דמות להערצה. ומהפחד שבחיים לצד איש אלים ועריץ, אף היא אינה
באה לידי ביטוי עצמי.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">מי שתופסת את תפקיד האמא הגדולה
והעוטפת את בני המשפחה, היא פלורה, האחות הגדולה. נעים, הוא המקורב ביותר לפלורה,
למרות פער הגילאים ביניהם. איתו היא יכולה לדבר ברצינות, להפליג בפילוסופיות חייה.
תמיד יש לה מה להגיד. תמיד יש לה אמירות גדולות, והתלהבויות גדולות. אין היא עושה
חשבון לאיש, והיא נלחמת למען אחיה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">נעים מעריץ את אחותו, פלורה. ומבלי
משים הוא מאמץ את דרכיה. כך הוא הופך לאב הדברן, לאב שכותב את חייו אל מכתביו,
שייקראו רק לאחר מותו. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשהוא מצטט באחד המכתבים את התלהבותה:
"<b>כל דבר היה אצלה גדול. הכי דרמטי שאפשר. תמיד משתמשת בסופרלטיבים שאין
גדולים מהם. "קראתי את הספר הכי טוב שהיה לי בחיים," היא היתה אומרת לי
בכל שבוע מחדש. "זאת המשוררת שאני הכי אוהבת," היתה קובעת אחרי כל שיר
שכבש את לבה.</b>.."פלורי-אלה, הבת, תבין עד כמה הוא אימץ לעצמו את התנהגותה
של אחותו. "<b>חייכתי לעצמי כשנזכרתי באהבותיו הרבות של אבא – הן תמיד באו
בסערות, מלוות במילים שאין גדולות מהן. "זה הספר הטוב ביותר שקראתי
בחיי," הוא אמר מדי שבוע. "זאת המשוררת שאני הכי אוהב"; "זה השיר
האהוב עלי במיוחד"</b>... עתה עם לכתו היא גם רואה שהחמיצה להראות לו עד כמה
אהבה אותו. עד כמה הייתה רוצה לשמוע שוב את דבריו וסיפוריו.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">רק במהלך קריאת מכתביו, תבין
פלורי-אלה, מה חשב עליה אביה, מה היו חייו לפני בואה לעולם, ולפני שהכיר את אמה;
ואיזה תפקיד חשוב, עוצמתי ובונה, היה לפלורה האחות הגדולה בחייו. היא היתה עבורו
אותו בן</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">אדם
אחד, שהאמין בו, שאיפשר לו את הכוחות הנפשיים לצאת מהביצה שבה גרו, בקטמונים
שבירושלים, ומהבית הבעייתי, שבו גדל. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">פלורה,האחות האינטלקטואלית, שלימים
תסיים את הדוקטורט שלה שנקרא 'קוראות שותקות', תספר לו מדוע עזבה את בית בעלה: "<b>כל
אדם צריך מקום בטוח משלו. מקום שיאהבו אותו עד הסוף עם כל הפגמים שלו. מקום שבו
הוא יכול להוריד את כל המסכות ולהסדיר לעצמו מחדש את הנשימות. ולי לא היה.
באוניברסיטה ובעבודה ביקורת, אצל אבא ואמא ביקורת, ובבית שלי – מבצרי עלק –
ביקורת... הוא לא היה יכול להניח לפגמים שלי. כל הזמן העיניים שלו שידרו לי 'מספיק
בקושי'. בשביל זה לא צריך להתחתן, נכון? יש די הרבה אנשים אחרים שנותנים לך להרגיש
ככה... ככה היה איתו. כל הזמן רק הצביע על המגרעות שלי. במקום להכיל את כולי, על
הטוב ועל הרע. הוא התעלם מהטוב וראה רק את הרע..." </b>אף אחד לא היה שם
בשבילה. פלורה לומדת להתמודד עם הקשיים לבדה, וגם לעזוב – אם צריך.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">והיא יודעת לעזוב, ולתת לבתה רונה
לגדול ברווחה, בחדר לבדה, שלפלורה מעולם לא היה. וכפי שהיתה לו פלורה,<b>
"עוגן, ומצפן והרוח במפרשים גם יחד", </b>כך ניסה נעים להיות לפלורי בתו.
בין שהניחה לו, לעשות זאת, ובין – שלא. עתה כשהיא גדולה, והוא כבר איננו. מבינה
פלורי, את כל מה שניסה להסביר, ולומדת להבין גם את עצמה. בכך יצליח נעים, להיות
לפלורי, בתו, מה שפלורה, אחותו, היתה עבורו.</span></span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-81521198859282629932022-06-09T13:08:00.001+03:002022-06-10T13:13:34.190+03:00 'הנער על ארגז העץ' מאת ליאון לייזון עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס <p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="color: #800180; font-family: arial;">כתבה: ד"ר
רותי קלמן</span></span></b></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לייב לייזון, לימים, ליאון לייזון, הוא
אחד מאלף הילדים והמבוגרים ששרדו בזכות אוסקר שינדלר, הנאצי שהיה לחסיד אומות
העולם, בזכות החסות שפרש על היהודים. הם נקראו לעבוד בבתי החרושת לו, כשהוא מציל
בכך את חייהם. היכולת שלו נבעה דווקא מהיותו שייך למפלגה הנאצית. ודווקא מהמקום
ההוא, היתה לו גישה ויכולת לשחד נאצים למטרותיו הנעלות כמציל יהודים. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בספר 'הנער על ארגז העץ' אנו נחשפים
לחייו שלפני המלחמה, לתופת שחווה במהלכה, להכרה שלפחות מאה מבני משפחתו נרצחו בה,
ואת הרגעים שבהם התבשרו הוא והשורדים שהיו איתו, על-ידי אוסקר שינדלר, שהם
חופשיים.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בהיותו בן עשר, הגיעה המלחמה אל ביתו
של לייזון, וכל חייו הנוחים והרגילים של ילד יהודי שנולד בעיירה נרווקה שבפולין,
ועבר עם משפחתו לקרקוב, נקטעו באכזריות רבה. בספר, הוא מספר תחילה על חייו בעיירה
נרווקה, על חבריו הנוצרים שיפנו לו אחר כך עורף, ועל משפחתו. כשהיה ניצב ליד סבו
בבית הכנסת, ניתן היה להבין איך הסב מהווה מקור השראה לילד: "<b>בבית הכנסת
הייתי עומד ליד סבי, מרכין את ראשי כשהוא הרכין את ראשו ומתלווה אליו בתפילה. אני
עדיין זוכר כיצד נשאתי אליו את מבטי וחשבתי כמה חזק וגבוה הוא נראה, כמו עץ ענקי
שמסוכך עלי. הרגשתי שהתמזל מזלי להיות נכדו, ותמיד רציתי לזכות בהערכתו ולהיות
ראוי לאהבתו</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשליאון נזכר באותם ימים בכפר, הכפר
שהעניק לו זיכרונות רבים כל כך, הוא נזכר בשיר היידי, אותו נהג לשיר עם השכן לנסמן
ובניו. השיר במקור נקרא "אויפן פאיפעטשיק" והוא נכתב על ידי מרק ורשבסקי. בעברית תורגם
השיר על-ידי פסח קפלן. שיר שנהגנו לשיר בבית הספר, לפחות את הבית הראשון: "<b>חדר
קטן, צר וחמים / ועל הכירה אש / שם הרבי לתלמידיו / מורה אלף-בית.</b>.." אחד
הבתים האחרונים בשיר, מדבר על כך שהרב מזהיר את תלמידיו, שכאשר יגדלו הם יבינו כמה
דמעות טמונות באותיות אלה, וכמה קינות. לייזון מעולם לא העלה אז בדעתו, שהמילים
האלה מבשרות את עתידם הנורא של יהודי העולם.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשהחיילים הגרמניים נכנסים לקרקוב ב-6
בספטמבר 1939, הוא מספר בדיעבד "<b>לא ידענו אז, אך שנותינו בגיהנום החלו</b>"
כשהגרמנים פורצים לדירתם וגוררים את האב אל מחוץ לדירה, אלה הם רגעים קשים בחייו
של הילד. "<b>ואז הבנתי את האמת. ההבנה שיכנעה אותי שאסור לי להישאר פסיבי ;
איני יכול פשוט לחכות לתבוסתם של הגרמנים. הייתי חייב לפעול הייתי חייב למצוא את
אבי...</b>" האב יחזור שבור ושונה. והמצב יילך ויחמיר בבית. האוכל אוזל.
המגבלות הולכות ונהיות קשות יותר. הם מועברים לגטו, ורק העבודה של האב, של אחיו של
ליאון, ואחר כך גם – שלו, בבית החרושת של שינדלר, מצילה אותם מהאקציות. המיונים של
הגרמנים.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לייזון מספר על הדרך, שבה ניסו הרבה
יהודים להתנגד: "<b>רבנים התנגדו על ידי כך שהמשיכו לנהל תפילות בחגים
היהודיים. רופאים ואחיות התנגדו על יד כך שנאבקו להציל את חייהם של החולים
והפצועים והביאו חיים חדשים לעולם. שחקנים ומוזיקאים התנגדו על ידי כך שהקימו במות
מאולתרות בחצרות חבויות והעלו מחזות ומערכונים וקיימו קונצרטים, שהוכיחו שהיופי
והתרבות יכולים להתקיים אפילו בנסיבות החיים הזוועתיים של הגטו... יהודים התנגדו
לסביבתם הקודרת בכך שחלקו זה עם זה את תקוותיהם וחלומותיהם וסיפוריהם, כפי שנהג מר
לופטיג עימי. היו כאלה שהתאהבו כדי להתנגד</b>..." ליאון עצמו, הלך לבית ספר
יהודי חשאי של רב.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">במהלך המלחמה ביצעו הנאצים טרנספורמים
רבים, ובסופו של דבר רוקנו את הגטו כולו. משפחתו של לייזון עברה למחנה פלאשוב
"<b>המעבר בשערים האלה היה כמו הכניסה לחום הפנימי של התופת</b>". אל
מול רישעותו של מפקד המחנה פלאשוב, יעמוד ליבו החומל של אוסקר שינדלר, שיינסה
למשוך מה שיותר יהודים אל בית החרושת שלו, וגם יעבירם בשלב מסויים לבית חרושת שיקים
בצ'כיה, כדי להצילם. בנוסף, הוא טרח לדבר איתם, לזכור את שמותיהם, לדחוף לידיו של
לייזון מעט מזון, להתייחס אל כולם כבני אנוש.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> כשנשלחו כל הנשים היהודיות לאושוויץ "<b>אמרו
לנו ששינדלר נמצא כבר בדרכו לאושוויץ, כדי להחזיר את הנשים, אך התקשינו להאמין
שמישהו, אפילו הוא, יצליח בכך. אלא שאוסקר שינדלר הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא
שיחד את המפקדים הנאצים באושוויץ בסכומי עתק, וטען שוב ושוב שהנשים הן "מומחיות",
"מיומנות מאד" ו"אין להן תחליף". באורח נס, מאמציו נשאו פרי,
והנשים הועלו שוב לרכבת, הפעם לברינליץ</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כתיבה רהוטה. זיכרונות אישיים של נער
קטן, שהם עולם ומלואו, מתקופה חשוכה, וסיפורו של איש אחד, במדים של נאצים, שסיכן
את חייו שוב ושוב למען היהודים.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> <b>"בעיני רבים מבני ארצו הגרמנים היה
שינדלר בוגד בארצו "אוהב יהודים"... "הוא חשב עלינו, השינדלריודן,
היהודים של שינדלר, בתור הילדים שמעולם לא היו לו. הוא ביקש להיקבר בירושלים...
הוא קבור בהר ציון, החבר היחיד במפלגה הנאצית שזכה להיטמן שם".<o:p></o:p></b></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> </span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><o:p><span style="font-family: arial;"> </span></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-37216592831308587992022-06-02T12:58:00.017+03:002022-06-03T13:07:07.631+03:00 'הרגע הנוכחי' מאת גיום מוסו ; מצרפתית: שי סנדיק <h3 style="text-align: right;"><span style="text-align: center;"><span lang="HE" style="line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"><span style="color: #800180; font-size: medium;">כתבה: <span>ד"ר רותי קלמן</span></span></span></span></span></h3>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: center;"><b><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> </span></span></b></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">גיום מוסו נחשב לסופר המצליח ביותר בצרפת.
הוא בנה של ספרנית, שחלם כבר מגיל עשר להיות סופר. כיום מתורגמים ספריו ל-40 שפות,
שנמכרו עד כה ב-33 מיליון עותקים. על הרומן שלו 'הרגע הנוכחי' נכתב בעיתון הצרפתי 'לה
פיגארו' "<b>מותחן פסיכולוגי מסחרר עם סוף מטלטל... גיום מוסו הוא אמן המתח!</b>"</span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">הגיבור העיקרי ברומן זה הוא לכאורה, הגורל,
המתעתע ושולט בדמויותיו באמצעות שבירת מושג הזמן ותלישה מהמקום. ורק בסוף הרומן
המותח, נבין אם הוא באמת זה שקבע את השתלשלות האירועים, והאם יתאפשר להם לחזור
לקבל מחדש את השליטה על חייהם.</span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">ארתור קוסטלו, רופא מתמחה צעיר בבית
חולים בבוסטון, יורש למורת רוחו מגדלור ישן, בשם מגדלור 24 הרוחות, שכבר אינו בשימוש,
כולל השטח שלו. פרנק קוסטלו, אביו של ארתור, מספר לו שהמגדלור היה שייך לסאליבן
קוסטלו, סבא של ארתור, שנעלם לפני שנים רבות, וארתור לא זכה להכירו.</span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">עוד מספר לו האב, שישנה דלת פלדה
במקום, ומה שמאחוריה כל כך מסוכן, שהוא אטם אותה בקיר לבנים. הוא מתרה בארתור,
שלעולם לא יפתח דלת זו. כמובן שהצעיר אינו מסוגל להתאפק. כשהוא מגיע לחדר הקטן
שבמרתף המגדלור, הוא שובר חלק מקיר הלבנים כשהוא בתחתוניו בלבד ולפתע מרגיש רע,
הכל רועד, והוא מוצא עצמו בניו יורק, ונעצר על התערטלות. אבל מה שמדהים אותו, היא
העובדה, שהוא מבין שחלפה שנה מאז שנכנס בעד הדלת, ועד לרגע שבו הוא חוזר למקום
כלשהו. כשלמעשה, מבחינתו מדובר היה ביום אחד בלבד.</span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשעורך הדין של אביו משחרר אותו
מהמעצר, זועם עליו אביו, שגילה את קיר הלבנים פרוץ, ומגלה לו, שסאליבן, הסבא של
ארתור, שהוא אביו של פרנק, בעצם עדיין בחיים. שהוא יצר קשר עם בנו אחרי ארבע שנים
של היעדרות, ושהוא גילה לו על הקללה הרובצת על המגדלור. הסב התחנן אז בפני בנו, שלא לפתוח את דלת הפלדה שבמרתף המגדלור.</span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לאחר שארתור חווה עוד חוויה של היעלמות
ונחיתה במקום אחר, ושוב קולט שאיבד שנה – הוא מבין, שהוא חייב לדבר עם הסבא,
שמעולם לא פגש, אבל אולי יידע לעזור לו להשתחרר מהחוויות המטורפות שטורפות את חייו
ומקצרות את שנותיו.</span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשיפגוש את סבו ויצליח לשחררו מבית
החולים הפסיכיאטרי, יגלה לו הסב את האמת המרה על מגדלור 24 הרוחות: "<b>סאליבן
קם ופסע בחדר אנה ואנה. "רצית את האמת? הנה היא, בבקשה: כשפותחים את הדלת
הזאת, נכנסים למין מבוך מהגיהינום. אתה תחיה עשרים וארבע שנים מחייך בעשרים וארבעה
יום בלבד." הוא הניח לי לעכל את
המידע. לא הייתי בטוח שאני מבין את מה שניסה להסביר לי. "זאת אומרת שמכאן
ואילך, החיים שלי יסתכמו בכך שאחיה יום אחד בכל שנה?" "הבנת מצוין. למשך
עשרים וארבע שנים</b>." הוא מספר לו שזה מה שקרה לו במשך עשרים וארבע שנים. הוא
מספר לו על שרה, האישה שחיכתה לו במהלך השנים האלה, כדי להיות איתו יום אחד בלבד
בכל שנה, ומה שקרה לה. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כשארתור ינסה להבין מה יקרה אחרי עשרים
וארבע השנים הללו, אין לסאליבן בשורות טובות: "<b>אז זאת הקללה האמיתית של
המגדלור: הכול קורה כאילו חיית את השנים האלה רק בראש. אף אחד מהאנשים שפגשת לא
יזכור אותך. כל מה שהקמת במהלך עשרים וארבע השנים האלה יהיה כלא היה... ידיו רעדו.
הוא הישיר מבט אליי. "לצערך, נקלעת לאותה מערבולת תופת. אל תחזור על הטעויות
שלי, ילד! אל תגרור איתך אחרים בדרך למטה! "ההיסטוריה אולי לא תחזור על
עצמה," ניסיתי לשכנע את עצמי. סאליבן קם, יישר את הכובע ואמר בקול מקפיא:
"תאמין לי, הכול יחזור על עצמו. אתה נלחם בגורל. זה קרב בין כוחות לא שווים,
ואתה הפסדת בו מראש.</b>"</span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">האם הגורל אכן ישלוט לחלוטין על 24
השנים הבאות של ארתור? לא לגמרי. הוא אמנם יעביר אותו למקומות אחרים, בפחות מיום
במימד השינוי, ופחות משנה במימד ההווה, אבל ארתור לא נכנע לגמרי. הוא חוזר אל
אהובתו השחקנית שמחליטה ביחד איתו לְנַצֵּחַ. "<b>בלי לדבר על כך, הבנתי
שהסכמנו בעניין אחד: לחיות את ההווה. לא לתת לדבר להכתים את יופיו של הרגע, לא
לכובד משקלו של העבר ולא לאי</b></span><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ודאות של העתיד. כל עיסוק אחר נראה לנו בזבוז
זמן</span></b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">."
<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">מפעם לפעם הם יוכלו לתאם את הזמן. כך קורה
שכשאהובתו תשב ברחובות ניו יורק. המומה לאחר נפילת התאומים ב-11 בספטמבר ב-2001,
ותייחל לבואו – הוא אכן מופיע. כך קורה גם כשסאליבן משאיר לו פתק על הדלת, שאם יש
אלוהים, שיכוון את ארתור להגיע באותו היום, כי הוא עומד להפוך לאבא. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">איך שומרים על זוגיות של פעם בשנה? איך
אפשר להיות הורים כשמופיעים פתאום רק פעם בשנה? איך מצליחים להתעדכן במה שקורה
בעולם רק פעם בשנה? והאם חשוב להתעדכן או שיש דברים חשובים יותר לעשות, בזמן היקר
הזה? מה יחשבו הילדים על האב הנעלם שלהם? ומה יקרה לכל המשפחה כשייגמרו 24 השנים
של גורל מתעתע, אם לפחות פעמיים הצליחו לזמן את ארתור להגיע על</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">פי משאלות ליבם? האם לא זו הדרך לשלוט
בגורל? או שבכלל ארתור הוא שאחראי היה לניצול הזמן או אי ניצולו, ולא הקללה?<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">מעניין בהחלט, ומעורר מחשבה.</span></span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><o:p></o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-80132068940144012342022-05-26T13:26:00.000+03:002022-05-26T13:26:00.168+03:00'באהבתו אותה' מאת חוה עציוני-הלוי<p style="text-align: right;"><span style="color: #800180; font-family: arial;"> <b style="text-align: center;"><span lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%;"> כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></b></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: center;"><span style="font-family: arial;"><span dir="RTL"></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">חוה עציוני-הלוי היא פרופ' אמריטה
במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן. אך במקביל לפרסומיה
הרבים, בתחומי התמקצעותה, החלה עציוני-הלוי מ-2010 לפרסם מדי שנה רומנים מקראיים
מרתקים. במרכזם – דמויות נשיות מקראיות, המוכרות לכולנו, אך נחשפות לפני הקוראים
כדמויות מלאות, מועשרות ומועצמות, שלא כפי שהן מצטיירות בתנ"ך, לרוב, כדמויות
פלסטיות שטוחות. לעיתים מקומן בתנ"ך מתבטא באיזכורים בודדים, במשפטים קצובים
וללא אישיות.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">הספר 'באהבתו אותה', של חוה
עציוני-הלוי, יצא לאור ב-2021. זהו הספר האחד</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">עשר בסדרת הרומנים התנ"כיים שכתבה
עציוני-הלוי, שעל שבעה מתוכם כבר כתבתי בבלוג ספריית דימונה.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כמו ביתר ספריה, גם עלילה זו נשענת על מקורות
מקראיים ותלמודיים ועל ממצאים ארכיאולוגיים, כגון תכשיטים שנמצאו מהתקופה
הנ"ל, אבני בישול, בגדים שמופיעים בציורי קיר, ומתוארכים לתקופת האבות
והאמהות, ומאמרים.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">על כל אלה מוסיפה עציוני-הלוי את
תבליניה שלה, את הרוח המפעמת בדמויות; את עוצמתן וחולשותיהן; את התלבטויות הנפש; ואת
האהבות הגלויות והנסתרות. עוד מאפשרת לנו הסופרת, לבחון את תפקודן של גיבורותיה; מקומן
בתא המשפחתי ובחברה, וגינוני הכבוד המתקיימים או חסרים – מהן וכלפיהן. הכול – בהתאם
להתרחשויות.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">גיבורותיה של עציוני-הלוי, אינן תמיד גיבורות
ידועות ובולטות בתנ"ך. וכך תמיד היא תדאג לקדם את הנסתרות והפחות מקובלות אל
מרכז הבמה, כדי שתקבלנה אף הן את אור הזרקורים.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ברומן שלפנינו, מתקנת עציוני-הלוי עוול
היסטורי, שהשתרש עם השנים. ומחזירה לשתי אמהות שהוזנחו, את מקומן המכובד. השתיים
הן: זילפה, שפחתה של לאה בת לבן בן בתואל, ובלהה, שפחתה של רחל בת לבן בן בתואל.
ארבע הנשים, תהפוכנה לנשות יעקב, ולארבע האמהות של שנים</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">עשר בניו של יעקב, שמהם יקומו שנים</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">עשר השבטים, המהווים את עם ישראל:<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;"> <b><u>לאה</u></b> היא אמם של: ראובן, שמעון,
לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ושל הבת היחידה במשפחה – דינה. <b><u>בלהה</u></b> תלד
את דן ואת נפתלי, <b><u>זילפה</u></b> תלד את גד ואשר, ו<b><u>רחל</u></b> – את
יוסף ואת בנימין, שבלידתו, היא נפטרת. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">עד כאן, העובדות ההיסטוריות שאותן אנו
מכירים מהתנ"ך. אך שאלות רבות שישאל הקורא הסקרן, עדיין נשארות שם ללא מענה: האם
זיהה יעקב את לאה, שניתנה לו בעורמה בליל כלולותיו, במקום רחל? כיצד חשו האמהות זו
אל זו? האם קינאו האחת בשנייה על תשומת לבו של יעקב כלפיהן? מהו אופייה של כל אחת?
מה הייתה הדינאמיקה המשפחתית שלהן? מה בליבן של בלהה וזילפה, השפחות, שניתנו
ליעקב, כדי להוליד בנים נוספים? האם נאלצו להסכים להינשא לו? האם אהבו מישהו אחר,
ונאלצו לוותר בגלל יעקב? כיצד גדלו הילדים? מה עשו? מה מקומו של לבן, אביהן של לאה
ורחל, במערך המשפחתי שנוצר? ואת מי שיתף יעקב ברגעי חרדתו ולבטיו? <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">על כל השאלות האלה, נבנה הרומן. כשהוא
מובא מתוך סיפוריהן-מחשבותיהן של ארבע האמהות: לאה, בלהה, רחל וזילפה, באופן שווה.
ארבעה עולמות נפש, יתגלו בפנינו, על מורכבותם והקשרים שביניהם. <o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">זילפה מצטיירת כחכמה מבין הנשים:
"<b>יעקב לא הרבה לפנות אליי בדברים, וחלפו שש שנים מאז בואו ועד אשר החמיא
לי לראשונה: </b>"<b>את עולה על כולן בחוכמתך. דברייך לאורך השנים תמיד מלאי
תבונה, ועינייך משקפות אותה</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">בלהה מתאפיינת בחוש הריח שלה. למעשים
ולאנשים מתלווה באפה ריח, שממנו נובעות הבנותיה: "<b>אל בית לבן מגיע עוד איש
זר. שמו חנוך. הוא גדול וחזק. הוא אוהב את רחל. כמו כולם. רחל לא אוהבת אותו.
זילפה כן. היא לא אומרת את זה. אבל האהבה כתובה על הפנים שלה. ושולחת ריח מתוק אל
אפי</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">לאה החרוצה, האחראית על הבישול ועל משק
הבית של בית לבן, מוצאת לאט את דרכה אל נפשו של יעקב, למרות שרחל תהיה תמיד מושא
אהבתו הראשונה: "<b>באותו זמן התגלה לי כי מלבד בישול, יש עוד דבר שאני
יודעת: להקשיב ליעקב. הקשבתי גם לצליל קולו. לנשימותיו. לשתיקותיו. לתנועות ידיו.
מתוך כל אלה הבנתי כי נפשו רוגשת מרוב פחד שאין לו יסוד: עשו לא יוכל להרע לו מפאת
מקומו המרוחק, ויראתו של יעקב שאחיו ירדוף אותו עד חורמה נובעת... מתחושת האשמה על
מה שעולל הוא לאחיו... ואשמתו, שהייתה גם חולשתו, רק הגבירה את אהבתי אליו...
ידעתי כי הפצע שבנפשו יוסיף לדמם, לא במהרה יימצא לו מרפא, ואני אעמוד לצדו</b>."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ורחל, רחל היפה, שכולם מתאהבים בה, אך
אין לה דרך קלה, לא להרות, ולא ללדת. בכל זאת היא מצליחה ביסורים רבים: "<b>לחצתי
לחיצה אחת אחרונה, וחשתי כי גופי נקרע לגזרים... הוולד הבקיע את דרכו מתוכי, ובו</b></span><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">־</span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">ברגע, רגע ההקלה, התעלפתי. כאשר
התעוררתי שוב שכבתי במיטתי, רחוצה, לבושה, תלתלתיי מסורקים, הוולד המחותל
בזרועותיי, ובשורת המיילדת, "ילדת בן זכר", מהדהדת באוזניי. ראיתי את
בני, והנה הוא יפה אף יותר מאשר היה בחזיוני. יעקב נכנס... הוא לקח את העולל מידי,
נשק לו ופצח בזמירות הלל ותודה לאל על החסד שעשה עמנו... חשבתי על רצונו העז של
יעקב בבנים. הייתה בי תחושה שרצון זה הוא גם תכלית חיי שלי. ועתה קראתי את שמו
יוסף, לֵאמֹר</span></b><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span><b><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 12.0pt; line-height: 115%;"><span dir="LTR"></span><span dir="LTR"></span>: </span></b><b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">יֹסֵף אֲדֹנָי לִי בֵּן אַחֵר. מרוב חולשה נרדמתי טרם שמעתי את
הבשורה הרעה אשר בפי המיילדת</span></b><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;">."<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">דמויותיהם של הגברים – יעקב, לבן, תחש,
ראובן וחנוך – לעומת זאת, תצטיירנה מתוך סיפוריהן של הגיבורות, ולעיתים מתוך יותר
מזווית ראייה אחת.<o:p></o:p></span></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="text-align: right;"><span lang="HE" style="font-size: 12pt; line-height: 115%;"><span style="font-family: arial;">כרגיל, בזכותה של חוה עציוני-הלוי, קם
התנ"ך לתחייה אל מול עיניי, ונשותיו – חושבות, אוהבות ורוגשות – סיפרו לי את
סיפורן ושבו את ליבי.</span><span style="font-family: Arial, sans-serif;"><o:p></o:p></span></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-2399442686950962949.post-48741539885505142872022-05-19T13:24:00.014+03:002022-05-23T13:27:22.968+03:00 אנה ואיש הסנונית מאת גבריאל סמיט ; מאנגלית: דנה פלג<p style="text-align: right;"><b style="text-align: center;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-size: 16pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"><span style="color: #800180; font-family: arial;">כתבה: ד"ר רותי קלמן</span></span></b></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: center;"><b><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 16pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span></b></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">הספר 'אנה ואיש הסנונית' הוא ספר,
שחכמה ורגישות רבה שזורים בכל דף ודף שלו. בתקופה החשוכה של מלחמת העולם השנייה,
בפולין, ינסה גבריאל סמיט, לתאר כיצד תתמודד ילדה קטנה ותמימה עם הרוע שמציף את
הרחובות. איך אפשר להסביר, שהעולם יצא מדעתו, ושגם מבוגרים לא יכולים להכיל אותו בעצמם.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">פעמים רבות בזמן קריאת הספר, חשתי כמו
בקריאת 'הנסיך הקטן' של סנט אכזופרי. גם כאן, עומדים במרכז, איש מבוגר וילדה קטנה,
ואמיתות, שפה ותרבות, בזמנים שבהם קשה למוצאם בין החורבות.<o:p></o:p></span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">אביה היהודי של אנה לאניה בת השבע גידל
אותה לבד, לאחר מות אמה. הוא פרופסור לבלשנות באוניברסיטה בקרקוב, הוא מקנה לה
שליטה מלאה בשפות רבות, ומלמד אותה כל מה שהוא יכול. אנה חכמה, ושואלת שאלות. אך
היא נותרת ללא מענה ביום ההוא בשנת 1939, כשאביה נלקח, וחושב שהוא יוצא רק לכמה
שעות, במבצע של הנאצים, כנגד אנשים משכילים ואנשי אקדמיה.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">אביה לא שב. וה</span><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-theme-font: minor-bidi; mso-hansi-theme-font: minor-bidi;">ֶ</span><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;">ר דוקטור פוקסמן, ששמר עליה בשעות
הראשונות, מוריד אותה ממכוניתו ליד ביתה, ואפילו לא מוודא, שדירתה פתוחה. אנה בת השבע נותרת לבדה על המדרכה ליד ביתה
הנעול. אין לה מושג מדוע אביה לא חוזר. אין לה בית לחזור אליו, ואין לה את מי
לשאול. היא חוזרת לעמוד קרוב לבית המרקחת של ד"ר פוקסמן, אבל אינה מעזה
להיכנס.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">מי שרואה אותה שם אבודה ובודדה הוא איש
גבוה ומסתורי. היא מגלה, שכמו אביה, גם הזר יודע שפות רבות. הוא מנסה לברר איתה
למה היא עומדת לבדה. שפה אחר שפה. היא מבינה את כולן, אך שותקת במבוכה.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">"</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">הדבר הבא שעשה שינה את חייה
של אנה לנצח</b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">" הוא היפנה מבטו לשמיים ושרק. סנונית צללה, היישר אל אצבעו. אנה
מחייכת לראשונה, וכשהוא יוצא מבית המרקחת כעבור זמן קצר, הוא מלמד אותה שתי אמיתות
ראשונות לתקופה איומה זו של האנושות: "</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">היי נסתרת מעין</b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">" "</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">זמן
רב ככל האפשר</b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">".</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">האיש הזר מתרחק ונעלם, ואנה – חכמה
משנות חייה – כבר מבינה, "</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">שמה שידעה – לא החזיק מעמד זמן רב, ומה שציפתה
לו – נעלם</b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">", ולכן היא עושה את הדבר האחד שנראה לה נבון לרגע זה. היא
עוקבת אחרי האיש הגבוה, שלימים תקרא לו "איש הסנונית", נסתרת מהעין, זמן
רב ככל האפשר.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">כשהוא מגלה אותה אחרי דרך ארוכה, הוא מבין
שיש לו תפקיד. לשמור על הילדה הקטנה והחכמה הזו, לא רק מפגיעות שבדרך, ומעולם
שהתמוטט, אלא אף לשמור על נפשה הרכה. הוא לא יסתיר ממנה את האמת, אבל ייתן לה כלים
להתמודד איתה, עד כמה שהוא יכול. בנוסף לכל השפות, ששניהם יודעים, הוא מלמד אותה
את שפת הדרכים. "</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">ובשפת הדרכים יש יותר מצורה אחת לומר כל דבר..." </b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">ומשמעות
הדבר, להגיד דברים שהם לא תמיד נכונים, להתחפש למקומיים, לא להתבלט, ולנהוג בצורה
שונה בכל מקום.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><b><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span></b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">כדי להסביר לה על</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;"> </b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">מה שקורה באותה עת בפולין, על החיילים
הגרמנים מצד אחד, ועל הרוסים מצד שני – שמבתרים את גווייתה של פולין, ומשתלטים
עליה – הוא ממשיל אותם לעולם החיות: </span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">"אלה
שבאים מהמערב הם זאבים, ואלה שבאים מהמזרח הם דובים. הם מתחפשים לבחורים צעירים כי
כך קל להם יותר לעבור במקומות של בני אדם... הם כאן כי הם רוצים שהעולם יהיה מלא
בחיות כמותם. הם מפנים לעצמם מקום בעולם, כשהם הורגים אנשים, ובכל רגע נתון את
יכולה להיות האיש הזה</b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">..."</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">כשאנה שואלת אותו איך היא אמורה להבדיל
בין הזאבים לדובים, הוא הוא מתאר לה את בגדי החיילים הרוסים והגרמנים כך: "</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">הדובים
לובשים מעילים חומים והזאבים לובשים מעילים אפורים</b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">". והכי חשוב, הוא
מסביר, להימנע בכל מחיר מכל מי שלובש משהו אדום על בגדיו, כשהוא מתכוון למפקדים.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">הם נעים ממקום למקום, נוקטים תכסיסים
למעברי גבול. מתלבשים בהתאם למקום, וכדי שלא ייראו נוודים. בגבול הזאבי של
הגרמנים, הם לובשים בגדי עיר, ובגבול דובי של הרוסים – בגדי עבודה. במקומות שונים,
הם מתחברים למקומיים, ואיש הסנונית מפליג בסיפורים שונים ובהתאם לנסיבות. למרות
קירבתם הגדולה, במהלך ארבע שנות שוטטות, מבינה אנה, שעדיין לא הצליחה לפענח עד
הסוף את מסתוריותו "</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">היא רצתה לדעת באיזו שפה דיבר ליבו</b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">".</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">כשאנה תשאל אותו, שאלה שהציקה לה זמן
רב בנדודיהם, לאן הם בעצם הולכים. יסביר לה איש הסנונית מהו מין בסכנת הכחדה, ושהתפקיד
שלהם הוא להציל ציפור נדירה, הנמצאת בסכנת הכחדה. "</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">הזאבים והדובים רוצים
לאכול את הציפור הנדירה.. הם חושבים שמי שיאכל אותה, יהיה מאד חזק....
"הזאבים והדובים אכלו את השאר. אני אדאג שהציפור האחרונה שנותרה תישאר בחיים</b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">."
ואז שואלת אנה מה מיוחד כל כך בציפור הזו. ואיש הסנונית נאנח ואומר: "</span><b style="font-family: arial; font-size: 12pt;">היא
ציפור. היא ציפור שעפה ושרה, ואם הם ישיגו אותה, היא לא תעוף ותשיר באותה דרך.
"האם יש דבר מיוחד יותר מזה? האם תעזרי לי לשמור על חייה? דבר לא יכול היה
לעצור בעדה. אנה הנהנה בראש נמרצות</b><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">."</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span><span style="font-family: arial; font-size: 12pt;">הספר החזק הזה, אינו מתאים לילדים, אלא
יותר לבני נוער, ובמיוחד למבוגרים.</span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span face=""Arial",sans-serif" lang="HE" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin;"> </span></p>
<p class="MsoNormal" dir="RTL" style="margin-bottom: 0cm; text-align: right;"><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-family: arial; font-size: 12pt; line-height: 115%;"><o:p> </o:p></span></p>Lior Talhttp://www.blogger.com/profile/06205430164155355675noreply@blogger.com0