הבלש שמפיניון ונעמי בן-גור / ד"ר רותי קלמן

נעמי בן-גור, שכותבת לפעוטות ולילדים, כתבה כבר למעלה מ-40 ספרים, ביניהם: "ביצה שמסתכלת", "עירון וזהירון", "מצאתי, מצאתי", "תיבת הקלקולים", "איפה המוצץ" ורבים אחרים. אחד הספרים המרגשים והיפים שלה הוא הספר "בגלל עכבר הנפש של אבא". הגיבורה המספרת היא הילדה הקטנה של המשפחה, סתו, שהיא בכיתה ג'. סיפוריה עוברים בין התמודדויות של ילדה בכיתה, מול המורה, מול התלמידים, ובעיקר סיפורים על משפחתה. האב, שעוזב עבודה בהיי-טק כדי לעשות לנפשו, הדירה הקטנה בה הם חיים, שכניה, שכל אחד מהם שונה ברצונותיו ואופיו, וגם על הירתמותה של המשפחה כנגד החלטת העירייה לסגור את הספרייה שבמתנ"ס. כשברור להם שאין מנוס מסגירה, הם מוצאים פתרון מקורי להשאלת ספרים. הספר, עם איוריה היפים של נורית צרפתי, משתייך לסדרה "קריאת כיף" של סופרים שונים,. הסידרה מנוקדת ומיועדת לילדים שכבר רכשו את הקריאה. בספרי הסדרה יכולים הילדים למצוא גם דמיון וגם מציאות, גם הומור וגם סיפורים רציניים.
"הבלש שמפיניון והחיפושית שנסעה לאיבוד" הוא הספר הראשון בסידרת ספרי הבלש הצרפתי מתוצרתה של בן-גור, עם איוריו של דני קרמן. בספר זה אנו מתוודעים לראשונה לבלש השמנמן "שמפיניון", עם כובע הברט המשובץ שלו, שאליו פונים כשרוצים לברר מי גנב ולמה. הפעם, דווקא מכוניתו מסוג פולקסווגן ישנה, דגם "חיפושית", היא העומדת במרכז תעלומת ההיעלמויות, ביחד עם עוד כמה פריטים מרחוב הברוש, כמו כמה מיכלי צבע שנעלמו לדנה הסטודנטית. מי יכול היה לקחת את המכונית הטרנטה של הבלש שמפיניון? לאן נעלם העץ? מדוע הכלב של שרון,  שכנתו הקטנה של שמפיניון, חזר הביתה עם כפות רגליים בצבע ירוק? ולאן נעלם גם הוא? מה יגלו בתערוכה של רן? ומחשבות חדשות על מהות היצירה. בסופו של דבר כל הדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר, וכולם מרוצים.
המבוגרים ביננו שיעיינו בספר, ירגישו גם את חוכמתו של הבלש ביחסו לשכנתו הקטנה. אביה מעבר לים, ואימה עובדת למחייתן. הילדה קצת בודדה, וזקוקה לדמות אב, או לעצה מפעם לפעם. כמו למשל, השמיכה הילדותית שהיא מחזיקה בידיה כל הזמן. הבלש מוצא דרך נאה לשנות את המצב. מנוע ה"חיפושית" מתקשה להתחמם. השניים עומדים ליד האוטו והבלש מהמהם "המנוע קר... קררר מאד. מה עושים?" שרון צחקה, "למכונית הזאת יש מנוע בטוסיק במקום באף. אולי צריך לכסות לה את הטוסיק בלילה, כדי שלא תתקרר?" "רעיון מצוין!" התלהב שמפיניון. "אבל איפה נמצא שמיכה מתאימה?", שאל ונעץ את עיניו החדות בשמיכה שחיבקה שכנתו הקטנה. שרון הביטה לתוך עיניו הכהות של השכן-הבלש, התבוננה במנוע הקר והדומם, ואז הרחיקה את השמיכה מהגוף שלה והניחה אותה על המנוע. "תודה", שמח שמפיניון. "השמיכה הזאת מתאימה בדיוק... שמפיניון הושיט לשרון את המפתח של מכסה המנוע, "אני רואה שאת כבר גדולה. תוכלי לפתוח בעצמך את המכסה ולבקר את השמיכה שלך בכל פעם שתתגעגעי."
"הבלש שמפיניון ותעלומת העגבניות הגנובות", הוא עוד ספר באותה הסידרה. גם בספר הזה, מייצרת נעמי בן-גור אווירה בלשית לילדים. הבלש השמנמן והמנומנם משהו, שוב משתף פעולה עם שרון, שכנתו בת ה-8 (היא גדלה בינתיים), שבגאווה רבה מתמסרת לחקר המקרים הבלשיים כ"סגניתו".
התעלומה העומדת לפניהם נפתחת עם ביקורה המפתיעה של גברת תפוחי בשעות הצהריים בביתו של הבלש שמפיניון: "לגבירתי יש חנות," פתח שמפיניון. האשה פערה את פיה בתמהון, " איך אתה יודע? אני לא זוכרת שראיתי אותך בחנות שלי." "זה קל מאד לדעת," מהרה שרון לענות במקום שמפיניון. "פשפשת מקשקשת," סננה האשה ונעצה בה מבט עוין. שרון התעלמה מן ההערה. "אמרת שאת לא יכולה לבוא בשעות אחרות כי את סוגרת בשתים ופותחת בארבע, אז סימן שיש לך חנות ואת סוגרת להפסקת צהרים," הסבירה בנחת. היא הישירה מבט אל עיניה של האשה, ונדמה היה לה שראתה בהן זיק של הערכה. בשתי ידיה אספה את שערה הארוך מעל לקודקודה, ותלתליה השחורים נפרשו לכל עבר כמו מניפה של טוס. "נכון, יש לי חנות ירקות," הודתה האשה, קולה התגבר לצעקה, "וגונבים לי את העגבניות!" העלילה מסתבכת, כשבנוסף להיעלמותן של העגבניות מחנותה של גברת תפוחי, נעלמים גם צרורות הפטרוזיליה שהונחו כל בוקר לפתח מפתנו של רן הצייר, וכן נעלמות שוב ושוב הצנצנות שיועדו למיחזור  מהפיצוציה של שקדי.
שמפיניון ממנה את הילדה לסגניתו ודי מפנה לה את השטח לחשוב ולפתור לבד, כשבעצם נראה שהוא כבר מזמן הבין, כמו הגדולים שביננו, מה עלה בגורל הפריטים האבודים, דרך זו מאפשרת לילדה להפעיל את הראש, אבל בד בבד, היא מאפשרת לקוראים הצעירים להתנסות ולהתאתגר בניסיון לפענח אף הם את התעלומה. למרות שהשאלה לאן נעלמו העגבניות, הפטרוזיליה והצנצנות מובנת די מהר, הרי השאלה למה? ועל-ידי מי? היא קצת יותר מורכבת, ומגלה רגישות אישית וחברתית, והיא מובילה להתגייסות חיובית של כיתה שלמה. הרפתקה חיובית לילדים שרוצים לחשוב.

כיתת אמן כפולה ומכופלת בספרייה העירונית דימונה

חוויה יוצאת דופן בספרייה העירונית עברה על תלמידי שכבה ד' עמי-אסף ועל תלמידי יב' במגמת האמנות של זינמן, בשבוע שעבר, במסגרת אירועי שבוע החינוך.

באולם העיון הגדול של הספרייה, שכבר מזמן הוסב לאולם תרבות, עקב פעילויות התרבות הרבות שבו, נערך בשבוע שעבר ניסוי מעניין. האמנית נורית צרפתי התייצבה מול הילדים, כשהיא נעזרת בלוח גדול, שעליו שני גליונות נייר גדולים. בווירטואוזיות רבה, תיארה נורית תהליך איור ספר, על-פי הספר המקסים של תמר אדר "מיץ גויאבות". במהלך התיאור היא שיתפה את הילדים, לקחה שתי בנות כמודל לציור שלה, והגיבה לתגובות הערניות של הילדים, שאמנות היא ביסוד לימודיהם, בבית-ספר זה.

סביב הילדים, שישבו ברובם על שטיחים, וחלקם על כיסאות, עמדו תלמידי מגמת האמנות של תיכון זינמן, מכיתות י"ב עם מורתם לאמנות, הגב' אורלי בן-סימון. לפניהם הונחו כני ציור עם דפי נייר גדולים, והם ציירו ורשמו את מה שהתרחש. במשך יותר משעה, התרחשו שני האירועים ביחד, כשני אירועים חופפים, המשולבים זה בזה, גדולים עם קטנים יחד. ולמתבונן מהצד, ואף לתלמידים עצמם, הייתה זו חוויה מיוחדת במינה.

יש לציין את השתתפותם הפעילה ביותר של תלמידי "עמי-אסף", שגילו בקיאות אמנותית מצד אחד, והקשבה והשתתפות עם הסיפור והתפתחותו, מצד שני.

תלמידי זינמן, רגע לפני מבחן הבגרות שלהם באמנות, טרחו להניח לרגע קט את העבודות עליהם הם שוקדים בבית, הפגינו נוכחות מרשימה, ושיתוף פעולה מדהים. היצירתיות שלהם, שהתפתחה עם יצירתה של האמנית, מצאה את מקומה על הנייר למולם. הרעיונות נישאו לכל עבר, אורלי מורתם עברה מאחד לשני ועודדה, והתוצאה היתה מרשימה ביותר.

לאחר לכתם של ה"קטנים", נותרה קבוצת הגדולים עם נורית לשוחח על יצירותיהם. הם קיבלו ממנה טיפים לחשיבה, סיפרו מה הרגישו מתחילת התהליך ועד סופו, והודו, שהייתה זו חוויה מעניינת גם להם. ד"ר רותי קלמן, שהגתה את הרעיון ציינה, שהתיעוד היה בנוי מארבעה רבדים: סיפורה של תמר ארד הסופרת, שתיעדה את תקופת קום המדינה; נורית, שתיעדה ביחד עם התלמידים הצעירים את תהליך היצירה, וגם את הספר עצמו, באמצעות המכחול; הגדולים שתיעדו את מה שמתרחש לנגד עיניהם; והתיעוד המצולם שנעשה לאירוע כולו על-ידי ליאור טל, איש השיווק של הספרייה, ועל-ידי. בדיוק כך תיארתי לעצמי שהמפגש יהיה, ואני שמחה על שיתוף הפעולה הנהדר לו זכינו מכולם: מהאמנית נורית צרפתי, מהמפיקה שלה, אחינועם לויתן (ז'וליק הפקות), מאורלי בן-סימון וכיתת האמנות שלה מזינמן, ומכיתות ד ומורותיהן מבית-הספר "עמי-אסף". אכן היה זה מופע מרשים ומרגש, שהביא את שבוע החינוך לשיא חדש.

האי של עיוורי הצבעים / ד"ר רותי קלמן

תארו לכם שאתם חיים בעולם של גווני אפור. השמש באפור, השמיים באפור, הפרחים בגוונים של אפור כהה עד בהיר,  הבית, הגינה, התפאורה בהצגה, הכל כמו בסרט של פעם. נכון שזה נשמע נורא?
הסטטיסטיקה מצביעה על כך, שאחד מבין עשרים גברים הוא עיוור צבעים חלקי, כלומר, הוא מתקשה להבדיל בין אדום לירוק למשל. אצל נשים התופעה נדירה עוד יותר. כנראה שלקבוצה הזו שייך גם שר האוצר שלנו, יאיר לפיד, הנוהג ללבוש תמיד שחור כדי לא לטעות וללבוש משהו שיזעזע את המביטים בו. אבל עיוורון צבעים מוחלט, כפי שתיארתי בתחילה. עיוורון שבו קשת הצבעים מתרחשת בין השחור והלבן בלבד, זוהי מחלה שנקראת אכרומטופסיה, והיא קורית אחת ל-30 או 40 אלף איש בלבד. כלומר, בהחלט נדירה.

למרות נדירותה, אנו מוצאים בשני איים של מיקרונזיה, ריבוי מקרים של תופעה זו. הספר "האי של עיוורי הצבעים" נכתב על-ידי אוליבר סאקס, נוירולוג שחקר נושא זה בין שאר נושאי המחקר שלו (וכבר כתבתי על ספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע"). סאקס מתמקד בחלקו הראשון של הספר, בתופעה של עיוורון צבעים כפי שהוא חווה אותה בביקורו באיים, פוהנפיי ופינגלאפ. למסע הזה הוא יוצא עם חוקר נורבגי בשם קנוט נורדבי, שהתמקד במחקרו בעיוורי צבעים, והוא עיוור צבעים בעצמו. ואליהם הצטרף גם רופא עיניים בשם רוברט (בוב) וסרמן.

קנוט, שלא הכיר הרבה שחווים את  התופעה כמוהו, התלהב לפגוש קבוצה כל כך גדולה, שיש לה אותה התופעה. הם מסתנוורים מהשמש, ולכן ממצמצים בעיניהם כל הזמן. קנוט נוהג להשתמש בשני זוגות של משקפי שמש, כדי להתגבר על כך, ולאי הוא מביא כמויות של משקפי שמש, וגם משקפת. כי תופעה נוספת היא חוסר ראיית פרטים קטנים. בחדר אפלולי הם רואים טוב יותר מאנשים בעלי ראייה נורמלית, וכשאוליבר עשה להם מבחן צבעים עם חוטי צמר צבעוניים, הם חילקו את חוטי הצמר לפי הבהיקות שלהם, ולא על בסיס צבע. כך שצהוב וכחול בהיר היו עשויים להיכלל בקבוצה אחת עם לבן, ואילו אדומים וירוקים כהים יכלו להיכלל עם שחור.

ודאי נתקלתם פעם בלוחות שעשויים נקודות צבעוניות ובהן מספרים או צורות. לוחות אלה נקראים פסוודו-איזוכרומטים של אישיהארה, והם מאפשרים איבחון של עיוורון צבעים, מכיוון שהמספרים והצורות מופיעים בצורת נקודות צבעוניות ואם מישהו עיוור צבעים הוא אינו יכול לראות את ההבדל.
לרוב, המספרים והצורות נבדלים רק בצבע, ולא בדירוגים של בהיקות, מהנקודות המקיפות אותן. אבל באופן פרדוקסלי, כמה מהלוחות האלה, אינם ניתנים לראייה בעיניים נורמליות, אלא רק בעיניים אכרומטופיות. באלה יש נקודות שהן זהות בצבע, אך נבדלות מעט בבהיקותן. בשלב זה מצא את עצמו אוליבר סאקס, המספר שבדק אותם, בעמדת מיעוט, כשהילדים מתלהבים מכך, שהם יכולים לראות מה שהוא לא יכול לראות בעיניו הרגילות.
בפוהנפיי, בכל כיתה בבית הספר המקומי, מתוך 20 -30 ילד, לפחות 2 -3 הם אכרומטופים, ואם הם לא יושבים בשורה הראשונה, הם פשוט לא רואים את מה שכתוב על הלוח. מסתבר שילדים כאלה, לא רוצים להרגיש שונים, ולכן הם סיגלו לעצמם זיכרון טוב, ונעזרו בתשובות של ילדים אחרים.

המונח "מאסקון" שמשמעותו "לא לראות", נטבע כדי לתאר את המצב המוזר של אי-אבחנה בין צבעים, כשכל יתר התיפקוד הוא רגיל לגמרי. החוקרים הסבירו לתושבי האיים הללו, שהמאסקון אינו מתקדם, והוא משפיע רק על הראייה, ושבעזרת עזרים אופטיים פשוטים כגון משקפי שמש כהים, מגיני עינים, זכוכיות מגדילות ומשקפות, מתאפשרת קריאה וראיית מרחק, שהיא בלתי אפשרית עבורם כיום. הם יכולים ללמוד בבית, ספר, לחיות, לנסוע ולעבוד באופן דומה מאד לכל אחד אחר. דווקא בלילה הם רואים בבהירות גדולה מאשר אנשים רגילים, ולכן הם טובים בדיג לילי. המשלחת עברה חווית לילה כזו, וזו הייתה חוויה עצומה לקנוט, חבר המשלחת, שאף הוא, כאמור, עיוור צבעים. בערב האחרון לשהותם באיי מיקרונזיה, הוא נשאל מה נחרת בזכרונו יותר מכול, והוא ענה: "הדיג הלילי בפינגלאפ... נוף העננים על האופק, השמים הבהירים, האור היורד והחשכה המעמיקה, הגלים הכמעט מאירים בשוניות האלמוגים, הכוכבים המרהיבים ושביל החלב, והדגים המעופפים המבריקים המתרוממים מעל המים באור הפנסים... לא תהיה לי שום בעיה לעקוב אחרי הדגים ולצוד אותם – אולי נולדתי להיות דייג לילי!" (ע' 81). תראו איזה תיאור יפה ואיזו הנאה של מי שאינו יכול לראות אף צבע. האם עדיין זה נשמע כל כך נורא?
עם זאת, מכיוון שקנוט הוא אכרומטופ יחיד במקומו, יש בו איזו תחושה של בדידות, מה שלא כן באיים הללו, שבהם היוצא דופן אצלנו, הוא השכיח במקומותיהם. אין הם מרגישים בודדים, או מוזנחים. כי הם רבים, כי התופעה ידועה לכולם, וכולם מתחשבים בהם ותומכים.
כדי להקל על מאות עיורי הצבעים ברחבי העולם, שהם כן בודדים בסביבתם, יצרה עיתונאית אכרומטופית בשם פרנסיס פוטרמן, רשת אינטרנטית עולמית של עיוורי צבעים, כדי לאפשר תקשורת ביניהם, כדי שיוכלו להתחלק בחוויות, לקבל עצות, ולדעת שהם לא יחידים, ושאפשר ליהנות מיופיו של העולם גם כך.

היזהר במשאלותיך / ד"ר רותי קלמן

בספטמבר 2013 פירסמתי במקומון "מביט" כתבה על הארי קליפטון, גיבור סידרת הספרים המצויינת של ג'פרי ארצ'ר "דברי ימי קליפטון": "ימים יגידו", "חטאי האב" ו"סוד שמור".
את הכתבה ההיא אפשר למצוא כיום בבלוג שלי "הספריה העירונית דימונה – עולם של חוויות ולמידה". באותה הכתבה התייחסתי לסופו של הספר השלישי: "יש לי הרגשה" כתבתי שם "שג'פרי ארצ'ר השאיר בכל זאת איזה פתח בסוף לספר חדש..."

אז כן. תמיד צריך לסמוך על ההרגשות שלנו, כי למרות שרבים חשבו  שמדובר בטרילוגיה סגורה, נפל לידי הספר המתורגם החדש של ג'פרי ארצ'ר והוא אכן המשך של אותו סוף בעייתי ב"סוד שמור". הספר החדש הנקרא "היזהר במשאלותיך" מתחיל בפרולוג המתאר את אותם רגעים נוראיים שעוברים על סבסטיאן, בנם של אמה והארי, ומשם הוא ממשיך, סוחף ומותח עד ש... מגיעים לסוף ומבינים, שכנראה גם זה עדיין לא הסוף!
אבל עד שמגיעים לסוף שאינו סוף, אנו מגלים שהארי קליפטון  מפנה מעט את הזירה לאחרים. הארי הפך לסופר מצליח ביותר, שספריו מככבים בראש מצעד רבי המכר הבריטיים. מי שתופסת יותר תשומת לב היא אשתו, אמה. דמות חיובית, חזקה, דומיננטית, חכמה, מתקדמת ומנהלת ביד רמה את מקום עבודתה.

דמויות נוספות הן ג'יילס, אחיה, הנאבק על מקומו בבית הנבחרים. הסופר עצמו הוא חבר הפרלמנט הבריטי, שכיהן בעבר כסגן יו"ר המפלגה השמרנית. סבסטיאן, בנם של הארי ואמה, שכמו כל צעיר מתחיל בעבודות פשוטות, ללא כפית של כסף, למרות מעמדם המכובד של בני משפחתו. אבל עם ראשו המבריק הוא מתקדם מהר יחסית לגילו. עוד מרחפת כחוט השני דמותה הענוגה של אחותו המאומצת של סבסטיאן, ג'סיקה, שכשרונה האמנותי מעמיד אותה במקום הראשון בבית הספר לאמנות בו היא לומדת, והיא היחידה שמתקבלת לבית הספר הגבוה לאמנויות.
עוד אנו צופים במאבקי הטובים מול הרעים. הטובים, משפחות קליפטון-ברינגטון ואנשי שלומם, ששכלם הישר ומוסר העבודה שלהם מביאים אותם אל סף ההצלחה, והרעים, מרטינז, פישר, וירג'יניה ועוד, שמנסים להתנכל למשפחה בערמומיות רבה ובתיחכום רב. לדון פדרו מרטינז, שהוא פושע מתוחכם, יש חשבון פתוח עם הקליפטונים, שכבר פעלו נגדו בעבר. כמו כל המאפיונרים הוא אינו בוחל באמצעים כדי לחסל את המשפחה בעזרת בניו. הוא מוצא את שעת הכושר לפגוע בבטן הרכה של המשפחה. אך שוב ושוב הם מצליחים להתאושש באיחודם ואהבתם. הספר, כמו קודמיו, בנוי כך, שאנו נחשפים לעלילותיהם של הפושעים במקביל להתנהלותם התמימה של המשפחות, שלא תמיד מודעות לרוע הרוחש מאחורי גבם. מה שמגביר בנו את המתח, מתוך אוזלת היד כקוראים פאסיביים, שאינם יכולים להתריע על מה שאנו יודעים, לקורבנות המיועדים.

אנו יכולים רק לקוות, שהנסיבות יביאו את המשפחות לפתוח עיניהם, להיחשף לקנוניות סביבן, לפתור את הבעייה לפני שהיא תגיע לסוף הדרמטי, שאנו רואים את התקרבותו, ודימיוננו כבר בונה את הסצנות הטרגיות עוד לפני התרחשותן.
הנקודה ה"יהודית" קיימת בספר אף היא. עוזרו האישי של הפושע, דון פדרו מרטינז, הוא קצין האס אס לשעבר, סגן קארל לנסדורף (דמות דמיונית כנראה), שהוא אחד המבוקשים, לכאורה, על-ידי רודף הנאצים הידוע, שמעון ויזנטל, שהוא אמיתי לגמרי, המוזכר אף הוא בספר.
אין ספק שג'פרי ארצ'ר יודע את המלאכה, והוא מותח אותנו כראוי. כתיבתו סוחפת, רהוטה, משלבת אירועים אמיתיים בדמיון, וכדברי הטיים מגזין ארצ'ר הוא מספר רב-אמן.
קריאה נעימה.