'ספר השמות האבודים' מאת קריסטין הרמל ; מאנגלית: ניצה פלד

כתבה: ד"ר רותי קלמן

 

עוד ספר נפלא מבית היוצר של קריסטין הרמל, המתמקד גם הפעם באירועי מלחמת העולם השנייה בצרפת. אחד מזוויות הראייה הפעם, היא הזווית של הקורבנות היהודיים. אלה, שנאלצים להשאיר הכל מאחור ולהימלט מביתם, חסרי כל. אותם מסמלת אווה טראוב היהודייה ואמה, שבורחות מביתן, לאחר שאביה של אווה, נלקח על ידי המשטרה הצרפתית, ומדאם פונטיין, השכנה הבוגדנית, מגרשת אותן ומאיימת להלשין עליהן.

 בנוסף, מתמקדת קריסטין הרמל בספר זה, באותם שהפכו לזייפנים מכורח, כדי להציל אלפי ילדים ומבוגרים יהודים, מאבדון, ועזרו בהברחתם של אלה לשווייץ.

 אווה, שעומדת במרכז הספר, כשהעלילה נפתחת לפנינו, היא כבר אישה רבת שנים, אך עוד כוחה במותניה, ועדיין עובדת בספרייה מקומית. מוחה צלול, ואת כל מאורעות ומוראות המלחמה, שהתרחשה שישים ושלוש שנים קודם לכן, שמרה בסתר ליבה, ולא גילתה, אף למי שאמור להיות הכי קרוב אליה, לבנה.

כשהיא נתקלת בכתבה על ספרן גרמני בברלין, ששם לעצמו מטרה להחזיר לבעליהם ספרים שנלקחו על ידי הנאצים, היא רואה אותו מחזיק בידיו ספר הנקרא 'איגרות ובשורות'. ספר זה נדפס בשנת 1732, והספרן מציין, שהספר מכיל אניגמה, שאין הוא מצליח לפענחה.

אווה מבינה שקון מחזיק את הספר שלה. הספר שבו רשמה בשנות המלחמה ההיא, את השמות האמיתיים של הילדים היתומים, שלהם הכינה ביחד עם בחור נוצרי בשם רמי, מסמכים מזוייפים ושמות מזוייפים, כדי שאפשר יהיה להוציאם בשלום מצרפת ולהעבירם לשווייץ.

בעבר, כשאווה ביקשה מהאב קלמון להשיג לה את השמות האמיתיים של הילדים, הוא היסס, שכן ידיעות כאלה עלולות היו להעמיד את הילדים בסכנה. "למה זה יועיל, אווה? שאל האב קלמון בקול עדין. "ככה אני אדע מי הם," היא אמרה חרש. " בבקשה. זה... חשוב לי מאוד שלא ישכחו אותם." הוא בחן אותה לרגע בעיניו. "אני אבדוק מה אפשר לעשות, ואווה?" כן, האב קלמון?" "תודה רבה. נדמה לי שמדאם נוארו צדקה כשחשבה שאלוהים שלח אותך הנה."

רמי ואווה קראו לספר 'ספר השמות האבודים'. חשוב היה להם לשמר את שמם האמיתי של הילדים, גם כדי שאולי בעתיד יוכלו לגלות בעזרתם את קרוביהם, שאולי ניצלו מהתופת ומהמחנות. כדי לטשטש את כתיבת שמות הילדים, השתמשו רמי ואווה בסדרת פיבונאצ'י כדי להצפין שמות. מי שעוזר להם לכל אורך הדרך הוא האב קלמון, האחראי על הכנסייה. כמוהו, שיתפו פעולה עם הזייפנים ומבריחי היהודים, גם כמרים נוספים, קתולים ופרוטסנטים, ונוצרים רבים, שהבינו שהם חייבים לעשות ככל שביכולתם להציל חפים מפשע.

בשלב מסויים נאלצו רמי ואווה לברוח, כל אחד לכיוון אחר, מהספרייה הסודית שבכנסייה של אוריניון, שם עסקו בזיוף המסמכים, והנאצים, שהגיעו לאותה הספרייה, ניתצו את המקום, ונטלו את רוב רובם של הספרים, כולל הספר 'איגרות ובשורות'.

והנה היא רואה את הספרן קון במאמר שבעיתון. מחזיק בספר השמות האבודים, הוא הספר 'איגרות ובשורות' שבין דפיו מסתתרים עשרות שמות של ילדים, והיא יודעת שהיא חייבת להגיע לברלין, אל הספר, למרות שניסתה להשאיר את העבר מאחוריה, והיא מרגישה שהיא צריכה לחזור לעצמה. הספר וקורות המלחמה בצרפת, שבה המשטר משתף פעולה עם הנאצים, והאזרחים מוצאים עצמם משני צדי המתרס לעיתים, מעוררים את שאלת הזהות האישית. האם השם שניתן לאדם כשהוא נולד, הוא זה שמגדיר אותו? האם שמירת הדת, באשר היא, היא זו שמגדירה את הזהות?

כשאווה חוששת שאהבתה לרמי, הנוצרי, מרחיקה אותה מהדת היהודית, כפי שאמה מטיחה כלפיה, אומר לה האב קלמון: "אווה, אפשר בהחלט לדבר בזכות הקיום המדוקדק של מצוות הדת. אלוהים יודע שמצוות אלה הן חלק גדול  מחייו של כומר. אבל אם יש משהו שלמדתי מאז פרוץ המלחמה, הרי זה שכל עוד אנחנו מאמינים והמניעים שלנו טהורים, אנחנו נושאים איתנו את הדת, בכל דבר שאנחנו עושים ובכל מקום שאנחנו ממצאים בו"

"ומי אני בכלל?" היא אומרת לעצמה, בדרך לברלין, "הסטודנטית? הזייפנית? הרעייה המסורה שאין לה עבר? ספרנית קשישה ועייפה שהיתה צריכה לראות את הכתובת על הקיר ולפרוש? ואולי אני אף לא אחת מאלה, או שאולי אני כולן."

אווה תפגוש את הספרן קון, את הספר שלה, ותגלה עובדות חדשות על עצמה ועל מה שקרה לרמי אהובה, ושותפה לזיופי המסמכים.

 

 

משה ויציאת מצרים בציורי הקיר של בית הכנסת בדורא אירופוס

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בית הכנסת העתיק ביותר, שהתגלה עד היום, נמצא בדורא אירופוס שבסוריה. הוא נבנה לראשונה בין 113 לפנה"ס – 165, והתאים ל-60 מתפללים ולארון הקודש. שטחו הוכפל בשנת 245 לספירה, כך שיכול היה לשמש ל-120 מתפללים, בתקופה בה מנתה הקהילה היהודית 250 נפש. 

בשנת 256 נאלצו תושבי המקום ביחד עם חיילים רומיים להכין את העיר למיגננה מפני האימפריה הסאסאנית ולכן מילאו את הבתים ואת בית הכנסת, שהיה צמוד לחומה, בעפר. העיר נכבשה, אבל לא שוקמה, תושביה גורשו, ובית הכנסת נותר מכוסה ולא ידוע. רק ב-1932 החלו חפירות במקום, לאחר שפגז חשף חלק מהעיר. כשהוציאו את העפר שמילא את חלל בית הכנסת, גילו החופרים מראה מדהים של קירות שלמים מכוסים בציורים מסיפורי המקרא, מנורות, כלי המקדש ועוד.

בגלל העפר שמילא את בית הכנסת, נשתמרו הציורים להפליא למרות השנים הרבות, מי שחקרו את ציורי הקיר היו חוקרים מאוניברסיטת ייל שבארה"ב. ציורי הקיר של דורא אירופוס נמצאים כיום במוזיאון הלאומי בדמשק. 

ציורים אלו מגלים לנו דברים מדהימים על תולדות היהודים ומסורתם, על הפולמוס בינם לבין הנוצרים, שהיו אז מיעוט כמוהם, וכן הבנות חדשות על האמנות היהודית הקדומה. שכן ציורי הקיר של דורא אירופוס, הם הקדומים ביותר שבמחזורי תמונות מקראיות, שהתגלו עד כה (בין החוקרים: גודאינף, גוטמן, רד-ריינה, צבר, וישניצר-ברנשטיין, רבל-נהר, מאלי,  ורבים אחרים). 

משה שמר במאמרו "בית הכנסת שבדורא אירופוס שבסוריה", מציין, שהעובדה שיהודי דורא אירופוס לא חששו מאמנות הציור, מעידה על הגישה האוהדת של ההנהגה הרוחנית שלהם לאמנות. זו באה לידי ביטוי גם בפסיפסים של בתי הכנסת הקדומים בישראל. תלמוד ירושלמי מעיד, מזכיר שפר, שבימיו של רבי יוחנן התחילו מציירים על הכתלים "ולא מחי בידייהו (ולא מחה בידם)" (עבודה זרה, פרק ג, הלכה ג גמרא).

ציורי הקיר בנויים כפאנלים לאורך 3 רצועות. בכל פאנל צויירה דמות מקראית או סצנה מקראית. לעיתים הפירוש החזותי הוא על פי המקרא עצמו, ולעיתים על-פי המדרש. ליד חלק מהתמונות יש כיתוביות המסבירות את התוכן. 

לדוגמא: את  ארון הקודש, מקיפות ארבע תמונות של מנהיגי האומה. משה והסנה מופיעים ברצועה העליונה מימין לגומחת ארון הקודש. ליד התמונה כתוב: "משה ליד הסנה הבוער באש, משה בר (עמרם) לוי". על-פי מחקרה של יעל מאלי במאמרה "גאולה הבוקעת מן הנמוך" הטוגה שהוא לובש, מאפיינת פילוסופים בעת העתיקה (דורא היתה אז תחת שלטון רומי), מה שמסמל את חכמתו של משה. מהטוגה משתלשל גדיל, אולי פתיל של ציצית, ושני הפסים הכחולים המעטרים את הכתונת מזכירים טלית.

סיפור משה בתיבה, נמצא שתי תמונות מימין לגומחת הארון, והוא מתואר בשלוש סצנות: הראשונה מימין: פרעה יושב בין שני יועציו, ומכריז על השלכת בני העברים ליאור. באמצע, יוכבד, אם משה, מניחה את תיבתו ביאור, ומשמאל, בת פרעה מחזיקה במשה כשהיא בתוך המים, ואחר כך, היא מוסרת את הילד למרים, המציעה לה את יוכבד (אמו) כמינקת (שמות ב' ד-ח). 

בתמונת קריעת ים סוף, הנמצאת בחלק העליון מימין לגומחת הארון, מופיעים בני ישראל בסצנה הימנית בארבעה טורים, חמושים בכלי נשק (שמות יג, יח), כשלפניהם עמוד שחור (עמוד העשן) ועמוד אדום (עמוד האש), משמאלם משה גדול מימדים, מניף את מטהו. מתחת לדמותו כתוב: "משה כד נפק מן מצרים ובזע ימא" (משה כאשר יצא ממצרים ובקע את הים). בסצנה האמצעית: חיילי פרעה טובעים, כשמשה מניף את ידו, ובסצנה השמאלית, בני ישראל ערוכים עם 12 שלטי השבטים, משה מוריד את מטהו למים, והמצרים טובעים בין הדגים. ים סוף נראה מבוקע ל-12 רצועות.

בהגדה של פסח נכתב שהמכה שהיכה אלוהים את המצרים בים סוף, שקולה פי חמש מעשר המכות במצרים. שכן על עשר המכות נכתב "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים היא" (אצבע אחת) ואילו על קריעת ים סוף נכתב "וירא ישראל את היד הגדולה..." (שמות יד, לא) (כלומר, חמש אצבעות, ולכן כפול חמש). בציורי הקיר של דורא אירופוס, מופיעה פעמים רבות יד ה'. הגשמת היד תואמת את הסיפור המקראי, במיוחד בהקשר לסיפורי יציאת מצרים, המרבים להשתמש מילולית בדימוי היד החזקה של ה'. 

משה מופיע בעוד ציורי קיר בבית הכנסת: באחד מהם, הוא מבקש מפרעה לשלח את העברים לחופשי, בציור אחר הוא מקבל את עשרת הדברות, ובציור נוסף הוא עומד מול באר המספקת מים ל-12 השבטים. ציור זה מספר את סיפור מי המריבה במדבר. בני ישראל מתלוננים שוב על היעדר מי שתיה בקדש ברנע "ולמה העליתנו ממצרים... ומים אין לשתות" (במדבר, כ, ה). ה' מורה למשה  לדבר אל הסלע. אבל משה פועל בניגוד להוראת ה', ובמקום לדבר הוא מכה "וירם משה את־ידו ויך את־הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" (במדבר, כ, יא). מה שמעניין בציור של דורא אירופוס, הוא הפירוש המדרשי המופיע בציור. לא סלע, כי אם באר. 

אומר ה': "ודברתם אל־הסלע לעיניהם". מדוע כתוב "הסלע" בהא הידיעה? כי לדעת רז"ל מדובר בבאר של מרים. מכיוון שמתה מרים, יבשה הבאר, ובזכותו של משה, חזרו המים. שימו לב לשנים-עשר הזרנוקים, דמויי הצינורות, שכל אחד מהם מגיע לשבט אחר, וכך שותה כל העדה מהמים.

יעל מאלי, (מוסף שבת 'מקור ראשון, 4.1.13) מסכמת את דמות משה הרועה, כפי שהיא מצטיירת בציורי הקיר של דורא אירופוס. מאלי רואה בו דוגמא למנהיג שמוביל עם שלם אל חירותו. ומשערת, שרצו מעצבי הציורים בבית הכנסת, לעודד את אנשי הקהילה המקומית, לקראת המלחמה שאיימה על קיומם, להעצים את האמונה באל, ואת תחושת הקהילה היהודית, שביכולתה להשפיע על גורלה.

'גלויה מאיטליה' מאת: אלכס בראון ; מאנגלית: אסנת הדר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

גרייס קווין נעה בשני מסלולים. האחד, טיפול סיעודי קשה ומתיש באימה התובענית, קורה, שדורשת תשומת לב אינסופית, ביום ובלילה, בלא שום התחשבות בבתה. והשני – עבודה מאתגרת במחסני האיחסון של לארי ובטי כהן בלונדון, עירה. בעיקר מתרחב ליבה ודימיונה, כשנפתחים מחסנים נטושים, שהפסיקו לשלם עליהם, והיא מגלה בהם אוצרות, רגע לפני שהם עוברים ליורשי המחסן הנטוש, או למכירה פומבית, במידה ואין קרובים לבעל המחסן.

כך קורה, שכשאחת מלקוחותיהם, קונסטנס (קוני) די דונאטו, מפסיקה לשלם את דמי השכירות למחסן מספר 28 בחברה של בטי ולארי כהן. הוא עוד מחכה במשך שנתיים, שייווצר קשר עם השוכרת, וכשזה לא קורה – מורה לארי לגרייס, להתחיל לרשום את תכולת המחסן, כדי להעמיד את התכולה למכירה פומבית. 

כשהשניים פותחים את מחסן 28, הם מגלים ציורים ותכשיטים שנראים אמיתיים ויקרים מאד. לארי מתייעץ עם אחיינו, אליס, שמבין בנושא, אבל גר בניו־יורק. הם סורקים לו את הציורים, ומגלים שהציורים, וגם התכשיטים, אכן שווים הון. אבל כשהם מנסים לאתר את קוני, הם מבינים שהיא נפטרה, שנתיים קודם לכן, בבדידות איומה, בעוני רב, וללא קרובי משפחה כלל. 

גרייס, מגלה במחסן יומנים רבים של קוני, ומבינה שסיפור גדול, מסתורי וטרגי, מסתתר מאחורי אישה זו, שנפטרה לבד, ובבית דל וחסר כל. כשבאופן תמוה ולא מובן, הסתתרו במחסן שלה אוצרות גדולים ויקרים מאד, שבעזרתם יכלה לחיות חיים טובים בהרבה.

לארי מוכן לתת לגרייס זמן של שבועיים, לקרוא את יומניה של קוני, כדי לנסות ולגלות אם יש גברת די דונאטו בכל זאת איזה קרוב משפחה, שאפשר לאתרו. גרייס מסכימה "זה המעט שהיא יכולה לעשות למען אישה שהתאהבה וליבה נשבר, שחיה חיים זוהרים באיטליה... אבל איכשהו חזרה לבדה לבית ילדותה בנסיבות שונות מאד מאלה שנהנתה מהן בשנים הקודמות..."

לארי ובטי מחבבים מאד את גרייס העוזרת הנאמנה שלהם, והם מודעים לכך שהיא עוברת תקופה קשה עם אימה. בעדינות רבה, הם תומכים בה, אך גרייס מסרבת להסגיר את קשייה, ואפילו בושה בהם. שהרי זו אימה, והיא יודעת, שאף אחת מאחיותיה ואחיה, לא יעזור לה. האֵם סירבה בעקשנות לקבל עזרה סיעודית ממישהי שאינה בתה, וסירבה לשמוע על האפשרות לעבור לבית אבות. כך נופל כל העול על כתפיה של גרייס, שגם מנסה להתאושש מפרידה מארוסה, לאחר שגילתה שבגד בה.

מי שעוזר לה לחשוב ולצאת מהמצב, הוא חבר ילדות. שכן בשם ג'יימי, אח מוסמך וגיי. בישירותו הרבה הוא מצליח לפתוח את סגור ליבה, להחליף אותה בטיפול באם, ולשחרר אותה למסע חיפושים באיטליה אחר קוני, כשאליה מתלווה אליס, שהגיע לשם מניו יורק. 

הנסיעה הזו לאיטליה, משחררת את גרייס מעולה של האם, ומשחררת אותה לחופשי גם בהיבטים אחרים, כגון תחושת ההתבטלות ואובדן הבטחון העצמי, כתוצאה מבגידת הארוס. "נמאס להיות הסמרטוט של המשפחה, לטפל לבדה באמא שלהם, וזה מה שהיא אמרה לברני. היא לא ידעה איך ג'יימי הצליח לשכנע את קורה, אם כי הוא תמיד ידע לפייס אותה, אבל ידעה שתכיר לו טובה לנצח נצחים... הרגש שחשה כרגע היה צער על החלק בה שהיה עצוב יותר מדי זמן. היא הרגישה חמלה כלפי האישה הזאת שבתוכה. אפילו ריחמה עליה. היא ידעה שזאת קלישאה, אבל החיים באמת קצרים מדי לחרטות גדולות כמו אלה שהיו לה. ג'יימי צדק, גרייס הקודמת צריכה לחזור, כמו פרפר שמגיח מהפקעת..."

'גלויה מאיטליה' הוא סיפור אהבה רומנטי, שמשלב בתוכו סיפור אהבה רומנטי אחר, טרגי, אנשים רעים ואנשים טוכים, ואיך שני הסיפורים משתלבים ונכרכים זה בזה, עד לסוף המעניין בהחלט.