'האישה עם המזוודה הכחולה' מאת ואלרי פרין ; מצרפתית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

שני צירי התרחשות ברומן שלפנינו. ציר חייה של ג'וסטין בת ה-21, שאוהבת לעבוד עם קשישים ולכן עובדת ככוח עזר בבית אבות בשם "פריחת ההורטנזיה". ג'וסטין מתגוררת עם בן דודה-אחיה ז'ול בביתם של הסבתא והסבא שלהם, לאחר שהוריה והוריו נהרגו יחד בתאונה, שסיבתה לא נתבררה לחוקרי המשטרה עד תום. אביה של ג'וסטין, כריסטיאן, היה אחיו התאום של אלאן, אביו של ז'ול. בנות זוגן היו חברות לעט, סנדרין – מצרפת, ואנט – משבדיה. במשך השנים הן גם החלו להיפגש ובסופו של דבר התחתנו עם התאומים.  "מעולם לא נודע לנו מי משני האבות שלנו נהג במכונית. כוחות ההצלה לא הצליחו להבדיל בין שני הגברים. מעולם לא נודע לנו מה התקלקל באותו יום ראשון. וכיוון שהם נסעו יחד במכונית, מעולם לא נודע לנו מי מהאבות שלנו הרג את השני".

הנכדים היתומים גדלים בבית קר של אנשים מנותקים זה מזה, ועם סבתא שיכולה לדאוג להכל, רק לא לחיבוק, שמעולם לא היה לה בבית מלא הילדים שבו גדלה. הסב כמעט ולא פותח את הפה. אבל מחשבותיו ייחשפו לפנינו בהמשך. כולל הסוד שלו, הסוד של אשתו, וכל הסודות שג'וסטין אוגרת בתוכה. הכל, כולל הכסף שהיא חוסכת מעבודתה, שנועד לכסות את לימודיו של בן דודה/אחיה הקטן, ז'ול. "ז'ול חושב שאבא שלו היה יותר עשיר משלי, ושהלימודים שילמד בפריז יהיו הודות לכסף שהיה לדוד אלאן. האמת היא שדוד אלאן היה תפרן. והכסף שחסכתי, פרוטה לפרוטה, בעבודה ב"פריחת ההורטנזיה" הוא שישלם את הלימודים שלו. אבל אני מעדיפה למות מאשר שידע את זה."

ציר שני של התרחשות הוא סיפור חייה של אלן, המתגוררת ב"פריחת ההורטנזיה". ובעיקר סיפור אהבתם המופלא ורצוף הקשיים של אלן ולוסיאן, שהחל כשלוסיאן מבין שהנערה היפה התופרת, לא מצליחה לקרוא, והוא מלמד אותה לקרוא דרך אצבעותיה בברייל, מהספרים שהיו לאביו העיוור. את סיפור חייהם, רושמת ג'וסטין מפי אלן במחברת כחולה בהפסקות, על פי בקשת הנכד של אלן. 

לא רק, שג'וסטין נשאבת לסיפור, היא גם מוצאת בו הבנות ורוגע בחייה שלה, כשהיא נחשפת לחום, לרוך ולאהבה גדולה מאד, שלא היו לה. גם כשבחור שב ומזמין אותה לבילויים, היא נענית לו, אך מבלי לטרוח לברר את שמו, מקצועו ומחשבותיו, ומבלי ניסיון כלשהו להשקיע ביחסיהם. אולי כי עד שלא יתבררו לה פרטים רבים היא לא מרגישה חופשייה לחשוב על עצמה.

אלן ולוסיאן מעולם לא התחתנו באמת. לוסיאן, שחשש מקללת העיוורון של משפחתו, חשב שאם יתחתן רשמית, יהפוך גם הוא לעיוור. אז הם המציאו לעצמם יום נישואים, ביום הראשון בשנה. ב-31 בדצמבר, הם נהגו לסגור את בית הקפה שלהם ולנסוע לירח דבש. ירח דבש, שהתרחש בחדרה, על קירותיו הצבועים בתכלת, כשהמזוודה הכחולה מסמלת עבורם את הים. "ב-31 בדצמבר, באחת בצהריים, היה לוסיאן מניח את המזוודה הכחולה על פרקט החדר של אלן, והם היו יוצאים להפלגה זהה לזו שעשו בקיץ 1936. בכל שנה היו מחליפים יעד, אבל בכל שנה רצה לוסיאן לבקר בארצות חמות. בגלל השמש. ארצות שיש בהן ים. בגלל הים."

'ספר שתי הדרכים' מאת ג'ודי פיקו ; מאנגלית: אביגיל בורשטיין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הקורא את הרומן של ג'ודי פיקו, ינוע בין כמה מעגלים, שבכל אחד מהם תהיינה שתי דרכים. קברי המומיות המלכותיות במצרים המכילים כל מה שיצטרכו המתים בדרכם מהעולם הזה לעולם הבא, והכנותיהם למוות, שכלל, לדעת המצרים הקדמונים, שתי דרכים; הכשרתה של גיבורת הרומן, דון מקדוול, כאגיפטולוגית, המתמחית בסמלי המוות שבקברים, ותפקידה המאוחר יותר, כדולת-מוות. תפקיד, שמשמעותו תמיכה נפשית ופיזית של חולים סופניים ובני משפחותיהם, והכנתם לדרך הכי אופטימלית, מבחינתם, לעזוב את העולם.

השאלה העיקרית בעולם החיים היא שאלת הבחירה. מהי הבחירה הנכונה לחיים הקצרים והלא-נצחיים שלנו עלי-אדמות? ומהשאלה הזו – אנו מביטים באפשרויות ובדרכים העומדות לפנינו, וצריכים להחליט באיזו מהן ללכת. האם להניח לעבר ולהתרכז רק בעתיד? האם עבר לא-פתור, מאפשר לנו בכלל להתקדם הלאה? כיצד עלינו להתבונן ולהתכונן למוות? מה נרצה להגשים ולהשלים לפני שנעבור אל הלא נודע? ואולי בכלל אנו מתקיימים בכפילות בעולמות מקבילים, כפי שמסביר, בריאן, בעלה של דון, המתמחה בפיזיקה קוואנטית. דרכים מקבילות, יקומים מקבילים, שאינם בשליטתנו, ולאחד אין אפשרות לדעת על השני. 

ספר שתי הדרכים היה חלק מכתבי ארונות הקבורה שגילו האגיפטולוגים, הארכיאולוגים שהתמחו בתרבות מצרים העתיקה, בבואם לחשוף קברי מלכים.  הספר, הוא מפת הדרכה עם אסופת לחשים, שנועדה לעזור למתים לעשות את דרכם אל העולם הבא. הספר התגלה רק בחלק מהארונות מימי הממלכה התיכונה 1650-2055) לפני הספירה), ובדרך כלל, הוא היה צבוע על תחתית הארון. במפה נראו שתי דרכים מתפתלות דרך ממלכת המתים של אוסיריס: דרך יבשתית, שחורה, ודרך ימית – כחולה. אגם אש מפריד ביניהן. 

דון, למדה והתמחתה באגיפטולוגיה בארצות הברית, וכמובן, שהמקום האידיאלי להוכיח את התזה של הדוקטורט שלה, המתייחסת לסמלים של הקבורה, היה לשהות במצרים באתרי החפירות. הזמן, לדידם של המצרים הקדמונים, יכול להיות קווי ונצחי, כמו אוסיריס, או מחזורי, עם תחייה יומית, כמו רע. והשניים לא בהכרח סותרים זה את זה. כדי לזכות במוות טוב, אי אפשר לקבל את האחד בלי האחר. בתזה שלה, הקבר היה הרקמה המחברת, וכל צד שלו, מסמל כיוון. הצד הקדמי - אופק מזרח, הצד האחורי - אופק מערב, הרצפה – השאול, עם המפה שלו, והמכסה – נות, אלת השמיים. הכניסה לארון – היא החזרה לרחם.

באתר החפירות בנקרופוליס של דיר אל-ברשא, מתוודעת דון לוואייט הבריטי. וממתחרים המקנאים זה בזו, הם הופכים לחוקרים משתפי פעולה, וגם לאוהבים. "קולו היה נהר, אני הייתי אבן וכל הברה עיצבה אותי מחדש". הם מבלים את ימיהם עם משלחת החפירות, ואת לילותיהם, זה עם זו. 

אבל אז מקבלת דון הודעה מאימה שהיא חולת סרטן סופנית ושלא נשאר לה עוד זמן רב. דון עוזבת הכל מאחוריה, ומקדישה את כל זמנה ותשומת ליבה לאמה, השוהה בהוספיס עד יומה האחרון. בתקופה זו נרקמים במוחה של דון שני דברים. ההחלטה לעבוד כדולת-מוות, וביסוס הקשר עם בריאן, שסבתו שהתה אף היא בהוספיס. יציבותו והיותו לצידה באותה תקופה קשה, נטעה בה את הידיעה, שהיא תמיד תוכל לסמוך עליו. היא מגלה שהיא בהריון, הם הופכים לזוג, ומקימים משפחה עם מרט הקטנה. דון צוברת ידע והבנה בתחום הקשה כל כך של הכנת אנשים לקראת מותם, וברגישות רבה, היא שוהה לצידם ומשתדלת לספק את כל צרכיהם האחרונים. 

אחת מלקוחותיה היא וין, אמנית, הנוטה למות. השיחות איתה, יבהירו לדון, שמה שעזבה מאחוריה, חמש עשרה שנה קודם לכן – העיסוק בתחום האקדמי שכה אהבה, הדוקטורט שלא סיימה, וואייט, אהובה – הם דרך שנטשה, אבל אולי לא הייתה צריכה לנטוש. 

היא מנסה לדמיין את החיים שהיו לה, אלמלא חזרה בגלל אמה החולה. "אם הייתם שואלים אותי לפני חמש-עשרה שנה, הייתי אומרת שיום אחד אתבסס בתחום האגיפטולוגיה, ויהיו לי מחקרים בתחום. אולי אהיה אוצרת במוזיאון המטרופולין לאמנות, אגור בצ'לסי, אדע את מפות הסאבוי בעל־פה ויהיה לי כלב קטן שיצא איתי לריצות בסנטרל פארק. אולי אהיה מרצה עם זיכיון חפירה משלי ופעמיים בשנה אסע למצרים עם סטודנטים ואדלה סודות מהאדמה המאובקת. אולי אלמד בקווינס קולג' באוקספורד..." על ואייט, היא לא מפסיקה לחשוב. אבל לא מאמינה, שהוא חושב עליה, ומאמינה שכבר שכח אותה. 

מאורע מכריע בחייה, השיחות עם וין, ומשברים בחיי הזוגיות שלה, יבהירו לה שהיא חייבת לבדוק את רגשותיה כלפי שתי הדרכים. זו שבהווה עם אהבתה לבעלה ולבתה, וזו – שעליה ויתרה, עם האהבה לואייט שעדיין קיימת. "אני תוהה מה יקרה לי עכשיו, אם אצטרך לעמוד בהיכל שתי האמיתות ולהגן על מעשיי. האם אחשב לאחו, המת המבורך, או שאקולל ואהפוך למות, שאיננו. האם עוללתי משהו בלתי נסלח, או רק התקרבתי לאדם שהייתי אמורה להיות."

מעניין ומעורר מחשבה. קיראו.

'פריז בתל אביב' מאת נחום שוורצברג

כתבה: ד"ר רותי קלמן

הלכתי ונשביתי בקיסמו של האב הצרפתי של נחומי. אב שבגיל שבע, בפריז, ראה במו עיניו את אביו נלקח בכוח מביתו על ידי חיילים גרמנים ושוטרים צרפתים. ומאז לא ראה אותו שוב.

אב שנשבע לעצמו, שבנו לא ירגיש לעולם, מה זה לגדול בלי אבא. והוא ממלא את הריק שהיה לו, בתחושת שליחות מדהימה ומלאת אופטימיות. בין השאר, הוא מדבר עם בנו רק בצרפתית. האווירה בבית בתל-אביב הצנועה של שנות השבעים מלאה במוסיקה של כל הזמרים הצרפתיים, של השאנסונים, של שיריו האהובים של אנריקו מאסיאס, של סרטים צרפתיים, והוא אף מלמד את בנו, נחומי, כיצד צריך לנהוג בנשים. 

"נחומי, בוא איתי, אני אראה לך איך מכינים Café au lait. חשוב שתדע שנשים אוהבות קפה כזה וכצרפתי אמיתי אתה צריך ללמוד איך מפנקים אישה כבר מגיל צעיר"... "אני מתלווה לאבא ושנינו הולכים למטבח. אני מקשיב בקשב רב להוראותיו... "אתה רואה? זה Café au lait וכך הוא יוצא הכי קרוב לכוס הקפה שמגישים בבתי הקפה בפריז," אומר אבא בגאווה. "ההבדל הוא שבפריז מרתיחים את החלב בעזרת הקיטור שיוצא ממכונת האספרסו, כמו זו שיש בקפה רוול. בגלל שלנו אין מכונה כזו בבית, מצאתי פטנט ליצור קצף דומה בעזרת הכפית. אימא מאד נהנית מזה, אז כולם מרוויחים."

לאבא הזה יש מטרה אחת, להעניק לילדו היחיד את כל מה שאפשר כדי להכינו לחיים. ומבחינתו, המשמעות של לחיות, היא הבאת פריז על תרבותה ואוצרותיה הרבים לעולמו של הבן. אבל גם ללמד אותו על החיים. לקחת את הזמן. לעבוד בחריצות. להבין כל עניין לעומקו של דבר. להסתכל על חצי הכוס המלאה בלבד. ללמוד להעריך אוכל טוב. לאהוב את החיים ולהעריך כל מה שיש.

כשהוא משכיב את הילד לישון, הוא שר לא שירים נוגים בצרפתית, כמו למשל 'עלי שלכת' Les feuilles mortes של איב מונטאן. קראתי את הקטע הזה, והלכתי להשמיע לעצמי את השיר. כשהמנגינה התנגנה -  הוצפתי בנוסטלגיה משל עצמי. שיר יפיפה זה, התנגן בילדותי בפטיפון בשבת בבוקר. הורי הסבו ביחד עם סבי וסבתי סביב השולחן בסלון ושיחקו רֶמי. מוסיקת הרקע היתה מגוונת, והכילה בין השאר גם מאוצרות המוסיקה הנפלאים של צרפת. 

השורות האחרונות של שירו של איב מונטאן מדברות על החיים המפרידים בין אלה שאוהבים. מאוחר יותר יבין נחומי את הבחירה בשיר זה דווקא. "נראה שאבא בוחר תמיד להזכיר לעצמו ולי שהחיים יכולים להפריד בין אלו שאוהבים כמו עלי שלכת שנאספים בשדרה. בשקט, מבלי שאף אחד ישמע". כשהוא מספר לאביו על התובנה הזו, מלטף האב את פניו ואומר בשקט: "בגלל זה צריך להעריך את כל מה שיש לנו. כלום אינו מובן מאליו. החיים יכולים בבת אחת להשתנות בכל רגע, ולא על הכול יש לנו שליטה... בגלל זה אני אדם אופטימי ושמח..."

הספר מלא נוסטלגיה של העבר של כולנו. של תל אביב של פעם. של כל מה שהשתמשנו בו ואמרנו בעבר ההוא. הוא נוגע בזיכרון הקולקטיבי של כל מי שהיה כאן, או שם, או בכל מקום אחר, בשנות השבעים.

התחברתי לגמרי לספר, שכתוב נפלא, כשהוא מתובל לא רק בשפה הצרפתית (וגם קצת ביידיש, מצד ההורים של האֵם, שאף הם עוטפים את הילד בחום ובאהבה גדולה), אלא גם בריחותיה וטעמיה הנפלאים של פריז, שאליה הם מגיעים ביום העצמאות של פריז. 

 "ופתאום אני מבין: ... בזכות אבא, פריז נמצאת אצלי בלב בתל אביב ותל אביב תהיה בלב שלי בכל פעם שאגיע לפריז..."

וזכה האב, שבנו שגדל, זכר לפרטי פרטים, את כל אותן האנקדוטות, שהרכיבו את היחסים היפים של אב ובנו. שמתארות אב מדהים, מלא תחושת שליחות ותעצומות נפש, שמגיעות אל לב הקוראים, ונוגעות, מאד נוגעות, בכל נימי הלב. 

'נשמות' מאת רועי חן

כתבה: ד"ר רותי קלמן

מזמן לא קראתי ספר שאינו ספר מתח קלאסי, ואינו ספר בלשים, ובכל זאת נותרתי סקרנית כל-כך לאורכו ולרוחבו. מרותקת. מהרהרת. משועשעת.

נושא גלגולי נשמות, אינו נושא חדש, וכבר עסקו בו רבים וטובים, כמו גם בקבלה היהודית, וגם סופרים דוגמת פרנץ קפקא בסיפורו 'הגלגול', או פאולינה סימונס בסדרת 'סופו של הנצח', שהיא הכי קרובה במספר מוטיבים לרעיון שבספר שלפנינו, ובכל זאת שונה מאד.

מי הוא גיבור הספר? קשה להגיד. האם הוא גץ מחורביצה מראשית המאה ה-17? האם הוא גדליה מוונציה מ-1720? ג'ימול מפאס 1856? גוליית הפרעוש מדכאו 1942? או האם הוא גרישה מישראל של 2020? "נשמות יקרות" הוא אומר בפנותו אל קוראי הספר "רק היום, כשלוש מאות שנה לאחר מכן, אני מעז להודות שהגנדרנות של ימי נעוריי גבלה בחוסר טעם. בתור נער גבוה ועב בשר בלטתי בין הבריות גם ללא הלבוש הטרזני, ובאמת איני יודע מדוע השוויתי את עצמי ליום של קיץ. ייתכן שהגנדרנות, ממש כמו הזללנות, נועדה לגץ. את הילד הרעב שהייתי הלעטתי במעדנים, למענו החלפתי צמר מעקצץ במשובחים שבאריגים".

בכל גלגוליו תהיה לצידו נשמתו התאומה: גיטל, גיילה, גבריאל, גרטכן. הגלגול האחרון הוא בישראל שנת 2020 והוא כבר לא יודע מי הוא באמת. בבלבול הנשמות, שאת גלגוליהן הוא זוכר, הוא לא באמת מצליח לחיות. אולי מפני שבגלגול הזה, הוא אינו מוצא את הנשמה התאומה שלו. אולי בלעדיה, הוא לא באמת מתקיים. הוא לא מתייחס לאביו כאל אביו וכך גם אל אימו. געגועיו מתמקדים בילדות שהוא זוכר מחורביצה, כשהוא שרוי רוב הזמן בחברת גיטל, אחותו. אביו פרץ ואימו מלכה, יהיו לעד בזיכרונו הוריו האמיתיים. 

כשהוא מנסה להסביר לגיילה בוונציה שהיא אחותו גיטל, כפי שהוא מבין על־פי סימנים וחלומות שלה, היא לא בדיוק מבינה. אבל סכר נפתח בה: "גדליה התיישב ולעומת זאת גיילה קמה מכיסאה, ניגשה לאדן החלון ודיברה ארוכות על גורל, על בדידות, על אהבה. אם מילים היו מים – ונציה הייתה שוקעת במצולות באותו יום. מסתבר שכבר בחנות, כשהופיע על ארבע לרגליה, חשה בחוט נעלם הקושר ביניהם.... גדליה השתכנע לשעה קלה שאין זה משנה כלל אם זיכרונותיו על החיים הקודמים הם חלום או דימוי או שיר או רק תירוץ לשהות בחברתה. בעת שדיברה התכחש לגץ והסיר לשעה קלה מעל צווארו את עול הגלגול."

מוטיב המצבות יעבור כחוט השני בין כל הגלגולים. קירבתו אליהם מרמזת על קירבתו התמידית אל המוות, והשאלה של מה נותר מתחת למצבה נכונה גם לשאלה מה נותר מהנשמה לאחר המוות? האם כל נשמה עוברת גלגול? או שהגלגול הוא מנת חלקם רק של אלה שצריכים לכפר על חטא שחטאו בגלגול קודם? והאם אחרי כפרת העוונות, ייפסקו הגלגולים? האם יש נשמות שהן טהורות מכל חטא? שאלמלא כן, הרי שכל הנשמות עוברות גלגולים. האם לנצח תתגלגל הנשמה?

נושא מעניין. טיפול מבריק, וכמעט קליל, של רועי חן בנושא כבד. לקרוא. לחשוב, ואפילו לצחוק. הספר 'נשמות' היה מועמד פרס ספיר לספרות 2020. מומלץ.