כתבה: ד"ר רותי קלמן
האם החיים האמיתיים אפשריים לפני המוות, או רק לאחריו? האם החיים יכולים להיות המוות עצמו? הגיהנום עלי אדמות, שאותו יוצרים בני האדם בעצמם? אלה השאלות ששאלתי את עצמי בעקבות קריאת הספר החזק הזה, 'החיים האמיתיים' של אדלין דיידונה. ולמרות שזהו ספרה הראשון, הוא כבר זיכה אותה בשבעה פרסים ספרותיים חשובים בצרפת ובבריסל, ולא בכדי.
בתחילת הרומן אנו מתוודעים לילדה בת עשר, שבלית ברירה הופכת להיות אמא קטנה לאחיה ז'יל בן השש. הילדה האינטליגנטית הזו, מבינה שזהו תפקידה. להגן עליו מפני האב האלים כלפי אשתו ואדיש כלפי ילדיו; להעניק לו את החום וההכוונה, שהאם המוכה אינה מסוגלת להעניק לילדיה, ושמתפקדת, בעצם, כמו אותן חיות שבעלה צד ותולה, כשהיא מרוקנת ומושתקת; ושתפקידה של האחות הגדולה הוא גם להגן על אחיה מפני הילדים האכזריים בשכונה.
וכדי לעשות את כל אלה היא מעסיקה אותו במהלך היום ומנסה לשעשע אותו. אבל גם השעשועים – שבעזרתם היא מצליחה להפיק ממנו את חיוך הילד התמים והחף מכל רע, עם שיני החלב שלו – נמצאים בלב הרוע והחידלון. אם זה שם הרחוב המרובע על חמישים בתיו האפורים, שנקרא "דמו" ומקבל מאביה את הכינוי "דמון"; אם זו חורשת "הילדים התלויים" שמקיפה את הרחוב; אם זה החדר-מרתף בביתם שמכיל פוחלצים של חיות מתות שאביהם התגאה בהמתתם; או אם זה "מבוך המכוניות השבורות", שהוא בעצם בית קברות למכוניות שיצאו משימוש. ולמרות כל אלה:
"הוא צחק כל הזמן, עם שיני החלב הקטנות שלו, ובכל פעם הצחוק שלו חימם אותי, כמו תחנת כוח מיניאטורית. אז הכנתי לו בובות מגרביים ישנים, המצאתי סיפורים מצחיקים, יצרתי הצגות במיוחד בשבילו. וגם דגדגתי אותו. כדי לשמוע אותו צוחק. הצחוק של ז'יל היה מסוגל לרפא את כל הפצעים." מה שהיא עשתה עבורו, היה בעצם המרפא גם עבורה. בזכות החיוך הזה, גם היא שורדת.
אבל אז קורה אסון, ששניהם עדים לו. תאונה כל כך קשה, שז'יל הקטן נכבה. ולא רק שהוא פועל מעתה באוטומטיות כאילו תוכו נוקב והתרוקן, אלא שנראה שהרוע של הצבוע המפוחלץ שבמרתף של אביה, חודר אליו. משהו רע ומצחין, שמתבטא גם בחיוך רע.
גם האנשים הטובים שבסיפור, משהו רע אופף אותם. מוניקה השכנה, שאליה הם קופצים מפעם לפעם, מספרת להם אגדות מפחידות, וכשהילדה, שהופכת לנערה במהלך הסיפור, מבקשת את עזרתה, גם מוניקה אינה יכולה לעזור. היא רק מצליחה לפתוח לה פתח לסיפורה של מארי קירי, שגורם לילדה להבין, שהיא חייבת להיות מדענית, ולהצליח להגשים את רצונה להציל את ז'יל.
גם יותם, הפיזיקאי הישראלי שאליו היא נשלחת, לאחר שעלתה בהרבה על כל מוריה, מלמד את הילדה שמגיעה אליו בגיל שלוש עשרה, על פיסיקת קוואנטים, ובחשיבתה, היא כבר ברמה של עבודה אקדמית מחקרית. אבל גם שם בביתו, היא מבינה מהו רוע, כשהיא נחשפת לסיפורה הקשה של אשתו יעל, זו שעוטה מסכה, כשהיא נכנסת לביתם, ושבעברה הקימה מקלט לנשים מוכות בישראל.
גם ה"אלוף", שהוא בן אדם טוב, למרות עוצמתו הגברית והשרירית, מתקשר לדם, כשהוא עוזר להחזיר לה את כלבתה הקטנה, ובמפגש האחרון שביניהם, המבוכה שלו, בשני המקרים השונים, מצביעה על אנושיותו ורגשותיו, בניגוד לדמותו האלימה, לכאורה, ובניגוד לכל מה שמסביב. ומכיוון שהילדה, שהופכת לנערה, במהלך הסיפור, היא אינטליגנטית, היא חשה באינטואיציה שלה שהוא יכול לעזור. לכן מהרגע הראשון שהיא רואה את ה"אלוף" היא רוצה שייקח אותה בזרועותיו, ובעצם יגן עליה.
הכוח והעוצמה של אהבתה לז'יל גם בגלגולו ה"רע", מניעים ומפעילים את מעשיה כשהיא מנסה לבנות מכונת זמן, שתחזיר את המצב לקדמותו, ובעיקר, שתחזיר את החיוך של אחיה הקטן.
"אהבתי אותו והתכוונתי לתקן את כל זה. שום דבר לא היה יכול לעצור בעדי. למרות שהפסיק לשחק איתי. למרות שהצחוק שלו נהיה מרושע כמו גשם חומצי על שדה של פרגים. אהבתי אותו כמו שאם אוהבת את בנה החולה." החומצה עוד תופיע בסיפור, וגם צבעם האדום של הפרגים, שיבוא לידי ביטוי בדם.
אך שום דבר לא יעצור אותה, גם תחת הרוע ההולך וגובר מצד אביה, עד לרגע השיא. האם זה יהיה רגע הסוף, המוות, של חייה האמיתיים? או שחייה האמיתיים יתחילו רק עכשיו?
מרתק ומעורר מחשבה. קיראו.
