יום רביעי, 28 ביולי 2021

'החיים האמיתיים' מאת אדלין דיֶידונֶה מצרפתית: רמה איילון

כתבה: ד"ר רותי קלמן


האם החיים האמיתיים אפשריים לפני המוות, או רק לאחריו? האם החיים יכולים להיות המוות עצמו? הגיהנום עלי אדמות, שאותו יוצרים בני האדם בעצמם? אלה השאלות ששאלתי את עצמי בעקבות קריאת הספר החזק הזה, 'החיים האמיתיים' של אדלין דיידונה. ולמרות שזהו ספרה הראשון, הוא כבר זיכה אותה בשבעה פרסים ספרותיים חשובים בצרפת ובבריסל, ולא בכדי. 

בתחילת הרומן אנו מתוודעים לילדה בת עשר, שבלית ברירה הופכת להיות אמא קטנה לאחיה ז'יל בן השש. הילדה האינטליגנטית הזו, מבינה שזהו תפקידה. להגן עליו מפני האב האלים כלפי אשתו ואדיש כלפי ילדיו; להעניק לו את החום וההכוונה, שהאם המוכה אינה מסוגלת להעניק לילדיה, ושמתפקדת, בעצם, כמו אותן חיות שבעלה צד ותולה, כשהיא מרוקנת ומושתקת; ושתפקידה של האחות הגדולה הוא גם להגן על אחיה מפני הילדים האכזריים בשכונה. 

וכדי לעשות את כל אלה היא מעסיקה אותו במהלך היום ומנסה לשעשע אותו. אבל גם השעשועים – שבעזרתם היא מצליחה להפיק ממנו את חיוך הילד התמים והחף מכל רע, עם שיני החלב שלו – נמצאים בלב הרוע והחידלון. אם זה שם הרחוב המרובע על חמישים בתיו האפורים, שנקרא "דמו" ומקבל מאביה את הכינוי "דמון"; אם זו חורשת "הילדים התלויים" שמקיפה את הרחוב; אם זה החדר-מרתף בביתם שמכיל פוחלצים של חיות מתות שאביהם התגאה בהמתתם; או אם זה "מבוך המכוניות השבורות", שהוא בעצם בית קברות למכוניות שיצאו משימוש. ולמרות כל אלה: 

"הוא צחק כל הזמן, עם שיני החלב הקטנות שלו, ובכל פעם הצחוק שלו חימם אותי, כמו תחנת כוח מיניאטורית. אז הכנתי לו בובות מגרביים ישנים, המצאתי סיפורים מצחיקים, יצרתי הצגות במיוחד בשבילו. וגם דגדגתי אותו. כדי לשמוע אותו צוחק. הצחוק של ז'יל היה מסוגל לרפא את כל הפצעים." מה שהיא עשתה עבורו, היה בעצם המרפא גם עבורה. בזכות החיוך הזה, גם היא שורדת.

אבל אז קורה אסון, ששניהם עדים לו. תאונה כל כך קשה, שז'יל הקטן נכבה. ולא רק שהוא פועל מעתה באוטומטיות כאילו תוכו נוקב והתרוקן, אלא שנראה שהרוע של הצבוע המפוחלץ שבמרתף של אביה, חודר אליו. משהו רע ומצחין, שמתבטא גם בחיוך רע.

גם האנשים הטובים שבסיפור, משהו רע אופף אותם. מוניקה השכנה, שאליה הם קופצים מפעם לפעם, מספרת להם אגדות מפחידות, וכשהילדה, שהופכת לנערה במהלך הסיפור, מבקשת את עזרתה, גם מוניקה אינה יכולה לעזור. היא רק מצליחה לפתוח לה פתח לסיפורה של מארי קירי, שגורם לילדה להבין, שהיא חייבת להיות מדענית, ולהצליח להגשים את רצונה להציל את ז'יל.

גם יותם, הפיזיקאי הישראלי שאליו היא נשלחת, לאחר שעלתה בהרבה על כל מוריה, מלמד את הילדה שמגיעה אליו בגיל שלוש עשרה, על פיסיקת קוואנטים, ובחשיבתה, היא כבר ברמה של עבודה אקדמית מחקרית. אבל גם שם בביתו, היא מבינה מהו רוע, כשהיא נחשפת לסיפורה הקשה של אשתו יעל, זו שעוטה מסכה, כשהיא נכנסת לביתם, ושבעברה הקימה מקלט לנשים מוכות בישראל.

גם ה"אלוף", שהוא בן אדם טוב, למרות עוצמתו הגברית והשרירית, מתקשר לדם, כשהוא עוזר להחזיר לה את כלבתה הקטנה, ובמפגש האחרון שביניהם, המבוכה שלו, בשני המקרים השונים, מצביעה על אנושיותו ורגשותיו, בניגוד לדמותו האלימה, לכאורה, ובניגוד לכל מה שמסביב. ומכיוון שהילדה, שהופכת לנערה, במהלך הסיפור, היא אינטליגנטית, היא חשה באינטואיציה שלה שהוא יכול לעזור. לכן מהרגע הראשון שהיא רואה את ה"אלוף" היא רוצה שייקח אותה בזרועותיו, ובעצם יגן עליה.

הכוח והעוצמה של אהבתה לז'יל גם בגלגולו ה"רע", מניעים ומפעילים את מעשיה כשהיא מנסה לבנות מכונת זמן, שתחזיר את המצב לקדמותו, ובעיקר, שתחזיר את החיוך של אחיה הקטן.

"אהבתי אותו והתכוונתי לתקן את כל זה. שום דבר לא היה יכול לעצור בעדי. למרות שהפסיק לשחק איתי. למרות שהצחוק שלו נהיה מרושע כמו גשם חומצי על שדה של פרגים. אהבתי אותו כמו שם אוהבת את בנה החולה." החומצה עוד תופיע בסיפור, וגם צבעם האדום של הפרגים, שיבוא לידי ביטוי בדם.

אך שום דבר לא יעצור אותה, גם תחת הרוע ההולך וגובר מצד אביה, עד לרגע השיא. האם זה יהיה רגע הסוף, המוות, של חייה האמיתיים? או שחייה האמיתיים יתחילו רק עכשיו?

מרתק ומעורר מחשבה. קיראו.


יום רביעי, 21 ביולי 2021

'ג'ורג' ברניני חוזר הביתה' מאת ניקולאס מאייר ; מאנגלית: צילה אלעזר

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הספר 'ג'ורג' ברניני חוזר הביתה' הוא עוד אחד מאותם ספרים שאתה מצטער על שהיגעת לסיומם. 

במרכז העלילה עומד ג'ורג' ברניני, בנם של זוג אקרובטים בקרקס, שכונו "הברנינים המעופפים". בהיותם אמני קרקס, הנודד ממקום למקום, עובר הטיפול בבן שנולד להם, לידיה של אשה בשם מדלן. זו משמשת לילד גם אם וגם אב. ג'ורג' עטוף באהבתה, כשהוא רואה את הוריו לעיתים רחוקות בלבד. מלבדה, יש לג'ורג' חבר ילדות בשם ג'ייק, וחייו נוחים ומאושרים בטבעיותם.

המצב משתנה כשהוא מגיע לגיל חמש. הוריו האקרובטים נופלים יחד אל מותם המשותף בקרקס. ללא תיכנון לעתיד, הם מותירים את הילד ללא עתודה כספית ופרנסתה של מדלן אובדת.

הרשויות של ניו יורק מחפשות מה לעשות עם היתום, ואז מתגלה דודו של ג'ורג' מצד אביו. אנטוניו ברניני, המכונה פריץ, הוא מוזיקאי רווק המתגורר בפריז וחי את חיי הבוהמה. דוד פריץ טוען שיש לו אסמכתא מאחיו, לשמש אפוטרופוס של הילד. ג'ורג' הקטן, בן החמש, נשלח בעזרת מכר לפריז. עיר גדולה וזרה. לדוד שלא הכיר מימיו.

בעיות התקשורת ביניהם רבות: הם זרים זה לזה. הילד מדבר אנגלית והדוד – צרפתית. הילד שחי עם אומנת צמודה וחמה צריך להתרגל לגבר רווק שאינו יודע לטפל בילדים. דוד פריץ מודע לקשיים, אך נכון לצלוח אותם בדרכו המיוחדת. הוא מתייחס לילד בן החמש כאילו היה בגילו. קורא לו "חבר", ולוקח אותו לכל מקום, כולל מקומות מפוקפקים, שבהם הילד מקבל את כל מה שהוא רואה ללא דעות קדומות, בהיותו ילד.

כמי שלא למד בבית ספר, אבל היה סקרן וצמא דעת, לא שולח דוד פריץ את אחיינו לבית ספר. לעומת זאת, הוא אינו חדל מלהעשיר את חייו של הילד בשפע של מידע וידע, ובפיתוח המחשבה. יכול היה לפתוח את היום בשאלה, שאותה היה מפנה לאחיינו בן השש: "מהו, לדעתך, ההבדל... בין מחשבה, הזיה, חלומות ודמיון?" ובכך נפתח מוחו של הילד, לחשיבה מקורית, כשהוא מוקף באינספור ספרים אינטלקטואליים.

תיאור השתלטות הספרים על דירתם, מעניין גם, בהיותו, לא רק רוחני, אלא פיזי ממש, וכך מתאר  ג'ורג' בזיכרונותיו את החוויה שחווה בבית דודו: "אף שהפנה עורף להזדמנויות שניתנו לו לרכוש השכלה פורמלית, נמנה פריץ עם אותם טיפוסים מלמדי עצמם, היודעים הרבה יותר מאחרים, משום שאת תאוות הידע שלהם דרבנה סקרנותם הטבעית ולא משטר כפייתי. חדרינו בביתה של מאדאם ברתה היו עמוסי ספרים... ספרי הדרכה של תזמור, הרמוניה, קונטרפונקט ותיאוריה; ספרי אמנות והיסטוריה של אירופה. הם מילאו את הכיסאות וחנקו את המסדרונות; הם מנעו דלתות מלהיסגר ושולחנות חסרי רגליים מלקרוס תחתיהם; ערימות של כתבי-עת צמחו כעצים על הפסנתר ופלשו אפילו למיטתי הקטנה".

אבל גם התקופה הזו הינה בת חלוף. בהגיעו לגיל תשע, זוכה דודתו משיקגו, שהיא אחות אימו המנוחה, בחסות עליו, למורת רוחו של הדוד פריץ, שניסה להילחם בכך בערכאות המשפטיות, אך נכשל. הדוד מנסה להסביר לילד את המצב: "... "סומק עז הציף את פניו, והוא העביר עליהן את ידו כאילו אמר למחות מהן את הלהט. "ג'ורג'," המשיך בקול רך יותר. נושם במקומות הלא-נכונים ומדבר לאט-לאט כדי שאבין. "ג'ורג', איני שולח אותך מכאן. הם לוקחים אותך ממני, אינם מניחים לי להחזיק בך. אין זה היינו הך." ג'ורג' בן התשע, אינו מבין בענייני משפט. מבחינתו, הדוד בוגד בו. "ואולם לדידי היה זה היינו הך, ועל כך שנאתיו".

ג'ורג' בן התשע מועבר שוב לארצות הברית. הפעם לביתם של סיקי, דודתו, ובעלה, פרופ' דיוויד האריס. הם מזועזעים מכך שלא הלך מעולם לבית ספר. אבל מסתבר שמסגרת בית הספר אינה מתאימה לו. הוא רגיל ללמוד מסקרנות, ולא מהכרח. השכלתו שופעת ורחבה במובנים מסויימים, כולל ביכולת ביטוי ומחשבות. אך מאידך, הוא סובל מפערי השכלה בתחומים אחרים. לכן הוא מוכנס לכיתה ד במקום ה, המתאימה יותר לגילו. מבטאו, והיותו גדול מהאחרים בכיתה, גורמים ליחס של זלזול ולעג מצד הילדים בבית הספר, והוא אינו מקובל, בלשון המעטה. את החיים האלה הוא נאלץ לסבול עד גיל ארבע-עשרה. שאז, הוא מגיע להחלטה שתשנה את גורלו.

ספר מרתק ומומלץ. 


יום רביעי, 14 ביולי 2021

'קרן השמע' מאת לאונורה קרינגטון ; מאנגלית – דפנה רוזנבליט

 כתבה: ד"ר רותי קלמן


מריאן לת'רבי בת התשעים ושתיים, היא גיבורת הספר 'קרן השמע'. אין זו עלילה רגילה, ואין כאן התנהגות רגילה. לאמיתו של דבר גם המציאות הופכת לא רגילה, ועם זאת מתקבלת על ידי הקורא בסוג של הבנה, וכספרות בדיון במיטבה. 

ב'אחרית דבר' של ספר זה שנכתבה בידי אולגה טוקרצ'וק, היא מתייחסת לסדר העולם הפטריאכלי, שבו אישה בזקנתה נדחקת אל השוליים, אל החידלון החברתי, לרוב ללא אמצעים וחסרת כל השפעה. כך נראה מצבה של מריאן לת'רבי בתחילת הסיפור. היא זקנה. כבדת גוף וכבדת שמיעה. 

היא גרה בביתו של בנה ומשפחתו. אבל לאמיתו של דבר היא נדחקת לחצר האחורית "אם כן, אני מתגוררת עם גלהאד שלי, בעיקר בחצר האחורית..." "יש כאן גינה אחורית נאה שאני חולקת עם שני החתולים שלי, התרנגולת, המשרתת ושני ילדיה, כמה זבובים וצמח קקטוס המכונה אגבה." 

אבל אפילו המשרתת לא ממש "סופרת" אותה. "לא נראה לי שהיא רואה בי בת אנוש, ולכן מערכת היחסים בינינו אינה בלתי נעימה. צמח האגבה, הזבובים ואני הם הדברים ששוכנים בחצר האחורית, אנחנו חלק מהנוף, וכך היא מתייחסת אלינו." 

למרות כל זאת, איננו רואים את מריאן מדוכדכת. יש בה איזו שמחת חיים, וחיוניות, שנעלמת מעיניהם של הסובבים אותה, כי הם אינם רוצים לראותה ממה שמצטייר ממראה וגילה. כל זה אינו פוגם באהבתה לחיים, אפילו לא נכדה, רוברט, בן העשרים וחמש – שזורק אותה מהסלון כי היא מביישת אותו בעצם קיומה מול חבריו – אינו מצליח להעכיר את רוחה. 

"בכל אופן אני מביאה תועלת ועוזרת במטבח, הסמוך לחדרי. אני מקלפת ירקות, מאכילה את התרנגולת, וכפי שציינתי מבצעת גם פעילויות אחרות שדורשות כוח, כמו טאטוא האבק מחדרי בימי חמישי. אני לא מטריחה אף אחד ושומרת על הניקיון בלי שום עזרה."

מי שרואה אותה באור אחר לגמרי היא כרמלה, חברתה ושכנתה, שניחנה בדמיון מדהים, ובחיוניות לא פחותה מזו של מריאן. כרמלה קונה לה מתנות מפעם לפעם, ומריאן אסירת תודה. באחד הביקורים מצליחה כרמלה להפתיע את מריאן. היא נותנת לה במתנה קרן שמע, שאותה היא יכולה להצמיד לאוזנה, ולשמוע לא רק את מי שלידה, אלא אף ממרחק. כפי שהיא אומרת למריאן: "לא רק שתוכלי לשבת ולהאזין למוזיקה יפה ולשיחה מאירת עיניים, גם תיהני מהאפשרות לרגל אחרי כל בני משפחתך ולשמוע מה הם אומרים עלייך, וזה בטח יהיה משעשע מאוד".

קרן השמע אכן עוזרת לה לשמוע מה אומרים עליה, מה מדברים בסביבתה, ומאפשרת לה להתגבר על בעיית השמיעה, וגם לדעת מה באמת חושבים עליה. בעזרתה, היא מגלה, שבני המשפחה מעוניינים לסלקה למעון של נשים סניליות, כשבעצם, ברור לנו הקוראים, שהיא כלל לא סנילית.

מריאן מגיעה למושב הזקנות המנוהל בקפדנות ובחוסר רגישות מוחלט על ידי פסיכולוג בשם ד"ר גמביט ואשתו. שניהם מטיפים לזקנות אימרות צדקניות ומוסריות, אך הם עצמם מושחתים ומתעמרים ומעליבים אותן השכם והערב.

למרות זאת, רוחה הטובה של מריאן שורה עליה גם במקום הזה, שאליו נזרקה, כחפץ שאין לו שימוש. ביחסה אל האחרים, ואל עצמה, היא מראה שניחנה בחשיבה, באופטימיות, ברצון טוב, במידת הרחמים, ובחיות רבה. היא מעודדת, יוצרת קשרים, עובדת ועוזרת כשהיא יכולה. הנשים מתייחסות אחת לשנייה. רובן בכבוד. אבל כולן, עם אישיות מעניינת, תוססת ובהחלט לא כזו שעבר זמנה.

העלילה נעה בין מציאות לדמיון. אחד הדברים המטאפיזיים שמתרחשים שם קשור לתמונת הנזירה הקורצת, התלויה בחדר האוכל בדיוק מול פניה של מריאן, היושבת תמיד באותו המקום. משהו באשה שבתמונה מושך אותה והיא ממציאה לה שם ספרדי ארוך. היא אינה יודעת כמה השפעה באמת היתה ותהיה לדמות זו עליה. רמז למטאפיסיקה ניתן להבין לדוגמא מתוך מכתבה של חברתה כרמלה. כרמלה מציינת שהיא חלמה על נזירה שקורצת, מהלי שידעה שדמות הנזירה הקורצת מופיעה בארוחתה של חברתה מדי יום. וכשקריסטבל שואלת את מריאן לפשר התעניינותה בנזירה שבתמונה, ההמשך הופך ליותר ממעניין.

ההתרחשויות יילכו ויתפתחו. עדת הנשים תתחברנה לאחווה מיוחדת ופעילה ותדענה את מי להרחיק מהמקום. וכאן מציינת אולגה טוקרצ'וק באחרית הדבר: "לאונורה קרינגטון מבינה את המקום החתרני והאקסצנטרי שמתוכו פועלת האישה. בציוריה ובכתביה היא מפליאה להשתלב באמונתו של אנדרה ברטון בדבר ההכרח לקרב את האומנות לאלכימיה או ללא-טבעי.... קרן השמע הוא טקסט הרמטי בכך שהוא מתייחס לדברים מוסתרים, מודחקים ונשכחים... העין הקורצת אומרת לנו שנכניס את הכול בין מירכאות ונאמין ב"כאילו" הזה, שהוא יסוד מוסד של מיתוס ושל ספרות. 


יום רביעי, 7 ביולי 2021

'בפיר המעלית' מאת לינווד ברקלי ; מאנגלית: מיכל כהן

כתבה: ד"ר רותי קלמן


וואוו. עלילת הספר 'בפיר המעלית' הייתה מרתקת במיוחד ומפתיעה בסיומה. היא כללה רצף של תאונות/חבלות מסתוריות במעליות, שהתרחשו בזו אחר זו בעיר ניו יורק. היא כללה גופה קטועת איברים בפארק, התפוצצות של מונית, וידיעות על אירועים חריגים גם במקומות אחרים בארה"ב. כשבלשי המשטרה, דלגאדו ובורק, מגלים שהנרצח בפארק היה טכנאי מעליות, וכשמומחי המעליות מגלים שהותקנו מצלמות מעל המעליות שהתרסקו, מתחילה לחלחל ההבנה, שמדובר בכוונת מתכוון, ולא בתאונות מקריות של המעליות.


האם מדובר בהרמת ראש של הארגון הקיצוני הימני והאקטיביסטי "פלייאוברז" שחבריו מאמינים, שהאמריקאים האמיתיים הם האנשים הפשוטים, ושמעליהם חולשים ומתייהרים אנשי האליטות של ערי החוף בארה"ב, שמביטים מלמעלה על כל יתר האנשים? 


ראש העיר, גופי ביטחון פנים, בלשי משטרה ואפילו סוכן של בטחון המולדת מנסים להתמודד עם הלא־נודע, שמאיים על העיר הגדולה ניו־יורק. במקביל, מנסה גם התקשורת להבין מה קורה, ובמיוחד ברברה מתיסון, עיתונאית של העיתון 'מנהטן טודיי', ש"יושבת על הזנב" של ראש העיר, ריצ'רד וילסון האדלי, ומתריעה בפני קוראי העיתון, על כל שחיתות שהיא מבחינה בה מצד הרשויות, ומצד האדלי במיוחד.


ראש העיר האדלי מתלבט. האם להורות על סגירת כל המעליות של ניו יורק, העיר הבנוייה אנכית? שהרי משמעות עצירת המעליות, פירושה עצירת חיי העיר הגדולה הזו. אנשים לא יוכלו לעלות ברגל לביתם, עשרות קומות. לא יוכלו להגיע לעבודותיהם במשרדים שברבי הקומות. מדובר בשיתוק כללי. מצד שני, האם הוא יכול להסתכן ולומר לאנשים להמשיך בשיגרה, כשהאחריות לחייהם מוטלת עליו? האם הוא יכול להצהיר בפומבי, במסיבת עיתונאים, שהמעליות בטוחות? כשהוא אינו יודע אם כך הדבר. "כינסתי את מסיבת העיתונאים הזאת כדי ליידע את הציבור שאנחנו חוקרים את כל התקריות האלה בקפידה רבה, ומבקשים שכל מי שרואה משהו חשוד, אפילו קצת שיעדכן בבקשה..." הוא אומר להם, אבל כשהוא מנסה להתעלם משאלתה של ברברה, היא מתעקשת. "שאלתי שאלה שלא נענתה," אמרה ברברה בקול חזק שגבר על דבריו של ראש העיר. האדלי, שנראה נרגז בבירור, הביט בברברה ושאל, "מה הייתה השאלה?" ברברה השתהתה מעט כדי להירגע, ואז אמרה בהגייה ברורה ומורגשת, "האם המעליות בניו יורק בטוחות לשימוש – כן או לא?" ראש העיר נראה קודר. החדר כולו כמו עצר את נשימתו. "אני לא יודע," אמר לבסוף."


לצד ניסיונות ההתמודדות עם האסונות התכופים ומערכת היחסים הבעייתית בין האדלי לברברה, באים לידי ביטוי גם הקשר המורכב מאד בין ראש העיר לבנו, ובין העיתונאית לבתה. בני־האדם מורכבים מאין־ספור רגשות אהבה, שנאה, קנאה ורצון לנקמה, ואלה מהווים חלק אינטגרלי ביותר בהנעת הפעולות שנעשות על ידיהם, ובאות לידי ביטוי בעלילה המרתקת שלפנינו. 


יש גם דרמה אחת חבויה, נוספת, שנראית לא קשורה, ואינה מובנת לקורא בטקסט הכללי, אבל תתבהר בהמשך. היא מתארת נקודת מבט של ילד שרואה איך אימו האהובה, קרובתו היחידה, הולכת וגוועת למולו. מתקשה לתפקד. ויש מי שאשם במצבה.


בין החרדות, החקירות והכאוס שמשתלט, מתגלים גם צדדים יפים ולא ידועים של ראש העיר. יש גילוי לב מפתיע ומקרב לבבות של ברברה לבתה ארלה, ויש פעולות הירואיות שמשנות את המצב. 


דרמה מותחת וכובשת, שגם גדול סופרי המתח, סטיבן קינג, כתב עליה "כדאי לכם לקרוא את 'בפיר המעלית' מאת לינווד ברקלי בהקדם האפשרי. זהו ספר מתח מעולה".