המתיקות שבשכחה

כתבה: ד"ר רותי קלמן

"אני מניחה את הקפקייקס על שבכת הקירור ומכניסה לתנור במקומם שני מגשים של עוגיות אניס ושומר. מתחת להם, על השבכה התחתונה, אני מחליקה משטח של סהרונים: מחית שקדים מתובלת במי פריחת הדרים, בזוקה בקינמון, עטופה בקונכיית בצק מעוגלת קלות..."
קטע זה מאפיין מאד את הספר המתיקות שבשיכחה / קריסטין הרמל. תל-אביב: הכורסא, 2013. (ע' 11), שכן מספרת הסיפור, אשה צעירה בת 36 בשם הופ, אם לילדה צעירה וגרושה טרייה, היא קונדיטורית.

לכאורה היא זו העומדת במרכז הסיפור, שכן האירועים מתרחשים סביבה, כשהיא לוקחת בהם חלק פעיל ביחד עם בתה. אולם, לאמיתו של דבר, מרכז הסיפור והגיבורה הראשית היא סבתה, רוז, המאושפזת במוסד לטיפול בתשושי נפש.

רוז מסתירה סודות רבים וגדולים על משפחתה. הסודות שהם בעצם זכרונותיה הקשים, מאיימים להיעלם במרחב המתערפל של מוחה. היא מבינה זאת ברגעי צלילותה, והיא יודעת שאין ברירה אלא לחשוף את האמת הכואבת שלה ושל משפחתה, בפני נכדתה ונינתה. חלקים מתוך הפזל הכואב הזה, אינם ידועים אף לה עצמה, ולכן היא מבקשת את הופ לנסוע לפריז ולחפש את עקבות עברה, כשהיא מציידת אותה בשבעה שמות בני משפחה אחת, שלדבריה הם בני משפחתה, למרות שאינם נושאים את שם המשפחה של הסבתא. הופ נוסעת ומגלה דברים מפתיעים ביותר הקשורים לשואה ולסבתה. היא חוזרת עם תגליות המשלימות לגמרי את פזל חייה של רוז.
הוקסמתי במהלך הקריאה מהכתיבה המצויינת של הסופרת, קריסטין הרמל, מהזרימה הטבעית של האירועים, מתיאורי המטבח, דוגמת הקטע שהבאתי, וקטעים רבים אחרים, שבהם ניתן כמעט להריח את הריח המתוק שבאוויר, ריח שמהולים בו דרך קבע: הסוכר, הקרמל, הקינמון, החמאה, השקדים והלימון.

הגירושים הטריים, הבת שאינה יודעת כיצד לנתב עצמה בין שני ההורים הגרושים, והקשיים הפיננסיים, המקשים על הופ להמשיך ולהחזיק בקונדיטוריה המשפחתית, מאפיית "כוכב הצפון" שבקייפ קוד, מותירים את הופ חסרת אונים כמעט. אולם הנסיעה לפריז ותוצאותיה, משנים כליל את את חייה של הופ, ואת האמונה שלה בעצמה.

אווירת המאפייה נושאת עימה לא רק את ריחם המתוק והמנחם של העוגות, אלא אף מציירת תמונה יפיפיה של המקום על שיגרת יומו.
והקינוח לקוראים מופיע בדמות מספר מתכונים של כמה ממיני המאפה המופיעים בסיפור, כשהם מפוזרים ברחבי הספר. הנה אחד המתכונים:

עוגיות קפקייק
חומרים:
1 חפיסת חמאה, מרוככת ; 2 כוסות דחוסות של סוכר חום ; 2 ביצים גדולות ; 1/2 כפית תמצית וניל ; 2 כפות שמנת מתוקה ; 3 כוסות קמח ; 2 כפיות סודה לשתייה ; 1/2 כפית מלח ; 1 כוס חמוציות יבשות ; 1 כוס שבבי שוקולד לבן.
הוראות הכנה:
1. מחממים מראש תנור ל-200 מעלות.
2. שמים חמאה וסוכר חום בקערה גדולה ומקציפים במערבל חשמלי. מוסיפים ביצים, וניל ושמנת מתוקה.
3. מערבבים יחד קמח, סודה לשתייה ומלח ומוסיפים לתערובת המוקצפת, בכל פעם כמות של כוס אחת, בערך.
4. מוסיפים חמוציות ושבבי שוקולד. בוחשים לקבלת פיזור אחיד.
5. יוצקים כפיות גדושות על גבי תבנית אפייה משומנת, משאירים מקום להתפשטות. אופים 10 – 13 דקות. מצננים 5 דקות על תבנית האפייה ואחר כך מעבירים למשטח מרושת.
מספיק להכנת כחמישים עוגיות.
קריאה נעימה ובתיאבון.

אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!

שעת סיפור עם קלרה בספריית דימונה

מה לוונוס במשנה תורה לרמב"ם- הרצאה מרתקת של ד"ר רותי קלמן בספריית דימונה

זהו קטע מתוך הרצאתה של ד"ר רותי קלמן מנהלת הספרייה העירונית דימונה.
תוכלו לצפות בקטעים נוספים מתוך ההרצאה

  בערוץ ה-YouTube החדש שלנו לחצו על הקישור והירשמו לערוץ שלנו!

בערוץ היוטיוב נביא קטעים מתוך הפעילויות של הספרייה העירונית דימונה: הצגות, הרצאות, חוגים וסדנאות לילדים ומבוגרים... כדאי להירשם לערוץ שלנו... אנו מכינים לכם, תושבי דימונה והסביבה הפתעות מיוחדות.

הנסיך הקטן, סנט אקזופרי וגדעון טיקוצקי/ ד"ר רותי קלמן

לפני מספר חודשים זכינו להרצאה מרתקת ב"בימת הספרייה של דימונה". היתה זו הרצאתו של חוקר הספרות: גדעון טיקוצקי. נושא ההרצאה היה: "הנסיך הקטן: דמיון ומציאות".

ב"הנסיך הקטן", אותו כתב אנטואן דה סנט-אקזופרי, מתרחש מפגש במדבר סהרה בין טייס לבין נסיך קטן שבא מכוכב אחר. הטייס מנסה לתקן את מטוסו והוא מוטרד ממחסור במים שעלול להביא למותו. הנסיך מופיע ומבקש ממנו לצייר לו כבשה, כדי שתכרסם את עצי הבאובב הרעים. במשך שמונה ימים מספר הנסיך לטייס על השושנה, שסיפרה לו שהיא השושנה היחידה ביקום ולכן צריך לפנק אותה. הוא מספר לו על אכזבתו ממנה, על טיוליו בשבעה כוכבי לכת אחרים: של המלך הבודד שיש לו רק עכבר כנתין, של הרברבן, של השיכור (ולמה הינך שותה?" "אני שותה כדי לשכוח" "מה לשכוח?" "לשכוח חרפתי" "וחרפתך מהי?" "חרפת השתייה"), של איש העסקים, של מדליק הפנסים, של הגיאוגרף ושל כוכב ארץ.

לאחר התובנות הרבות אותן לומד הנסיך במהלך סיוריו ביקום, ולאחר שיחותיו עם הטייס בכדור הארץ, מבין הנסיך גם ש"לעולם ערב אדם לשלומו של זה, שהוא מאלפו", ולכן הוא צריך לחזור לשושנה שלו. הוא מציל את הטייס ממוות בהראותו לו את הדרך לבאר מים חיים ומלמד אותו את תורתו של השועל. הטייס מצייר לו מחסום לכבשה כי הנסיך הקטן מבין שהכבשה עלולה לפגוע בשושנה, והוא חוזר לכוכבו בעזרת הנחש, שמסכים להכישו כדי לשחררו מגופו. לאחר לכתו מתחיל הטייס לדאוג, שכן שכח לצייר רצועת עור למחסום, והוא פונה לקוראים בבקשה להודיע לו אם יראו את הנסיך הקטן.

הקהל, ברובו היה קהל של מבוגרים, אבל נוכחותם של מספר צעירים, ואפילו צעירים מאד, הצביעה על שניותו של הספר "הנסיך הקטן", ספר שהוא גם לילדים, אבל  לא רק להם. יש בו תובנות על החיים, ועל האהבה ("אם מישהו אוהב פרח, שבכל מליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים והוא כבר מאושר..."), על קשרי רעות ("אין לך דבר מצער יותר מאשר לשלח ידיד, כי לא כל אדם זוכה לרֵע") ובין אדם לעצמו.

גדעון טיקוצקי, הביא לפנינו שורה של מימצאים היסטוריים המספרים את סיפורו של סנט אקזופרי, שתוספת ה"דה" בשם משפחתו, באה להצביע על מוצאו האצילי. אנטואן דה סנט אקזופרי נולד ב-1900 בעיר ליון שבצרפת, וכבר בגיל 12 נהג להתעניין בפעילות של המינחת הקטן שהוקם בעיר אמבריה, ליד אחת מאחוזות משפחתו. ערב אחד צירף אותו אחד הטייסים לטיסה, ואנטואן הצעיר נישבה בקסם התעופה. בגיל 21 הוא התגייס לחיל האוויר הצרפתי והחל כאיש צוות קרקע, ובהמשך הוסמך כטייס צבאי. לאחר שירותו הסתובב בקליקה הספרותית ונודע בכתיבתו הטובה. ב-1926 הצטרף לחברת תעופה, שאנשיה היו מהחלוצים בתחומם, ואשר היו ממונים על העברת דואר האוויר בין אירופה, אפריקה ואמריקה. באותה תקופה היה מלאי הדלק במטוסים מוגבל, מה שהכתיב טווח טיסה קצר, אך החברה פתרה את הבעייה על-ידי תחנות ביניים שבהם אפשר היה לתדלק מחדש. -1929 הכין סנט-אקזופרי את התשתית לקווי דואר האוויר בדרום אמריקה. תשתית זו נמצאת בשימוש עד היום.

בספרו "טיסת לילה" (1931) ממוקמת העלילה הבדיונית בדרום אפריקה, ניכרת האופטימיות של שנות העשרים, עם האמונה בכוחה של הקידמה הטכנולוגית.

בספרו השני של סנט-אקזופרי "אדמת אנוש" (1939 (מעיבה מלחמת האזרחים בספרד, שהייתה ההתנגשות הראשונה בין המשטרים הפשיסטיים לבין הדמוקרטיה, ובכך רימזה למלחמת העולם השנייה. כאן המקום להזכיר שסנט אקזופרי הוא אחד מהטייסים הבודדים שעמדו לצד היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. בספר מתאר סנט-אקזופרי את הרפתקאותיו כחלוץ התעופה האזרחית בשנות העשרים (תאונות המטוס מהן ניצל) ומאבק האדם נגד איתני הטבע. לפי דעתו של טיקוצקי, הפרק שבו מתוארת נחיתת האונס של סנט-אקזופרי בלב מדבר סהרה בשלהי שנת 1935, היא העומדת בבסיס הספר "הנסיך הקטן".

כשקוראים את "אדמת אנוש" שהוא ספר תיעודי בעצם, ניתן להבין את שורשי הרעיונות והנושאים המופיעים ב"הנסיך הקטן", כמו למשל, דוגמת חשיבותו של הקשר האנושי, הקריאה לאחריות של כל אדם כלפי זולתו (הקשר בין הנסיך לשושנה) וכדומה. ייתכן גם, שהבסיס לדמותו של הנסיך הקטן עצמו, משער טיקוצקי, קשור לאחיו של סנט-אקזופרי שנפטר בעודו ילד, ובעצם נשאר "נסיך קטן". עוד למדנו, שכל הציורים שבספר, הם ציוריו של המחבר. בסיום הרצאתו, התייחס גדעון טיקוצקי למימד הישראלי של "הנסיך הקטן" ושילובו כיום בתודעת האבל האישי והלאומי.

בספרייה ניתן למצוא את הספר "הנסיך הקטן" של סנט אקזופרי; ספר חדש המכיל את שני ספריו של סנט-אקזופרי: טיסת לילה ו"אדמת אנוש" עם אחרית דבר מאת גדעון טיקוצקי; ועיון והנחיה ל'נסיך הקטן" בספר "בעקבות הכוכב האבוד" של אביבה קרינסקי. בנוסף ניתן כמובן לקרוא מאמרים בנושא.

קריאה נעימה.

מוטיב הריקוד בשירי שלמה ארצי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

במסגרת ניתוח שירה ישראלית, אותה הנחיתי לקבוצת "אמצע החיים" בספרייה העירונית דימונה, הבאתי בפניהם את שיריו של שלמה ארצי המכילים אלמנט של ריקוד. כתבה זו תנסה להסביר מהו ריקוד עבור ארצי. וכל אחד מהקוראים מוזמן לחשוב, מה מסמל הריקוד עבורו.

שלמה ארצי פרץ לתודעה של הקהל הרחב עוד בהיותו חייל על בימת אחד הפסטיבלים בשיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" המוכר יותר כ"אהבתיה", וכמובן, יכולנו לראותו בלהקת חיל הים. אבל לאמיתו של דבר הוא התחיל בגיל 16 לכתוב ולהופיע עם ריקי גל. מאוחר יותר, הופיע שלמה ארצי בלהקת "ברוש" ו"גברת תפוח", והפך במשך הזמן, לא בלי תהפוכות וכישלונות, לזמר מצליח ביותר, שנמל הבית שלו הוא ה"אמפי" בקיסריה, משאת נפשם של זמרים רבים. לא רק שהוא מוסיף לשיר, אלא הוא אף כותב ומלחין  את שיריו בעצמו. ברפרטואר שלו נמצאים למעלה מ-400 שירים, מהם כתב והלחין בעצמו יותר מ-220 שירים. כשזמרים רבים, בני גילו, דרכו במקום, נעלמו מהבמות, או במקרה הטוב, הצליחו לשמר את קהל המאזינים הוותיק והמבוגר, הצליח ארצי בכישרון רב לשמור לא רק על קהלו הוותיק, אלא אף לאמץ לעצמו את הדור החדש.

מהו הסוד המביא זמר ויוצר למצוא חן בעיני קשת רחבה כל כך של שומעים?

 אין בדעתי לעמוד על יכולת ההלחנה של ארצי, כי איני מוכשרת לכך, ולא בידיי הכלים לבחון את כשרונו המוסיקלי. אני יכולה רק לומר, שאני חשה במוסיקה שלו, בריתמוס טוב וזורם, שמשתלב טוב עם הטקסט, ובכך דיי. הייתי רוצה לדבר על ארצי הכותב, על נגיעתו הרגישה במלים, וכנראה לא במקרה הוא קורא לספר השירים שהוציא ב-1980 "מלים המתחברות לאיש". הייתי רוצה לדבר על המשחק הווירטואוזי שלו בדמיון ובשפה.  השירה שלו היא שירה אישית, אינטימית ורגישה לתחושות, לרגשות, חושפנית לכאב, לפצעים, לאהבה. השפה שלו היא שפה ציורית, עשירה במטאפורות, אימאז'ים ודימויים, ובכל זאת, אם תשאלו מישהו ששמע שיר של שלמה ארצי או אפילו ראה את המלים של השיר לנגד עיניו – על מה מדבר המשורר – התשובה תתמהמה. זאת, מכיוון שמה שמאפיין את שירתו של שלמה ארצי היא האסוציאציה.

 שיריו של ארצי משופעים באסוציאציות אישיות, ולא תמיד הן לקוחות מהזיכרון הקולקטיבי. למראן ולשימען, עומד הקורא ו/או המקשיב מעט נבוך. מצד אחד ברור למאזין שמדובר בחומר אישי וחושפני, ובכך הוא מקרב את השומע אל הכותב והזמר. מצד שני, גם אם נקרא את השיר פעמים רבות ונביט ונבחן את הטקסט, לא בטוח שנבין במה המדובר. חלק מהאסוציאציות המתעוררות בו ומועלות בשיר, תהיינה ברורות רק לאחר עיון מעמיק בשיר עצמו, או רק מתוך עיון בשירים אחרים בהם חוזר הרעיון ומופיע. המוטיב שהייתי רוצה לדון בו, ואשר חוזר בלפחות 35 שירים בווריאציות שונות, הוא מוטיב הריקוד. "בינתיים רוקד" נקרא אחד משיריו. אך שם זה עלול להטעות. הוא יכול ליצור רושם מוטעה, כי מה שהוא עושה בינתיים, הוא עניין זמני, שעלול להסתיים בקרוב, בעתיד. אולם אם נסקור את שיריו המכילים את אלמנט הריקוד, נראה כי בשלב מסויים, עוד בתקופת התבגרותו, גילה ארצי את הריקוד, ומאז אין הוא מניח לו. מדוע? מה מסמל הריקוד בשבילו?

הריקוד עבור ארצי, אינו רק אקט של תנועה לבד או תנועה משולבת עם בת זוג לצליליה של מוסיקה. משמעותו של הריקוד עבורו מצוי ברובד עמוק יותר, סמלי יותר ושורשי יותר.  השיר "צוותא" נמצא בתקליט "דרכים" שהוא התקליט השני של שלמה ארצי. האני השר בוחר לפתוח את הבית הראשון בתיאור גוף שלישי. התיאור הוא של זמר ששר שירים של אחרים, ולכן הוא "מחופש". לכן הקהל לא מבין אותו, ורק הבחורה, שאליה הוא פונה בגוף שני, מבינה, מקשיבה ובוכה בשבילו. היא זו שבאהבתה מלווה אותו בנפילתו ובקומו, והיא זו, שתרקוד עימו בסוף כשכל השאר יעזבו. אם השיר הוא תיאור של חיי זמר בתקופות של כישלון, הצלחה, וסוף, הרי שהבית האחרון מתאר תקופה שהוא צופה שתגיע באיזשהו זמן. המודעה בצוותא קרועה, לא בטוח את תהיה בכלל הופעה. הבחורה עדיין נמצאת באולם. הפעם היא לבד "ורק את באולם / תהיי שם כדי לבכות הצגת בכורה". היא נשארת נאמנה לו גם כשהקהל עוזב. ואז ורק אז, כשהוא חושב שההצלחה מאחוריו, יש לו זמן לשוב לרגע של אינטימיות "ואולי אז אקום ואגש וארקוד / שהסוף לא יהיה כל כך רע". הריקוד בא, אם כן, לבטא רגע אינטימי יקר ונדיר המהווה לא רק איחוד נפשי וגופני בין האוהבים, אלא גם נחמה מפלט וניסיון להמתיק את הרע שבסוף. נראה כי ארצי הבין, באותן השנים, שהדרך ללב הקהל היא לשיר את עצמו, ולא להיות מחופש, ואכן נראה שזהו סודו.

בשיר "תרקוד" שעל שמו נקרא התקליט הרביעי של ארצי, מתוארת גם כן סיטואציה של בחורה צעירה. האני השר מתאר במבט לאחור, קטע מעברו, אם כי אין זה עבר רחוק מדי. בסיטואציה הנוכחית מודגש יותר פער הגילים ביניהם: "עד היום זה מוזר, לא הבנתי דבר, זה גילה המוקדם או גילי המאוחר". ניסיונו הכושל להבין את עצם ההתאהבות בבחורה הצעירה ממנו בשנים רבות נובע, אולי, מהעובדה שהוא עדיין מאוהב בה. עד היום הוא מוסיף להביט באותם הברושים, שבצילם רקד עימה. הוא מוסיף גם היום, להביט בשעון ולחכות שתופיע, בדיוק כמו פעם, בחמש ושלושים. אבל היא לא באה ולכן "עכשיו בין ברושים אחדים, זה אני שרוקד... / די לבדי". "די" כי היא עדיין נמצאת בראשו, ולכן הוא לא מרגיש שהוא לגמרי לבד. הוא רוקד ומדמה בנפשו שהיא בזרועותיו. הריקוד בשיר מסמל את טיב יחסיהם. היא זו שמשכה אותו לרקוד "תרקוד, היא אמרה לי, תרקוד... / תרקוד כל עוד אתה יכול... / תרקוד מבלי להיעצר". היא יודעת שזמנם קצר יחד, שהמחר אולי יהיה מאוחר מדי עבורם ולכן היא מושכת אותו למעגל שלה, לריקוד המתאים יותר לה מאשר לו "אני לא בנוי לשיעור מחול". בכל זאת, הוא רוקד לצלילי חלילה: "מותר לאבד את הראש, בגילה גם אני נגעתי בברוש / מוטב לרקוד חצי דקה, מוטב מאשר לאבד אותה." הוא יודע שאם הוא רוצה אותה, הוא צריך ללכת על-פי הקודים שלה ואפילו משמעות הדבר מבחינתו לאבד את הראש. כי אין זה ריקוד סתם – אין תזמורת. אין אולם. אין רוקדים אחרים, ואין פער גילאים. יש רק שניים באמצע העולם לאור שקיעה וברושים, המביעים בריקוד ביטוי לכל עוצמת החוויה הריגשית שביניהם. פיזית – הם רוקדים על פני האדמה, אבל ברוחם הם נוגעים בברוש, הם מרחפים מעוצמת אהבתם. הריקוד הוא אם כן רגע האינטימיות של האוהבים. הוא מטאפורה לקשר, לחיוּת, לריחוף, לשיכחה ולבסוף כסמל נוסטלגי למה שהיה ביניהם ("ולס בחמש ושלושים"). ובאנאפורה של המלים "תרקוד" (4 פעמים) ו"עד היום" (6 פעמים) נראה שהוא עדיין שרוי בסיטואציה ההיא.

באותו התקליט מופיע שיר נוסף הנקרא "וביחד נזדקן". שוב, הוא צופה לעתיד, ובתוך כל התיאור של הזוג הזקן במעשים הקטנים שלהם יחד, אפילו במריבות, הם מתעקשים לעמוד יחד גם מול מלאך המוות: "וביחד נעצור, יחד נתבקש, לא נלך אם לא נרצה, יחד נתעקש. תחת עץ, אולי / של תות, נתכווץ לרקוד, צעד צעד, די מתון, יחד לא ניפול". הריקוד = לחיות. והמשוואה הזו, נכונה גם בשירים אחרים: "תנועת צבא בדרך היא סימן למלחמה, ותנועה בחדר היא סימן חיים. / בואי ונרקוד בחושך לצורך הגנה..." ("כמו חצר גדולה"); "מניף ידיים רוקד... בלי אינטימיות ביננו לא יכול לחיות" ("בינתיים רוקד"); "שני אנשים לבד בחושך, איך תקראי לזה אם לא פשוט "ריקוד". אם תעזבי אותי באמצע, אני פשוט אפול." ("ריקוד סוף המאה").

לצערי, אין זה המקום להזכיר את כל השירים. אבל לסיכום המוטיב אציין שריקוד עבור שלמה ארצי מצטייר כמטאפורה לקשר, אהבה, הישרדות, חיים, בריחה מהווה, או מזיכרונות קשים, אמת, מוצא מבדידות, רומנטיקה, וכמובן – אושר.

שבת שלום.

מגילת רות

כתבה: ד"ר רותי קלמן

נקראתי על שם רות המואביה. השם "רותי" היה כנראה פופולרי ביותר בדורי, ויש לי מספר חברות הנקראות כך. האמת היא, שאני חושדת בהורים של כולנו, שהם דווקא קראו לנו כך על פי השיר של חיים חפר  "לי כל גל נושא מזכרת" המוכר יותר בשם "רותי". חיים חפר כתב את השיר היפה הזה על הליווי של המעפילים בתקופת המנדט הבריטי. בכל מקרה, חברה אחת כזו, רותי בן-יצחק, שבינתיים הלכה לעולמה, לצערי הרב, עבדה איתי באוניברסיטה באותו החדר. לה עצמה, הייתה חברה טובה, שאף היא נקראה "רותי". וכך קרה שבעודי נמצאת לבדי בחדר, מצלצל הטלפון ועל הקו נמצאת החברה של החברה. "אנא מיסרי לה שהתקשרתי, היא ביקשה, ואני רשמתי פתק: "רותי, רותי התקשרה. רותי"...

והנה ברצוני לספר לכם על ספר שיצא בשנה שעברה בנושא מגילת רות והגיע לספרייתנו. הספר נקרא "כי אל אשר תלכי אלך" וכל יהודי/ה, יכול/ה מיד להבין את הקונוטציה המקראית המתבקשת. כאן מדובר על מגילת רות, כאן מדובר על אהבה, ודבקות הנפש.

את הספר כתבה עדי אביטל-רוזין המסתמכת במחקרה על מקורות רבים, ובוחנת בספר זה את מערכת היחסים המיוחדת ויוצאת הדופן  שנרקמה בין נעמי לרות.

אזכיר את הפרטים הרלוונטיים לענייננו. בשל הרעב הקשה בארץ, היגרו נעמי ואלימלך לשדות מואב, עם שני בניהם, מחלון וכליון. לאחר מות אבי המשפחה, נושאים שני בניו נשים מואביות, רות וערפה, אך גם הבנים נפטרים תוך עשר שנים בזה אחר זה.

נעמי נשארת ללא בעלה ובניה, ועם שתי כלותיה הנוכריות, ובשלב זה של חייה, היא רוצה לעזוב את מואב ולחזור לבית לחם, כדי לגאול את אדמת המשפחה. שתי כלותיה מעוניינות לבוא איתה, אך היא מנסה להניא אותן מכך. לאחר הפצרות שונות של נעמי, מחליטה ערפה לוותר, ואילו רות ממשיכה להתעקש, ומצהירה באופן סופי ומוחלט כי היא מעוניינת לקשור את גורלה ועתידה עם נעמי, והפסוקים כל-כך יפים, שהם שווים ציטוט מלא: "ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר; כה יעשה ה' לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך." (מגילת רות, א' ט"ז-י"ח).

החוקרת אביטל-רוזין, בודקת את המודל הנשי של רות ונעמי, לעומת ייצוגים אחרים בתנ"ך המדברים על היקשרות נשית, כמו במקרים של שרה והגר, חנה ופנינה, רחל ולאה. במקרים אלו מדובר בשתי נשים המרכיבות את הצמד. מודל רות ונעמי מתחיל בהרכב של שלש נשים, ורק אחרי שלוש הפצרותיה וטענותיה של נעמי, רק אז שתי הכלות מגיבות: "ותשנה קולן ותבכינה עוד; ותישק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה". מרגע זה, מתפרק המודל המשולש והופך לזוגי המותיר בתוכו רק את רות ונעמי. זהו רגע מכונן ביחסיהן. בעוד שעד אותו הרגע, הוזכרו רות וערפה בנשימה אחת: "שבנה, תלכנה, תשברנה" וכולי, הרי שברגע שערפה עוזבת, מפסיקות רות וערפה להיות מקשה אחת, ויותר מזה, באותו הרגע רות רואה את דברי חמותה, ופונה אליה בדברים, כשהיא מדברת על ערפה בגוף שלישי: "ותאמר, הנה שבה יבימתך אל עמה ואל אלוהיה."  בכך היא מעמידה את עצמה כדמות ראשית לצד נעמי, ואת ערפה לדמות משנית.

החוקרת מביאה את דבריו של החוקר לואיס פטיבון סמית, הטוען כי הצהרת האהבה של רות לנעמי היא "כזו המבטאת את מערכת היחסים הקרובה ביותר שיכולה להתקיים בין בני אדם", והוא מוצא מקום לאנלוגיה בין " מערכת היחסים שהתקיימה בין שתי הנשים למערכת היחסים שהתקיימה בין דוד ויהונתן."

בעוד שהנשים בייצוגים האחרים להיקשרות נשית הופכות "צרות" זו לזו, אומרת אביטל-רוזין, הרי שרות ונעמי מסכימות ביניהן לאורך כל הטקסט. יש ביניהן הבנה הדדית ושיתוף פעולה מלא. התקשורת קולחת והן חולקות כבוד רב זו לזו, כשהן רואות ביחסים ביניהן מפעל חיים, שמטרתו להסב אושר ונחת האחת לרעותה.

בייצוגים נשיים אחרים ישנה תלות בין שני הצדדים. שרה תלויה בחסדיה של הגר ונזקקת לרחמה. פנינה זוכה לתשומת ליבו של בעלה, אלקנה, מכיוון שחנה עקרה ורחל ולאה תלויות זו בזו, כשהן חולקות בעל משותף, המתנהג באופן שונה לכל אחת מהן. לעומתן, מצביעה החוקרת על כך, שבמודל של רות ונעמי, צמד הנשים כורת ברית (המפגש עם בועז בגורן), מתחייב ומפגין סולידריות הדדית, והן במעמד שווה ביניהן, שלא כמו במקרים האחרים.

אהבתה הגדולה של רות, מביאה אותה לרצות להתגייר, והיא הופכת "לגיבורה ולסמל הגיורת הקלאסית בתרבות היהודית." לגבי המנהג לקרוא את מגילת רות בבית הכנסת בחג השבועות, אומרת אביטל-רוזין, כי רצונה מעיד על הזיקה הישירה הקושרת בין גיורה של רות למתן תורה, והיא מביאה את דבריו של הרמב"ם להוכחת דבריה.

לבועז יש תפקיד חשוב לשמור על המשך השושלת, ובכך גם לגאול את האדמה של משפחת נעמי. רות נישאת לבועז, והיא מביאה לעולם את עובד, לימים סבו של דוד המלך, שיוולד כמאה שנים מאוחר יותר. רות ילדה את עובד, אך נעמי גידלה אותו, אומרים הפרשנים, ובכך הם מסבירים את הכתוב: "יולד בן לנעמי".

סיכומו של דבר, אומרת הכותבת, שתי הנשים היוו מודל יוצא דופן בחברה שבה הן חיו, חברה פטריארכלית המצפה שנשים אלמנות, תינשאנה שוב. הן בוחרות לחיות בלי בן זוג, אך בתמיכה הדדית ואוהבת ביניהן. רק דבקותן במשימה ועבודתן הקשה למחייתן, עומדת להן להצליח במשימה למרות הסביבה.

אהבתם את המאמר? שתפו אותו בפייסבוק והצטרפו לפייסבוק של ספריית דימונה!! פשוט לחצו על הלייק!!!

חג שמח וקריאה נעימה

דבורה עומר – אכן מפעל חיים / ד"ר רותי קלמן

לפני שנים ביקרתי עם בעלי בזיכרון יעקב ונכנסנו למוזיאון להנצחת משפחת אהרונסון ולתולדות המחתרת ניל"י. המוזיאון הוקם ב-1956 והוא ממוקם בעצם בשני בתי מגורים שנשתמרו. בית ההורים הוקם ב-1884 ובית אהרן ב-1896. כשראיתי את מכתבה האחרון של שרה אהרונסון, את חדר האמבטיה שבו הסתגרה ברגעיה האחרונים ואת הסליק שהוסתר שם, נזכרתי בספרה של דבורה עומר "שרה גיבורת "ניל"י", אותו קראתי בילדותי, ואשר השאיר בי רושם בל יימחק.

בימים אלו התבשרנו שהסופרת דבורה עומר זוכה בפרס אקו"ם למפעל חיים. דבורה עומר היא אחת מסופרות ילדותנו, ודורות רבים גדלים על ספריה המרתקים עד היום. אין ספק שפרס מפעל החיים אכן מגיע לה. גם כיום, בגיל 80, עדיין ניכר יופיה של הסופרת, המזכירה לי את השחקנית ג'ולי אנדריוס ששיחקה בין השאר ב"מרי פופינס" ו"צלילי המוסיקה".

בין ספריה של דבורה עומר לקטנים: מגדל של קוביות בניתי, הנשיקה שהלכה לאיבוד, מעשה בלולי ה... והמשך בספרי הנוער המופלאים שלה.

על סידרת "דפי תמר" אומרת היום הסופרת, כי תמר היא הילדה שהיא עצמה רצתה להיות ולא הייתה. לתמר הבדיונית שכתבה יומן היתה משפחה. הורים ואחים. דבורה עומר הסופרת גדלה לבד בקיבוץ מעוז חיים. הוריה התגרשו בילדותה, אביה, משה מוסינזון, אחיו של הסופר יגאל מוסנזון,  שירת במרחקים ושנים היה רחוק ממנה, ואילו אמה נהרגה בתאונת אימונים של ההגנה בתקופת המנדט הבריטי. אולם אסור היה לספר לבריטים שהיו אימונים ולכן סיפרו לכולם שהאם התאבדה. זה מה שידעה דבורה עומר כל חייה. רק לפני 30 שנה עומר מגלה את האמת, אותה היא מספרת בספר "פגיעה ישירה". אז היא גם מתוודעת למי שירה את הכדור התועה.

עוד מספריה: אני אתגבר – סיפור בגוף ראשון של נערה פגועת מוחין, על מאבקה הבלתי פוסק במוגבלויותיה וביחס החברה. לאהוב עד מוות – סיפור אהבתם של זהרה ושמוליק, הממ"כפית והממ"כפ והקשיים שלהם לממש את אהבתם בימים של קום המדינה. הבכור לבית אב"י – על איתמר, בנו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית. הספר מתאר איך היה לגדול עם אחיו בביתו של מחייה השפה, מה שהיה בכלל לא קל, מסתבר. מכיוון שבאותה העת לא דיברו עברית בארץ, אלא רוסית, צרפתית, יידיש וערבית, החליט אליעזר בן יהודה שחייבים להחיות את השפה העברית כבעבר. לשם כך כתב מילון, פרסם עיתונים והכריח את ילדי ביתו לדבר עברית בלבד. כדי שלא יתקלקלו הוא אסר עליהם לשחק עם ילדים אחרים, מה שוודאי לא הקל על חייהם. קיצוניותו אמנם עזרה להחיות את השפה, אבל בני משפחתו עברו תקופה לא קלה, אם כי היו להם גם רגעי אושר רבים.

דמעות של אש  - לכתיבת ספר זה נסעה עומר במיוחד לוורשה כדי לכתוב על חייה של צביה לובטקין, מלוחמות מרד גטו ורשה, שלימים היתה ממקימי קיבוץ לוחמי הגיטאות ופעילה ב"אחדות העבודה" ותנועת "הקיבוץ המאוחד". אמא עשרה או צער גידול הורים, אמא עשרה פלוס, הכלב נו נו נו - על  תעלוליו של כלב המשפחה שאי אפשר שלא לאהוב אותו.

בספר "לאן נעלם קפטן קוק", אנו מגלים כיצד עוזר התוכי הנקרא "קפטן קוק" לילד רוני גת להתאקלם בבית ספר חדש. הספר קריא, מושך ומעורר הזדהות, כשהוא מביא את רגשותיו של הילד מול ילדי הכיתה הזרים לו, שהם כגוף אחד מולו. את החששות, המבוכה, הנסיונות המגששים ליצור קשר, הקשיים, וגם השמחה הגדולה כשהכיתה מקבלת אותו ואף עוזרת לו בשעת צרה.

בסדרת המנהיגים שלה יצאו: "דבורה עומר מספרת על הרצל", "דבורה עומר מספרת על בן-גוריון" ו"דבורה עומר מספרת על בגין". עוד יצאו ספרים רבים שלה על סיפורי התורה, ספרוני אגדות מעובדות כמו: אגדות ארץ-ישראל, בית המקדש, אגדות שבת, איש חסיד היה, אמשול לך משל, היה היה מלך, הפלא ופלא וחכמה ומעשי מרמה.

קרוב ל-90 ספרים כתבה הסופרת דבורה עומר. קצת יותר מספר לשנה, בהתחשב בעובדה, שלא התחילה לכתוב מיום היוולדה. אין ספק שעומר, בנושאי כתיבתה, הנוגעים להוויה היהודית והישראלית, בגישתה לכתיבה, וביכולתה לחוות את מגוון הרגשות והמחשבות, שכולנו חווים וחושבים, הצליחה להעשיר אותנו בהיסטוריה, בתרבות, ביידע וברגשות. ועל כך התודה.

קריאה נעימה ושבת שלום.

בין חברים – מפגש עם הסופר עמוס עוז

מפגש עם הסופר עמוס עוז

 ב-7 במאי 2012, התארח בספרית דימונה הסופר עמוס עוז שבא לשתף אותנו בקריאה ובתחושות שלו באשר לספרו החדש "בין חברים".

במשך 14 שנה, שימשתי כמנהלת הארכיון של עמוס עוז בספריה של אוניברסיטת בן-גוריון. מחוץ לארכיון עצמו, השתרעה שורה ארוכה של ויטרינות, שהכילו את כל ספריו של עמוס עוז, על כל מהדורותיהם ותרגומיהם (בסביבות 600 ספרים!). באחד מביקוריו של עמוס עוז בארכיון, "התלוננתי", בצחוק כמובן, ש"יעצור קצת", כי כבר אין מקום לכל הספרים. והוא בחיוך מתנצל טען להגנתו, שאינו אשם. שהרי הוא כתב רק מדף אחד בלבד. וכל מה שאנו רואים, זו כבר לא באשמתו. יש מהדורות, יש תרגומים חוזרים ונישנים ליותר מארבעים שפות.

 זה הסופר, שכותב וכותב ועדיין אינו יודע, אם הספר שזה עתה נולד, יתקבל על ידי הקוראים, או לא. וכל פעם – החשש ודאי. כשצלצלתי אליו להודות לו על הספר החדש ששלח לי במתנה, הוא אמר. "כרגיל, אין לי מושג מה יגידו. זה כמו לשלוח את הילד בפעם הראשונה לבית הספר, בלי לדעת איך הוא יעבור, איך הוא יתקבל, אם לא ירביצו לו ". 

הספר "בין חברים",  עד כמה שידוע לי, כבר התקבל בברכה. אני – אהבתי. בספר, שמונה סיפורים מחיי הקיבוץ. במרכזו של כל סיפור עומד אחד מחברי הקיבוץ, והחברים האחרים המוזכרים, הם אלה שהופיעו או יופיעו בסיפורים האחרים. כך מתקבלת תמונת היחיד בתוך הכלל של הקיבוץ, כמו ברשומון, הז'אנר שנותן בכל פעם את אותה הסיטואציה, אך בהתרשמות של מישהו אחר. כשאנחנו מגלים בסיפור מסויים, דמויות אחרות שכבר הופיעו קודם, זה נותן לנו תחושה שאנו כבר מכירים אותם. תחושה של מכרים, כמו בקיבוץ, שכולם מכירים את כולם. אבל זוהי רק תחושה. כי גם בקיבוץ, כפי שעמוס עוז מבהיר לנו מתחת לפני השטח, כל אחד הוא רק לעצמו. כל אחד זר ובודד בתוכו, והקיבוץ, על מדשאותיו ונופיו היפים, אינו פותר בעייה זו. הקריאה אם כן מתקדמת בין נופיו היפים של הקיבוץ וההוויה הקולקטיבית האידיאולוגית שלו המתקבלת אפילו מתיאורי הנוף: "לפנות בוקר החל הגשם הראשון לרדת על בתי הקיבוץ ועל השדות והמטעים. ריח רענן של עפר רטוב ושל עלים שרוחצו מאבק מילא את האוויר" לבין הקולות של הפרט העולים מין הבתים: האד ערפל דק שעומד בין הבתים, והציפורים הנדהמות שלהן קולות חדים ודחופים".

 בהקשר זה אפשר לנסות ולבדוק את המשמעות של שם הספר: "בין חברים". השם נשמע "קיבוצי" מאוד. שהרי חברי הקיבוץ נהגו לקרוא זה לזה "חבר". במבט ראשון – יש לכך משמעות חברית, חיובית. אנחנו "בין חברים" כלומר יכולים לחוש חופשיים. אבל המלה "בין" משמעה חיץ, מחיצה. ובין חברי אמת הרי לא צריכה להיות חציצה. יש למילים האלה גם משמעות הפוכה. אפשר "לסגור עניינים בין חברים", שיש כאן גם איזו קונוטציה שלילית.

הקריאה בספר שוטפת וקלה ואנו מתוודעים לסיפורים כגון אסנת, אשה נבגדת, שבעלה עזב אותה למען חברת קיבוץ אחרת, הכותבת מכתב לאותה אשה; או משה בן השש עשרה, שנקלט-לא-נקלט, בקיבוץ ונוסע לבקר את אביו המאושפז, או הניה האלמנה המנסה לגייס את תמיכת חברי הקיבוץ להצביע באסיפה הקיבוצית בעד יציאתו של בנה ללימודים, ועוד סיפורים, שכולם משקפים חיים אנושיים, ורצונות אמיתיים, וכל זה באווירת הקיבוץ.

שווה קריאה! 

שלכם באהבה
ד"ר רותי קלמן
מנהלת הספריה העירונית דימונה

ברוכים הבאים לספריה העירונית דימונה

ברוכים הבאים לבלוג של הספריה העירונית דימונה.
כאן תוכלו למצוא מידע על אירועים, סדנאות והרצאות.
פעילויות לילדים כמו: הצגות, שעת סיפור, חוגים ואירועים מיוחדים.

בנוסף האתר יספק מידע על הפעילות התרבותית והקהילתית של הספריה העירונית בדימונה.
אתם מוזמנים להגיב ולשתף אותנו בסדנאות או פעילויות שהייתם מעוניינים בהם.

בנוסף הצטרפו לעמוד הפייסבוק החדש שלנו פרגנו לנו LIKE ותקבלו מידע מועיל על הפעילויות!
של הספרייה.

מקווים לראותכם בספרייה!

צוות הספרייה העירונית דימונה