יום חמישי, 22 בפברואר 2018

'וַתְּמָאֵן וַשְׁתִּי' מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן


שתי נשים צעירות ויפיפיות מתגלות לעינינו בספר זה. שתיהן מוכרות לכל יהודי, אחת כגיבורה לאומית, אסתר המלכה, והאחרת, כמי שהודחה בבושת פנים על-ידי המלך אחשוורוש, ופינתה לה את מקומה, הלא היא ושתי.
חוה עציוני-הלוי, עקבית בִּסְפַרֶיה. באופן סיסטמטי היא לוקחת את "האנדרדוגית" שבסיפור המקראי, את מי שלא עומדת במרכז הבמה התנכי"ת, והופכת אותה לדמות ראשית, מלאה, אנושית, שבהחלט זוכה להבנה ולהזדהות מצד הקוראים. כך גם כאן. ושתי, מגלה תעוזה נשית, וממאנת לחשוף את גופה לראווה בפני קהל גברים. היא מתמרדת נגד קריאתו המשפילה של אחשוורוש, ואפילו הוא מלך, ומתמרמרת על ההתייחסות אליה כאל חפץ שנשלחו להביאו.
המאבק האישי שלה, להגנת כבודה, מתפרש גם כאקט חברתי-מיגדרי. המלך, בעצת ממוכן, אחד משריו, שולח איגרת לכל המדינות שלו, כאילו עוותה ושתי, לא רק כנגד המלך, כי אם גם נגד השרים, וכל העמים אשר במדינות המלך. בכך, מדגיש המלך המושפל, לא רק את הבגידה שלה בו, שתוצאתה, סילוק ושתי מתפקיד המלכה, אלא, הוא מדגיש שעל הגברים לשלוט בביתם, לבל ירימו הנשים את ראשן "להיות כל-איש שורר בביתו..." (אסתר, א, כב).

דווקא השינוי הטראומטי במעמדה של ושתי, כמו רבות מהתהפוכות העוברות על הנשים בתנ"ך, הוא שמאפשר לה להביט פנימה. היא מוצאת את הכוחות הבונים אותה, ויוצאת מחוזקת, כשהיא נעזרת באהובה, מֶרְס, המוזכר במגילת אסתר כאחד משרי המלך. רומן האהבה הזה הוא תוספת מעניינת של הסופרת לעולמה של ושתי, המאפשרת לנו לראות עוד צדדים באישיותה. במהלך העלילה, עוד נגלה, כי גם ביושבה על כס המלוכה, וגם לאחר-מכן, תמצא ושתי את הנתיב של עזרה לנשים, המתאים להשקפת עולמה.

גם אסתר מוצגת כמי שהולכת ומתעצמת אל מול עינינו. בעוד בהתחלה היא מוצגת רק כמי שממלאת אחר הוראותיו של בן-דודה מרדכי, הרי בשעה שעמה עומד בפני  סכנת השמד, מציינת הסופרת, שאף אסתר, נאלצת לפעול כנגד מצוות המלך. היא מתייצבת מולו בעוז לטובת עמה, ובניגוד לכללים, עוברת מהפך נפשי והופכת, מזו שמקבלת פקודות לזו שמצווה. מרדכי מבין זאת, ומקבל תוך השתאות את דרכה החדשה.

שתיהן חכמות. שתיהן צריכות לפלס את דרכן. תחילה באמצעות מיטיביהן. לאחר-מכן באמצעות המלך עצמו, ואחר-כך, בהיותו נתון למצבי רוח וקפריזות של שיכור, הן צריכות לדעת כיצד לתמרן את דרכן: ושתי – בשל רצונה לעזוב את בית הנשים, בהיותה עדיין אשת המלך (אם כי לא מלכה), ואסתר – להוסיף להישאר מלכה ולהישאר בליבו של המלך.
הקשר בין ושתי לאסתר מצטייר כקשר של הבנה, הערכה, ושיתוף פעולה. אין ספק שחוה עציוני-הלוי הצליחה שוב, להפוך את עולמן הצר של גיבורות התנ"ך, לסאגה אישית מעניינת, עשירה, ורלוונטית גם לעולמנו. מומלץ!




יום שישי, 16 בפברואר 2018

'שום גמדים לא יבואו' מאת שרה שילה

כתבה: ד"ר רותי קלמן


הייתי צריכה להעביר את הזמן בנהיגה ממושכת מדימונה לכפר יונה. לכן חיפשתי ספר בין הספרים המוקלטים בספרייה. בחרתי בספר 'שום גמדים לא יבואו' של שרה שילה, והוא אכן העביר לי בנעימים את הדרך. את סופו של הספר כבר קראתי בבית, בעותק הנייר. ממליצה על חוויית הקריאה בדרכים, ויש לנו מבחר מגוון של ספרים מוקלטים המתאימים מאד למטרה זו.
הרומאן, שזכה בשני פרסים לספרי ביכורים, עוד קודם צאתו לאור, מתאר את התמודדותה של משפחה עם אובדן האב, מסעוד, שהיה מלך הפלאפל המקומי בעיירה, שבה כולם מכירים את כולם.
כשמסעוד הולך לעולמו, הוא משאיר אחריו את סימונה, אלמנתו, ואת ילדיו: קובי, איציק, דודי ואתי. אבל, רק אחרי שהוא נפטר, מגלה סימונה שהיא בהריון, ולא סתם הריון, אלא הריון כפול. כשהתאומים, חיים ואושרי, מתחילים לדבר, הם קוראים "אבא" לקובי, הבן הגדול, שעזר לסימונה כל הלילות עם הקטנים כשהוא ישן במיטה הגדולה, והתאומים בינו לבין אמו. בני המשפחה לא מתקנים לקטנים את הטעות, וכך גדלים התאומים ביחד עם השקר שהולך ונעשה כמו גוף חי נוסף בבית.

שש שנים לאחר מות האב. קטיושות נופלות בעיירה. משהו קורה לדמויות בזמן הזה. כאילו הזמן עוצר מלכת, וכל אחד עושה את חשבונות הנפש שלו, כשהם מוצאים עצמם כל אחד במקום אחר. הפיזור הזה בין המקלטים, לדשא של מגרש הכדורגל, שם נמצאת סימונה,  והקטיושות, נותנים תחושה של זמן שאול, וכאילו קוצבים את זמנם בעולם הזה.
אלה מאפשרים  לבני המשפחה לבחון מחדש את חייהם, מעשיהם, קשרי המשפחה, והצורך בהתחלה חדשה. קובי, הבכור, עובד קשה כדי לעזור בפרנסה, ומנסה להגשים חלום גדול. איציק שנולד עם אצבעות מעוותות בידיו וברגליו, מאמץ ציפור בז, שהוא קורא לה דלילה, ונעזר באחיו דודי שאליו הוא קשור מאד. אתי עוזרת לגדל את הקטנים, ומחפשת דרך להתיר את סבך הקשר־שקר.

באזעקה היא מוצאת עצמה במקלט של בלוק אחר, ולא עם בני משפחתה. היא מתארת יפה את "מפלצת" האנשים הרצים למקלט, כשכולם נראים כמו גוף אחד עם ידיים ורגליים וראשים רבים. אחר כך מתכנס כל אחד במקומו, עד שנכנס מישהו ומספר שאמסלם נפגע מהקטיושה, ומתחיל "בירור": "זה אמסלם הגדול... לקחו אותו לבית חולים, עוד לא יודעים מה אתו". "אמסלם הגדול, זה שאשתו היתה בהיריון שנה שעברה ונפל לה בחודש שישי?" "אמסלם הגדול, איציק אמסלם, אֶה, פתאום לא יודעים מי זה איציק אמסלם?" "אמסלם מהחומרי בניין?" "לא מהחומרי בניין." "נכון מאיר מעמידר? אז אשתו סוזי?" "סוזי? שְֹׁקוּן הוּוַא אַבּוהַ?" "בִּינְת אלְיָהו עמר?" "אַייוָה!" "אז ישר תגיד הבת של אליהו!..." וכך זה נמשך. מצחיק. אותנטי. מומלץ.


יום חמישי, 8 בפברואר 2018

'ספר האש' מאת ג'יין בורודייל. מאנגלית: יניב פרקש

כתבה: ד"ר רותי קלמן


נהניתי מכל רגע של קריאה, והצטערתי שנגמר. 'ספר האש' הוא רומן מדהים, שמעביר אותנו בדרך המופלאה השמורה בינתיים רק לספרים, מהמאה העשרים ואחת למאה השמונה עשרה, וליתר דיוק, לשנת 1752. העלילה מתחילה בוושינגטון, כפר הולדתה הקטן של אגנס טראסל, שהיא עכשיו בת שבע עשרה. החיים אינם פשוטים בתקופה זו. אמה כורעת תחת עול עבודות הבית וההריונות התכופים, בתקופה שבה צריך לשאוב מים מבאר רחוקה, ואין חשמל. רק – נרות, שצריך לקמץ בזמן שימושם, בגלל ההוצאות.

היחס לחינוך ודאי היה אופייני באותם הימים. כשאשת הרקטור אומרת לה שהיא צריכה לרכוש השכלה, התגובה של אביה היא :"חינוך?" "הרבה אוכל ייצא לנו מזה, מה? לשום בית ספר את לא תלכי!" בכל זאת אשת הרקטור עוזרת לה בקריאה, לאחר הכנסייה של ימי ראשון, כי היא רואה עד כמה אגנס חכמה ומהירת תפיסה. אבל לאחר שאשת הרקטור נכנסת להריון נדיר עבורה, היא מפסיקה. אגנס ממשיכה לעזור בבית.

למרות שהיא חכמה, היא עדיין תמימה מאד, וכשג'ון גלנסי הבלונדיני היפה, בועל אותה בלא הסכמתה, בחופזה, ובלא כל התחשבות בגופה ובנפשה, אין היא יודעת אפילו כיצד להדוף אותו.
מכאן, היא תיאלץ להשלים לא רק עם עצם המעשה, אלא אף עם תוצאותיו. במסיבה שעורך אחד מאנשי המקום, שבו נוכחת משפחתה, ג'ון מודיע לה באוזן, שהוא יתחתן איתה. היא מבינה שיכריחו אותה לעשות זאת, ויגלו את חרפת הריונה, שלגביו היא מרגישה רעה ואשמה.
היא מבינה שהיא חייבת לעזוב את הבית שמעולם לא עזבה. בבוקר מוקדם, כשכולם ישנים - היא יוצאת לדרך חדשה.

אגנס מקבלת עבודה בביתו של מר בלקלוק, שעובד בהכנת זיקוקים, והופכת לעוזרת האישית שלו, כשהיא מתחילה להתמחות בהכנת הזיקוקים, שהם עדיין לבנים ולא צבעוניים. מר בלקלוק, מבלה את רוב שעות היממה במעבדתו, מנסה להמציא זיקוקים צבעוניים. אגנס תורמת משיכלה הבריא, ומדמיונה הרב: "מה עם אש ירוקה, אדוני? ירוקה ורעילה כמו הנקר המנוצה על עץ האגס בבית... הייתי רוצה לראות כחול... כמו הים הכחול מרחוק ביום בהיר. זיקוק כחול שמשוגר לשמי הליל כמו... כמו ניצוץ עליז של אור יום." הוא מקשיב לה, טווָה זיקוקים של צבע בחלומותיה, חולם גם הוא, ומנסה, כשהוא מעביר לה בינתיים את כל הידע שלו, בחכמה, בוורבליות רבה, כשהרוח נמצאת במלים: "וכך קיבלנו את פרחי הגופרית. הנשגב שנעשה מוחשי". הוא מוצא בה עזר רב, יותר משציפה. שמח בנוכחותה יותר ממה שהוא מעז להודות בכך בפני עצמו, שכן הוא עדיין כואב את אובדנה של אשתו. מבחינת אגנס הוא מעבידה, והיא אפילו לא מעזה לחשוב עליו בדרך אחרת. רוצו לקרוא!
      

יום שישי, 2 בפברואר 2018

אמא יש רק אחת (וגם זה לא מספיק) מאת אסתר הורן

כתבה: ד"ר רותי קלמן



לכבוד יום המשפחה לקחתי לידיי ספר מצחיק ונכון, המתאר אנקדוטות אמיתיות לגמרי עם הקטנים שלנו, מזווית ראייה הומוריסטית לגמרי. עיקר מטרתו של הספר בשבירת מיתוסים, דוגמת: "אוכל זה לא משחק" "אני אקבע כמה, מה ומתי תאכל, כי אני הגדולה" "הוא ישן כמו תינוק" "רק המומחים יודעים מה הילד צריך" "הילד שלי יגדל על זמן ומוצרים איכותיים בלבד" "הוא קטן, הוא ממילא עוד לא מבין" ו"ילד יונק מטופח ושמח יהיה תמיד בריא"...

הורן פותחת בתיאור הרחצה: "המטרה העיקרית של האמבטיה... היא ביצוע מגוון אינסופי של מחקרים, אשר תגליתו של ארכימדס היא בלי ספק הקטנה שבהם. זה המקום... לבדוק את הווליום השונה שניתן להפיק מפי ההורים כאשר משפריצים עליהם כמויות מים בלתי מוגבלות, וכמה מצחיק הם מגיבים כאשר הברווז משפריץ במפתיע לתוך נעליהם ממש..."

אכילת מוצקים היא גם כן רגע מאד מרגש. למען הדיוק, "זה אמור היה להיות רגע מאוד מרגש לו הוא באמת היה אוכל משהו. אבל הוא לא. את מושיבה אותו בכיסאו המפואר ובחגיגיות גדולה מושיטה את הכפית לפיו, והילד מסובב את ראשו בסירוב... הוא... יצליח לתפוש את הכפית, ואת האוכל, ולמרוח אותו על עצמו, ועל הכיסא, ועלייך, ועל הרצפה... למחרת, את כבר לומדת את הלקח, ומוצאת סוף סוף שימוש לניילון שנשאר ממלחמות המפרץ השונות, ואת מניילנת את המטבח, את עצמך ואת הכיסא בקפידה. לאחר מכן את שוב מנסה להאכיל את הילד, וזה מגלה תושייה מעורבת באינטליגנציה אופיינית לגאון של אמא, ומוצא את דרכי הגישה הסודיות דרכן אפשר לעבור את הניילונים וללכלך ביסודיות את המטבח."

הקטע הבא מוקדש לבני ולכלתי, שמאד שמחים שהקטן שלהם אוכל מהצלחת, אבל מתפוצצים כשהוא מתחיל להעיף את כל תכולת הצלחת, הצלחת עצמה, וכל מה שבסביבה. כשההורה מבין שאי אפשר להאכיל את הילד, והוא רוצה לבד "את מתחילה להכין לילד אוכל אצבעות. והוא באמת תופס את האוכל באצבעותיו, ואז הוא מתחיל לערוך מחקרים. הוא בודק אם המזון נשבר, ואם הוא נמרח, ואיפה. הוא יוצר בו ציורים נפלאים על השולחן, על הפנים, על הראש, ועלייך. חלילה לך להתערב, ולנסות לברר מה בקשר לאכילה. עכשיו הילד יוצר, הוא עסוק..."

או התיאור המלבב של מאבק הילד בתרופה שאמורה להיכנס לפה "הרך מצידו, שאינו רגיל בהתייחסות אלימה ובלתי מכבדת כל כך,אוזר את כל הכוחות המצויים בגוף הזעיר והופך לא רק לקשה אלא אף ללוחם עז להפתיע. כבר כאשר הוא רואה אותך מתקרבת עם התרופה, הוא הופך לאמן לחימה מזרחי בעל גמישות וכוחות מאגיים של חתול..."

ולא נותר לנו אלא לצחוק, וליהנות מהמשפחה.