'מחפשים את אלסקה' מאת ג'ון גרין מאנגלית: רנה ורבין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

זהו ספרו הראשון של ג'ון גרין, מחבר רב־המכר "אשמת הכוכבים". גם בספר 'מחפשים את אלסקה' מדובר בצעירים. נוער פנימיות. כל אחד מהחבורה המדוברת, מגיע לפנימייה עם מיטען משלו. יחד הם מנסים להתמודד, מבלי לדבר הרבה על מה שהשאירו מאחוריהם. המספר מיילס האלטר, הוא אחד מהם. בבית הספר הרגיל, הוא לא הצליח להשתלב חברתית, ולא היו לו חברים ונושאי שיחה משותפים עם התלמידים.

מיילס מאד אוהב ביוגרפיות, ובעיקר לומד בעל־פה, את המילים האחרונות, שאומרים אנשים רגע לפני מותם. גם את ההחלטה ללכת לפנימיית 'קאלבר קריק', הוא מקבל בהשראת הביוגרפיה של פרנסואה רבלה המשורר שאמר: _"אני יוצא לחפש אחר האפשרי". זאת, בניגוד לרצון הוריו, שלמרות התנגדותם, הם מכבדים את החלטתו ותומכים בה רק בשל אהבתם אליו.

בלא שיצטרך להתאמץ, מתחברים אליו כבר מהרגע הראשון חבורה של טיפוסים מהפנימייה. השונות והייחוד של כל אחד מהם מתחברים יפה לשונות שלו. שותפו לחדר, צ'יפ, נראה כהיפוכו של מיילס: הוא מבולגן, ואחד השיגעונות שלו הוא לימוד בעל פה של כל הארצות לפי סדר האלף־בית. הוא בעל תכונות כאריזמטיות של מפקד, והוא גם נקרא כך על־ידי היתר. ברור לו שכשהוא אומר משהו, כולם צריכים לציית. "ואל תקרא לי צ'יפ. קרא לי המפקד." החנקתי צחוק. "המפקד?" "כן. המפקד. ונקרא לך... אמממ... פֹאדג' (באנגלית: נמוך ושמן, גוץ. הערת המתרגמת) "." "מה?" "פאדג', המפקד אמר. "כי אתה שחיף. זה נקרא אירוניה, פֹאדג'. שמעת על זה? עכשיו בוא נלך להשיג סיגריות ונתחיל את השנה הזאת ברגל ימין."

בני החבורה הנוספים הם: טאקומי, בחור יפני רזה, ואלסקה, בחורה קטנה, מלאה "במקומות הנכונים" כמו שאומרים הבנים, ועם כאריזמה עוצמתית. אלסקה נולדה עם השמות "הרמוני ומרי". ביום ההולדת השביעי שלה היא מקבלת מתנה מהוריה: אפשרות לבחור לעצמה שם חדש. באותו היום היא מחפשת על הגלובוס של אביה שם מגניב של ארץ, והיא בוחרת ב"אלסקה". היא בחרה בה, כי נראתה לה גדולה, כמו שהיא רצתה להיות, ורחוקה מאלבמה, מקום מגוריה. לאלסקה יש חבר, אבל החבורה כולה מאוהבת בה והולכת אחריה.

כבר בלילה הראשון חווה מיילס חוויה מאתגרת. צעירים השייכים לחבורה אחרת בפנימייה חוטפים אותו ממיטתו, עוטפים אותו בנייר דבק ומשליכים לים. התעלול מסוכן, וגובל בסכנת טביעה. מאחוריו מסתתרת נקמה על הלשנה של מישהו מחבורתו של המפקד.
.
מיילס מצליח להשתחרר ולחזור לחדרו. כשהמפקד שומע על כך, הוא מבין שהמלחמה בין החבורות עולה מדרגה. על־פי הקודים החברתיים של הפנימייה, הם מתחילים למתוח ולעולל תעלולים, כשהם מנסים להעלים אותם מעינו הפקוחה של 'הנשר', מנהל הפנימייה.

זהו ספר יפה על התבגרות, חברוּת, משמעות החיים והתמודדות עם מוות.

'יד אחות' מאת נאוה מקמל עתיר

כתבה: ד"ר רותי קלמן

בדצמבר 2017 סיימה הסופרת נאוה מקמל עתיר ארבע וחצי שנים של כתיבת הספר 'יד אחות'. על השנים האלה היא אומרת שהיו מן המרתקות בחייה כסופרת.
מסע מופלא אנו חווים בספר זה, שבו אנו נעים בשני מישורי זמן. הזמן שלנו, שבו סובבות במעגלים מספר דמויות, שעוד אינן קשורות זו לזו, אך עוד תתחברנה. ומישור זמן עבר, שבו נפרשות לפנינו השנים האחרונות בחייה של המשוררת רחל – מחשבותיה, אהבותיה ובדידותה. בין שתי התקופות מקשרת אופירה בן-נעים, שחציית השוק בלילה, מעשה שמעולם לא עשתה קודם, מתחילה להניע את מחוגי הזמן שגם ממשיכים להתקדם וליצור קשרים, בין הדמויות, ובד בבד הולכים לאחור לשנות השלושים ומתקדמים במקביל להווה. כורכים חיי רחל בחיי אופירה.
בת ארבעים הייתה רחל במותה. היא לא הספיקה לממש את עצמה. אבל שיריה וכתביה, מימשו את זיכרה בתודעה הקולקטיבית של כולנו. נאוה מקמל עתיר מעירה מחדש את הזיכרון ומוסיפה לו נימי לב. גם בספר, וגם במופע החדש שלה "הדיירת מעליית הגג".

סיור היסטורי שלקחה אופירה בתל אביב מוביל אותה לבית מספר 5א' ברחוב בוגרשוב, והיא מתוודעת לא רק לעובדה שהמשוררת רחל גרה בבית זה זמן מה, אלא ש"כף ידה נפרשת כמניפה על חלקת הקיר החשופה, מרגישה את תזוזת הזמן. מגע חמים מכסה לפתע על חמש אצבעותיה והיא יודעת שהיא שם. בחדר המדרגות של בוגרשוב 5א', בתשע ורבע בבוקר, יד מושטת פוגשת יד אחות."

"יד אחות", צירוף מלים הלקוח מהשיר 'גן נעול' של רחל: "מי אתה? מדוע יד מושטת / לא פוגשת יד אחות? / ועיניים, אך תמתנה רגע, / והנה שפלו כבר נבוכות". רחל חווה אכזבות מרות, וידיים שאינן מושטות בעת צרה. אפילו לא יד אחותה שושנה, שאליה היא כותבת ומתחננת שתבוא לבקרה. את קבוצת כנרת ואת דגניה היא נאלצת לעזוב. איש לא מלווה אותה "בחוץ כבר החריף הלילה. ליד הדלת השחירו מזוודה קטנה, מעט מזכרות, כמה ספרים. איש לא דפק בדלת, איש לא בא להיפרד. הם שאהבו אותה ברחו לשדות, לא יכלו להסתכל בעיניה, ושתיקתם קשה מנשוא. לילה אחרון. בגידת השמש, בגידת הגוף ובגידת החברים הקשה מכולן."
היא מבודדת, נודדת ממקום למקום, כמעט ואין לה מבקרים בשל מחלתה המדבקת, ואוהביה לא באים לנחמה. אך ברגע שאופירה פוגשת יד אחות, או אולי נכון יותר לומר, שרחל היא זו הפוגשת יד אחות, מתחילות הדמויות לנוע לכיוון התיקון. רחל עוזרת ללאה, רגינה עוזרת לסווטלנה, סיגי עוזרת לאופירה ולרגינה, ואופירה עוזרת לסיגי ולרחל. היד החסרה, הופכת להיות היד התומכת והמחבקת.
הקריאה מרתקת. זהו עוד אחד מהספרים, שבהם אני מגיעה לעמוד האחרון, ומצטערת שנגמר.

'סודו של הבעל' מאת ליאן מוריארטי מאנגלית: תמרה אבנר

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

מי שאנחנו כיום, הוא תוצאה של כל מה שעברנו בחיים. כל מי שפגשנו, כל מה שחווינו, כל מה שלמדנו, בין אם הפנמנו ובין אם לא – כל הרע, וכל הטוב, הוא מה שבנה את דמותנו כפי שהיא. לעיתים, מעל כל זה מתנשא אירוע מכונן אחד, שמשפיע על כל היתר, מכתיב את כל צעדינו הבאים, את ראייתנו, ואת איך שרואים אותנו. ברומן זה נמצא כמה דמויות, שאירוע מכונן אחד, השפיע על מהלך חייהם.

על שער הספר כתוב: "אם היית מוצאת מעטפה שעליה כתוב בכתב ידו של בעלך, לפתוח רק במקרה של מותי, האם היית פותחת?" וזה בדיוק המצב שבו מוצאת את עצמה ססיליה פיצפטריק, אם לשלוש בנות, בוקר אחד.

מכיוון שבעלה עוד לא הלך לעולמו, אלא רק נמצא באחת מנסיעותיו הרבות, היחסים ביניהם טובים, והוא אבא נהדר לבנותיהם, שום דבר לא מכין אותה לתחושות המתעוררות בה, כשהיא מוצאת את המכתב הסגור הזה במקרה בעליית הגג.

על המכתב כתוב בכתב ידו של ג'ון-פול בעלה: "לאשתי, ססיליה פיצפטריק יש לפתוח רק במקרה של מותי". היא תוהה: האם מדובר בהלך רוח רגשני ולא אופייני, שעלה בו בעקבות צפייה בחיילים באפגניסטן שכתבו מכתבים למשפחותיהם כדי שיישלחו במקרה של מוות? האם הוא חולה? לא. הוא "בריא כמו שור" לדעת הרופאים על-פי הבדיקות שביצע לאחרונה.
גם אם כתב אותו מרגשנות לא אופיינית, לא הייתה סיבה לעשות מזה עניין, היא חושבת,  וברור שאסור לה לפתוח אותו מסקרנות גרידא.

אבל אם המכתב ממוען אליה לקריאה לאחר מותו, איך היא הייתה אמורה להגיע אליו? הגיוני היה למסור אותו לעורך הדין שלה. הרי יכלה לזרוק את קופסת הנעליים מלאת המסמכים, שהתהפכה לה בטעות, וחשפה את המכתב המוזר הזה.

ססיליה לא מתכוונת לפתוח את הנושא בשיחת הטלפון מבעלה באותו ערב, אבל, הם נשואים כבר חמש עשרה שנה, ומעולם לא היו ביניהם סודות. לכן היא אומרת "מצאתי איזה מכתב". הוא שואל: "איזה מכתב?" וכשהיא אומרת "מכתב ממך" – בניסיון להישמע קלילה ומשועשעת – היא שומעת פתאום דממה חשודה.

האם כמו פנדורה – שלא התגברה על סקרנותה ופתחה את התיבה עם צרות העולם – תפתח ססיליה את המכתב? ואם כן – האם יוכל מכתב אחד מבעל אוהב לשנות את מהלך חייה?

מכאן מתפתחת דרמה שקטה ומהוסה, בניסיון להסתיר מהבנות את מה שמתחולל ביניהם. ובמקביל, אנו נחשפים לדמויות נוספות, שלכאורה אין ביניהן ובין סיפור המכתב ולא כלום. טס, ויל, ליאם, פליסיטי ורייצ'ל קראולי. ומעל כולם מרחפת דמותה של ג'ני.

החוטים בין העלילות נקשרים לאט לאט, מסתבכים ונפרמים, חליפות. כתיבתה של ליאן מוריארטי מעולה וזורמת. מומלץ.

מלכת החידות מאת חוה עציוני-הלוי

כתבה: ד"ר רותי קלמן

לקרוא את ספריה של חוה עציוני-הלוי זו חוויה אמיתית! אני מתענגת על כל ספר שלה, ומתפעלת מהיכולת שלה להפוך את עולם התנ"ך לממשי כל-כך ואת דמויותיו – לדמויות עגולות, עשירות במבע ובתבונה. גיבוריה עושים שגיאות אנושיות היכולות לנבוע מתקשורת לקויה, מטעויות בהבנת המניעים של הזולת, ומעצם העובדה, שאין אדם מושלם, שרואה את כל התמונה ויודע מה בנפש האחר. הדיאלוגים טובים. היא משתמשת במבנה משפטים מודרני, אבל זרוע במלים מקראיות.
לגבי העלילה היא מסבירה בסוף הספר: "הרומן נאמן לרוח התנ"ך, ואין בו סטייה מן הכתוב בו. אך כמו ברומנים התנ"כיים הקודמים שלי, מילאתי פערים שנותרו במסופר, ותוך כך הוספתי דגשים ועלילה. בזאת הסתמכתי על מפרשים של הטקסט המקראי ועל מקורות נוספים... וגם על הפירוש והדמיון שלי, כפי שנחוץ ולגיטימי לעשות ברומן." התוצאה – קריאה שוטפת ותחושת אמינות. שאפו.

במרכז הבמה של "מלכת החידות" עומדת מלכת שבא, שהסופרת העניקה לה את השם "בשימה". בשימה היא נערה יפיפייה בת 18 בלבד, אבל יש בה תבונה רבה, כריזמה, הדרת מלכות טבעית, וידע שהוענק לה בעיקר על ידי אביה, מלך שבא, שהכין אותה מילדות למלוך אחריו.
לכאורה מגיעה בשימה לירושלים, אל שלמה המלך, כדי לחוד לו חידות ולבדוק האם חוכמתו גדולה, כפי ששמעה. אבל מאחורי מטרה מוצהרת זו, מסתתרת מטרה חשובה אחרת. בשימה מנסה לשכנע את שלמה לוותר על הסחר הימי שלו בים סוף דרך עציון גבר, הפועל באמצעות קו אוניות משותף עם חירם מלך צור. סחר זה פגע מאד מבחינה  כלכלית בשבא ובנייראן הסמוכה אליה, וגם במצריים של פרעה-שישק, שנוכחותו בספר נכלולית וחזקה.

הרעיון להגיע לשלמה בירושלים, היה של אביה, ימים ספורים לפני שנפטר: "הייתי שולח אליו שליח נוסף, שיציע לו בושמי זהב ובשמים במשקל רב מזה שהצעתי לו זה כבר... אבל אני צופה שיסרב גם לכך. אולם, העניין חשוב ודחוף מכדי שיידחה שוב, והגיתי רעיון. את, בתי אשר אהבתי, תיסעי אליו ותגדילי לעשות – כנסיכה וכיורשת המלוכה בארץ שבא תציעי לו נוסף לכל אלה לכרות ברית-אחים בין הממלכות שלנו..."
לאחר מותו של אביה האהוב, הופכת בשימה למלכת שבא, ומחליטה להגיע לירושלים. היא יוצאת למסע, עמוסה במתנות לשלמה המלך. בדרך, היא עוצרת אצל הנסיך חדד מנייראן, ומצרפת מתנות גם ממנו לירושלים, שכן מטרתם משותפת.
בפגישה זו, לאחר שהתוודעה אל הנסיך חדד לראשונה, הם מצליחים לעשות שני דברים: מצד אחד - לריב ולא להבין זה את זה כלל, ומצד שני להתאהב מבלי משים. אהבה שתלך ותעמיק בליבם, עד לפגישתם המחודשת, חודשיים לאחר מכן, כשתחזור בשימה מירושלים.
חוויה צרופה של קריאה, ועל-כך תודתי לחוה עציוני הלוי.

מה היה עמוס עוז בשבילי?

כתבה: ד"ר רותי קלמן

עמוס שלי היה עמוס. איש יקר, ולא מתנשא, עם עיניים מאירות וחיוך חם. איש של הומור עדין, מתבייש קמעה. בסימסטר ב' של כל שנה הוא היה מגיע לאוניברסיטת בן-גוריון ללמד, אך קודם לכן היה קופץ לספרייה, לקפה עם אבנר שמואלביץ, מנהל הספרייה דאז, ואח"כ לארכיונו, אותו ניהלתי בספרייה עם צוות של גימלאיות שבראשן, עפרה גרינפלד, וצוות מסור של סטודנטים. לאחר שהייתי מדווחת על חדשות הארכיון, הייתי יוצאת איתו לוויטרינות העמוסות לעייפה שמחוץ לארכיון, בהן היו כל יצירותיו, כ-600 ספרים אז – ספרים שכתב על שלל מהדורותיהם בהוצאות: עם עובד וכתר, וכן הספרים הרבים מאד, שיצאו בתרגומים בכל העולם, לעיתים במספר מהדורות.

אז הייתי מתלוננת בפניו בבדיחות הדעת שכבר אין מקום. בתשובה הוא היה מחייך, מרים את שתי ידיו לצדדים בתנועה של "מה אני יכול לעשות?" ואומר בנימה מחוייכת, וכמו מתנצלת: "אני לא אשם. אשמתי מרוכזת אך ורק במדף אחד. כל השאר התווספו באשמת אחרים – מתרגמים, מו"לים..."
עמוס שלי היה משאיר לי פתקאות קטנות, כשלא מצא אותי, לעיתים עם ציור של פרח קטנטן, ותמיד חתם "בידידות". כשהייתי מגיעה לביתו בערד, כדי לבדוק אם לא חסר משהו בארכיון, הוא היה מקבל אותי בחדר עבודתו, שהיה גדוש בספרים, ביחד עם פרדי החתול, שהיה לדבריו "בעל הבית האמיתי". מכין לי משהו חם לשתות, מקשיב, מעודד, משיא עצה, מספר. כל ספר חדש היה ניתן לי במתנה עם הקדשה חמה.

התקופה שבה עבדתי כאחראית ארכיונו, לצד הצוות המקסים והנלהב שלי, זכורה לי כתקופה יפה מאד. בזכותו. בזכותם. טיפלנו בחומר הרב שזרם כל הזמן. הוצאנו פרסומים. חגגנו יחד. גיבשנו הווי מקומי. היינו הצוות שלו, והוא ידע זאת וסמך עלינו. אירחנו אותו ואת נילי, רעייתו, בביקוריהם, וליווינו את נשיא האוניברסיטה באותו זמן, פרופ' אבישי ברוורמן, כשהראה בגאווה לאורחי האוניברסיטה, את שלל הספרים של עמוס.
כשצריך היה, גם נלחמנו למען הארכיון.
גם כשעזבתי את האוניברסיטה, ועברתי לנהל את הספרייה העירונית בדימונה, לא שכח אותי עמוס, ובכל פעם שהוציא לאור ספר חדש, הייתי מקבלת בדואר את ספריו. אז הייתי מתרגשת בשבילו. זוכרת איך פחד שלא יאהבו את ה"תינוק" החדש שלו. מתפלא מחדש בכל פעם כשהביקורות החמיאו. על "סיפור על אהבה וחושך" ספרו האוטוביוגרפי, אמר בפתיעה רבה, שהיה בטוח שמי שיאהב ויבין באמת – יהיו רק בני דורו, מקסימום עוד כמה בישראל. אבל החיבוק הגדול וההתלהבות הבינלאומית בכל כך הרבה ארצות הדהימו אותו לגמרי.
ועוד לא אמרתי כלום על הספרים עצמם. על שליטתו המופלאה במילים. איך הייתי שוקעת בהן. וממריאה. בוכה וצוחקת חליפות. קוראת אותו. מכירה אותו, ואוהבת. יהי זכרו ברוך.