ערים של נייר' מאת ג'ון גרין ; מאנגלית: רוני בק

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

מרגו וקוונטין גרים בשכנות זה לזו באורלנדו שבארה"ב. את ילדותם הם מבלים במשחק וברכיבה על אופניים. קוונטין, המכונה קיו, מעריץ את מרגו ומרגיש שאירע לו נס, כשהפכו להיות שכנים. "תמיד נלחצתי כששמעתי שמרגו אמורה להגיע, כי היא היתה האדם המדהים והנפלא ביותר שאלוהים יצר אי פעם. באותו בוקר היא לבשה מכנסיים לבנים קצרים וחולצת טריקו ורודה שעליה ציור של דרקון ירוק נושף אש נצנצים כתומה ובוהקת..."

אבל אז, באותו הבוקר – כששני הילדים, אז בני תשע, נכנסים רכובים על אופנים לג'ייסון פארק – משתנים חייהם. הם מגלים איש תלוי ומת. הטראומה הזו תלווה אותם כל חייהם. באותו הלילה, מרגו, תטפס על העץ שליד ביתו, תנקוש על החלון והוא יכניס אותה. שם בחושך היא תגיד לו, ששמעה משכנה שהמת התגרש ואז התאבד "אולי כל החוטים שבתוכו נקרעו..." היא תגיד.

תשע שנים עוברות. שניהם חווים חוויות ילדות ובגרות נפרדות, כשהוא ממשיך להעריץ אותה מרחוק, כאלילה בלתי מושגת.

ושוב מופיעה מרגו בחלונו של קוונטין. הפעם היא קוראת לו לעזור לה במסע נקמות. הוא לוקח אותה במכונית של אימו, והם יוצאים ללילה הזוי, על פי תיכנונה המדוייק להפליא. בסופו של הלילה, כשהם בתוך אחד החדרים העליונים של בנין סן-טראסט הגבוה, והעיר, על פנסיה, פרושה לפניהם בתוך החושך המואר, היא תקרא לה עיר של נייר. "כאילו, תסתכל עליה, קיו: תראה את כל הרחובות הקטנים ללא מוצא שסוגרים על עצמם, כל הבתים שנבנו כך שיתפרקו בסופו של דבר. כל אנשי הנייר שחיים בבתי הנייר שלהם, שורפים את העתיד כדי להתחמם... כולם מטורפים מרוב תשוקה לצבור דברים, וכל הדברים דקים כמו נייר ועדינים כמו נייר. וגם כל האנשים... וכל חיי לא נתקלתי אפילו פעם אחת במישהו שאכפת לו ממשהו חשוב."

והתחושה הזו, שהכל נייר – שטוח ולא אמיתי – מצטרפת למוטיב החוטים ולאיש המת. ולא סתם בוחרת מרגו היטב את המילים אותן היא אומרת לו: "... אני לא נורא עצבנית על ג'ייסון, או על בקה. ואפילו לא על לייסי, למרות שממש חיבבתי אותה. אבל זה היה החוט האחרון. חוט עלוב, ברור, אבל הוא היה האחרון שנשאר לי, וכל ילדת נייר צריכה לפחות חוט אחד להיתלות עליו, לא?"

קוונטין חכם, ואחרי שהות קלה, הוא מחבר בין הדברים ומתחיל לחשוש לה: "את אמרת... כשהאיש ההוא מת, אמרת שאולי כל החוטים בתוכו נקרעו, וקודם אמרת על עצמך שהחוט האחרון נקרע." "היא השמיעה מין חצי צחוק. 'אתה דואג יותר מדי. אני לא רוצה שילדים ימצאו אותי שוכבת בתוך נחיל זבובים בשבת בבוקר בג'פרסון פארק... אני גאוותנית מדי לגורל כזה.' "

 היא לא אמרה שהוא טועה בפרשנות. היא רק תיקנה אותו, בדרך שבה זה יקרה. אבל, את זה הוא יקלוט מאוחר יותר.

כשהם מבצעים את המשימה האחרונה של מרגו, בדיסני וורלד באותו הלילה, כשהם יושבים על ספסל ליד בריכת כלבי הים, ושומעים מוזיקה של השיר "כוכבים נופלים על אלבמה", הוא מרגיש קו ישיר שנמתח בינו לבינה. "מעריסות התינוק שלנו אל האיש המת, אל הידידות שלנו, אל הרגע הזה. ורציתי לומר לה שההנאה שלי לא נובעת מהתכנון או מהעשייה או מהעזיבה. ההנאה שלי היתה לראות את החוטים שלנו מצטלבים ונפרדים ואז נפגשים שוב – אבל זה נשמע נדוש מדי, וחוץ מזה, היא כבר קמה."

אחרי אותו הלילה, מרגו תיעלם. הוריה – שמעולם לא הסתגלו לילדה ולנערה יוצאת הדופן שלהם, וכנראה שאף לא הקדישו לה את תשומת הלב הראויה – מודיעים למשטרה על היעלמה, משתפים פעולה, אבל בעצם מרימים ידיים, בחלוף הימים להיעלמה.

מי שלא מוותר עליה ומחפש את משמעות הרמזים שהותירה אחריה, הוא קוונטין. ומי שלא מוותרים עליו, כחברים טובים, הם בן, רדאר וחברתה, לייסי. החבורה תצא בעקבות הרמזים. הם יתבגרו בדרך, והוא יבין עוד כמה דברים על מרגו, ועל שניהם.

זהו ספר מרתק, שנוגע בנעורים, בהתבגרות, ובחברות, כפי שג'ון גרין כבר הראה לנו בספריו הקודמים "אשמת הכוכבים", ו"מחפשים את אלסקה".

'מחפשים את אלסקה' מאת ג'ון גרין מאנגלית: רנה ורבין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

זהו ספרו הראשון של ג'ון גרין, מחבר רב־המכר "אשמת הכוכבים". גם בספר 'מחפשים את אלסקה' מדובר בצעירים. נוער פנימיות. כל אחד מהחבורה המדוברת, מגיע לפנימייה עם מיטען משלו. יחד הם מנסים להתמודד, מבלי לדבר הרבה על מה שהשאירו מאחוריהם. המספר מיילס האלטר, הוא אחד מהם. בבית הספר הרגיל, הוא לא הצליח להשתלב חברתית, ולא היו לו חברים ונושאי שיחה משותפים עם התלמידים.

מיילס מאד אוהב ביוגרפיות, ובעיקר לומד בעל־פה, את המילים האחרונות, שאומרים אנשים רגע לפני מותם. גם את ההחלטה ללכת לפנימיית 'קאלבר קריק', הוא מקבל בהשראת הביוגרפיה של פרנסואה רבלה המשורר שאמר: _"אני יוצא לחפש אחר האפשרי". זאת, בניגוד לרצון הוריו, שלמרות התנגדותם, הם מכבדים את החלטתו ותומכים בה רק בשל אהבתם אליו.

בלא שיצטרך להתאמץ, מתחברים אליו כבר מהרגע הראשון חבורה של טיפוסים מהפנימייה. השונות והייחוד של כל אחד מהם מתחברים יפה לשונות שלו. שותפו לחדר, צ'יפ, נראה כהיפוכו של מיילס: הוא מבולגן, ואחד השיגעונות שלו הוא לימוד בעל פה של כל הארצות לפי סדר האלף־בית. הוא בעל תכונות כאריזמטיות של מפקד, והוא גם נקרא כך על־ידי היתר. ברור לו שכשהוא אומר משהו, כולם צריכים לציית. "ואל תקרא לי צ'יפ. קרא לי המפקד." החנקתי צחוק. "המפקד?" "כן. המפקד. ונקרא לך... אמממ... פֹאדג' (באנגלית: נמוך ושמן, גוץ. הערת המתרגמת) "." "מה?" "פאדג', המפקד אמר. "כי אתה שחיף. זה נקרא אירוניה, פֹאדג'. שמעת על זה? עכשיו בוא נלך להשיג סיגריות ונתחיל את השנה הזאת ברגל ימין."

בני החבורה הנוספים הם: טאקומי, בחור יפני רזה, ואלסקה, בחורה קטנה, מלאה "במקומות הנכונים" כמו שאומרים הבנים, ועם כאריזמה עוצמתית. אלסקה נולדה עם השמות "הרמוני ומרי". ביום ההולדת השביעי שלה היא מקבלת מתנה מהוריה: אפשרות לבחור לעצמה שם חדש. באותו היום היא מחפשת על הגלובוס של אביה שם מגניב של ארץ, והיא בוחרת ב"אלסקה". היא בחרה בה, כי נראתה לה גדולה, כמו שהיא רצתה להיות, ורחוקה מאלבמה, מקום מגוריה. לאלסקה יש חבר, אבל החבורה כולה מאוהבת בה והולכת אחריה.

כבר בלילה הראשון חווה מיילס חוויה מאתגרת. צעירים השייכים לחבורה אחרת בפנימייה חוטפים אותו ממיטתו, עוטפים אותו בנייר דבק ומשליכים לים. התעלול מסוכן, וגובל בסכנת טביעה. מאחוריו מסתתרת נקמה על הלשנה של מישהו מחבורתו של המפקד.
.
מיילס מצליח להשתחרר ולחזור לחדרו. כשהמפקד שומע על כך, הוא מבין שהמלחמה בין החבורות עולה מדרגה. על־פי הקודים החברתיים של הפנימייה, הם מתחילים למתוח ולעולל תעלולים, כשהם מנסים להעלים אותם מעינו הפקוחה של 'הנשר', מנהל הפנימייה.

זהו ספר יפה על התבגרות, חברוּת, משמעות החיים והתמודדות עם מוות.

אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין

כתבה: ד"ר רותי קלמן

אוגאסטוס (גאס) ווטרס והייזל גרייס הם זוג צעירים יפים, חריפי שכל ואינטלקטואלים. הם מתאהבים, ואפשר היה לחשוב שהכל יהיה מעתה דבש. אבל הכוכבים לא פינקו אותם. הריאות של הייזל, בת ה-16, מלאות בגרורות סרטניות, והיא מסתובבת עם בלון חמצן בעגלה, ואילו אוגאסטוס, רק בן 17, כבר איבד רגל אחת לטובת הסרטן. הם הכירו בקבוצת תמיכה, ויחד עם חברם, אייזק, שמתעוור עם הזמן, הם הופכים לשלישיית חברים טובים.

הספר "אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין, הוא ספר מרתק וחכם, מרטיט את הלב ואפילו מצחיק, למרות הנושא הקשה. השלושה מתמודדים עם המצב על-ידי הומור, על-ידי הכנת הספדים זה לזה, בימוי טקס ההלוויה, הכנת חליפת הלוויות, ועל-ידי דיבור חופשי ופתוח, על המוות, ומה שמעבר לו.
הוא פוחד משכחה ארצית. היא – לא. כשהייזל תוהה, כמה אנשים כבר מתו עד כה, לאוגאסטוס יש תשובה מוכנה "במקרה אני יודע את התשובה לשאלה הזאת," הוא אמר. יש שבעה מיליארד אנשים חיים, ובערך תשעים ושמונה מיליארד אנשים מתים... יש בערך ארבעה-עשר אנשים מתים על כל אדם אחד חי".

ההורים של כל הצעירים האלו מצטיירים כרגישים, תומכים, עוטפים באהבה, נעזרים זה בזה כדי להחזיק מעמד, ומנסים לשמור עליהם מפאת גילם הצעיר, באופן שמעורר חיוך. כשהייזל מגיעה לראשונה לבקר את אוגאסטוס, הוא רוצה להזמין אותה לראות איתו סרט במרתף. האב מסקל את הניסיון. "אתם יכולים לצפות בזה בטלוויזיה בסלון, " אבא שלו אמר... "נראה לי שנרד לראות את זה במרתף." אבא שלו צחק. "ניסיון יפה. סלון." או כשהשניים טסים לאמסטרדם עם אמה של הייזל, במסגרת קרן המשאלות של ילדים חולי סרטן, נושקת הייזל על לחיו של הנער המתלהב מההמראה הראשונה בחייו. התגובה של האם לא מאחרת לבוא: "רק לידיעתך, אני ממש כאן... "זה בידידות," הזכרתי לה, והסתובבתי לתת גם לה נשיקה על הלחי."

הזוג הצעיר גם עוזר לאייזק להתגבר על אהבתו הנכזבת למוניקה בדרכים שונות, ויש קטעים מרגשים של השניים, כמו במסעדה על גדות התעלה באמסטרדם, כשהם מתענגים על כל ביס, ושותים שמפניה של "כוכבים", או כשהייזל מבינה, שהרצון שלה לנשק את אוגאסטוס לראשונה, דווקא בבית אנה פרנק, הוא הרצון של אנה, שצעירים כמוה יחיו ויתאהבו כמו שצעירים צריכים להתאהב, כמו צוואה רוחנית. הם מתנשקים ומוצאים עצמם לפתע מוקפים בקהל רב שמוחא להם כפיים בהתלהבות.

הניו יורק טיימס כתב: "גרין מראה לנו מהי אהבת אמת – שני צעירים המקבלים זה את זה ועוזרים זה לזה בכל המצבים הגופניים והרגשיים הקשים ביותר – וזה רומנטי יותר מכל שקיעה על החוף."
הספר תורגם לעשרות שפות, ואף זכה לגירסה קולנועית ב-2014. מומלץ.