'כל האור שאיננו רואים' – רומן היסטורי מאת אנתוני דואר. מאנגלית – שאול לוין

 כתבה: ד"ר רותי קלמן

542 ע' מכיל הספר היפה הזה, שהוא רב-מכר בינלאומי, ואף זכה ב-2015 בפרס פוליצר. הכתיבה של אנתוני דואר נפלאה, ואנו נחשפים לשני צעירים, שגדלים בתנאים לא פשוטים. שניהם מבריקים בשכלם, ונמצאים משני צדי המתרס במלחמת העולם השנייה.

ורנר גדל עם אחותו יוטה בבית יתומים בצולפריין שבגרמניה. כבר מגיל שמונה, הצליח לתקן רדיו, ומכל הסביבה מביאים לו מקלטי רדיו לתיקון. הוא רוצה להיות מהנדס כשיהיה גדול. למרות שהסיכויים שלו ללמוד אינם גדולים. בארוחות הצהריים, הוא קורא ספרי פיסיקה ולפעמים בלילה מקשיבים הוא ואחותו לשידורי מדע בצרפתית "המוח סגור בחושך מוחלט...  אף פעם לא באור. ואף על פי כן העולם שהוא בונה ברוחנו מלא אור... אז איך, ילדים, יכול המוח, שחי בלי ניצוץ אור, לבנות למעננו עולם מלא אור?" השידורים מסתיימים תמיד במנגינה ('אור הירח' של דביסי).

בגיל צעיר מאד, מתעוורת מארי לור ל'בלאן לחלוטין. מי שמגדל אותה הוא אביה, המשמש כמנעולן הראשי של המוזיאון הלאומי לטבע בפריז. כדי להכשיר אותה להתמודד לבד עם החיים, בנה אביה מודל מדוייק של השכונה, והוא חד לה חידות. היא קוראת ספרים, לומדת את סביבתה, ומבקרת תדיר במוזיאון הלאומי לטבע. בימי ההולדת מביא לה האב, תמיד, בית קטן, שכולו אתגרים מחשבתיים. היא מפענחת במהירות. הידע הזה יעזור לה בעתיד.

המלחמה מעמידה את שני הצעירים בפני אתגרים. מארי לור עוברת עם אביה לסן מאלו, שבה גר אטיין, אחיו של סבה. האב, שנשלח לשם כדי להבריח מהמוזיאון את האבן היקרה ביותר בעלת 133 קאראט, בונה לה, גם כאן, מודל של העיר הנכבשת על ידי הגרמנים. כולם מצווים למסור את כל מקלטי הרדיו שלהם. ורנר, נאלץ לעזור לגרמנים לגלות משדרי רדיו, ובשלב מסויים נעצר אביה של מארי לור, והיא נשארת עם הדוד-רבא ועם סוכנת הבית, מאדאם מאנק. הפועלים בסתר כדי לחבל בפעילות הגרמנית, ולשדר קודים מחתרתיים.

הקונכייה היא מוטיב חשוב בספר. היא ספירלית, משוריינת, ובלתי חדירה. כך מארי-לור רוצה להיקרא. קונכיות ורכיכות נמצאות במוזיאון הטבע, במסתור ליד הים, בחדרה וגם בעתיד. אחת מהקונכיות הספריליות היא הנאוטילוס, שאינה רואה טוב, אך יכולה למצוא את מזונה. על שמה נקראת הצוללת בספר של ז'ול ורן 'עשרים אלף מיל מתחת למים', אותו היא קוראת וממנו מושפעת. חברו של ורנר, פרדריק, שנפגע מוחית מהתעללות הצוערים, יוסיף ויצייר ספירלות, כל חייו, במקום ציפורים של חופש.

האור, העובר בספר כחוט השני, משמש כמוטיב ראשי. הוא נעלם, לכאורה, מחייה של מארי-לור. בגלל העיוורון, מאסרו של אביה, והמלחמה. אבל מארי-לור בטוהר לבבה מקרינה אור של תקווה, גם בימים של חושך.

חוטים מקשרים / ד"ר רותי קלמן

אין ספק שהחוויה של צפייה בסרט היסטורי או קריאה ברומן היסטורי, עם אנשים, לכאורה אמיתיים, כאלה שחיים את חייהם, אך בעל כורחם הופכים לדוגמא לתולדות האנושות, מעבירה לנו בצורה הכי טובה, הכי משכנעת והכי נרכשת את ההיסטוריה.

לאחת כמוני שאינה מבורכת בזיכרון טוב, היו לימודי ההיסטוריה בעייה של ממש. כל התאריכים שהיה עלי לשנן. פיסקה בודדת שהכילה עולם שלם של אירועים לא אמרה לי הרבה, ולא שידרה לי להרגיש אמפטיה ולהבין את גודל האירועים הנלמדים. 

לא כך באירועים מסויימים שהופכים לסרט קולנוע, כמו: "בן חור", "מלחמה ושלום", "חלף עם הרוח" ו"ד"ר ז'יוואגו". העלילה החווייתית של גיבורי הסרט, המתנהגים ביום-יום כמוך וכמוני, גרמו לי להזדהות ולהבין בעוצמה את האירועים המתרחשים. כך גם ברומנים ההיסטוריים, למשל של משה שמיר: "מלך בשר ודם" ו"הוא הלך בשדות". 

גם ויקטוריה היסלופ היא סופרת של רומנים כאלה. בעבר כבר יצא בעברית הרומן "האי של סופיה" – על ההיסטוריה של כרתים בשנות ה-30-40 ועל חייהם של המצורעים במושבת המצורעים באי ספינלונגה. "הריקוד של סוניה" מספר לנו על רקדנית פלמנקו בתקופת מלחמת האזרחים של ספרד, והרומן האחרון שיצא בעברית ב-2011 הוא "חוטים מקשרים".

דרך עולמה של קטרינה, גיבורת הסיפור, ילדה מאיזמיר, הנקרעת מאמה ומגיעה לסלוניקי, אנו לומדים על מלחמת תורכיה-יוון, חילופי האוכלוסין ביניהן, השריפה הגדולה בסלוניקי, המצב ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה, השפל הכלכלי בשנות השלושים של המאה ה-20, המזכיר לנו את המצב הקשה בו שרויה יוון כיום, ושואת יהודי יוון. דרך חוטי הריקמה של קטרינה, התופרת המוכשרת ששמה יוצא למרחוק, נרקמים חייהן של שלש משפחות שחוטי הגורל מקשרים ביניהן.

בין השאר אנו מתוודעים ליחסים היפים שנוצרו בשכונות הקטנות בין משפחות מוסלמיות, נוצריות ויהודיות, וכיצד באופן הכי טבעי שיש, ועם כל האהבה והכבוד, משמרת קטרינה את האוצר היהודי שמפקידים בידיה בני משפחת מורנו היהודים, שכניהם, שהיו גם מעסיקיה במפעל התפירה המצליח שלהם. בסופו של דבר הם נאלצים לעזוב את ביתם, תחילה לגטו מסוגר ואחר-כך הם נשלחים ברכבות לפולין, לאושוויץ.

כך מתוארת כניסתם של הגרמנים לעיר: "תושבי סלוניקי היו רגילים לשמוע מסביבם שפות שונות: יוונית, ערבית, לאדינו, צרפתית, אנגלית, בולגרית, רוסית וסרבית. הם ידעו להבחין ביניהן גם אם לא דיברו אותן. צליליהן נישאו ברחובות, הצטרפו לאקורדים ויצרו מוזיקה ערבה לאוזן, שהיתה חלק מן המרקם של העיר. עכשיו נשמעו צלילים נוספים, שלא היו מוכרים לרוב האוזניים: השפה הגרמנית. עם בואם של חיילי הכיבוש החלו אנשי סלוניקי לשמוע את הפקודות שנבחו זה על זה ואת ההוראות שהפנו אל התושבים. תחושת אי-נוחות פשטה בעיר."

ואז, כשהסכנה מגיעה לפתחו של בית הכנסת מחליטים רבני המקום לנסות ולהציל את כלי הקודש. הם מגיעים לביתו של סאול מורנו, היהודי שבינתיים מקומו נשמר בגלל חשיבות מפעל התפירה שלו עבור הגרמנים, ומבקשים ממנו לעזור להם. על שולחנו של סאול הם פורשים ביראת כבוד, את הגוויל שהיה חלק מספר התורה העתיק ביותר בסלוניקי, את הפרוכת שהיתה תלויה מאות שנים בחזית ארון הקודש בסלוניקי, שריד מכתבי הרבנים בספרד, טלית בת חמש מאות שנה ממגורשי ספרד, וה"אצבע", אותה יד זעירה שעימה עוברים על השורות בספר התורה בזמן הקריאה.

כל אותו הלילה עבדו התופרות, וביניהן קטרינה, על השמיכה הגדולה שבתוכה תוטמן הפרוכת. "רקמת רימונים היתה מקובלת מאוד כי הרימון הוא סמל הפריון והשפע. אך הפעם היה צפון בו רמז נוסף. בלאדינו נקרא הרימון "גרנדה", וכך ביקשה רוזה מורנו לרמוז ליודעי דבר שמתחת לשכבות הסאטן האדום טמון חפץ יקר שמוצאו מגרנדה שבספרד."

"בקומה למטה עבדה אסתר בזהירות על הסתרת הטלית השברירית. בד המשי היה דקיק ועדין מכדי לדקור אותו במחט, ולכן הסתירה אותו בתוך שתי יריעות בד גדולות יותר, שאותן הצמידה בתפר מסביב. בשולי היריעות רקמה את המילים המעטות שידעה בעברית, ובהן רמזה לקורא מה מוסתר בפנים. אלא שרקמה אותן במערבולות ובעיקולים כדי שייראו כדוגמה מופשטת, כך שאיש לעולם לא יעלה על דעתו לפרום את התפרים המתוחכמים שלה."

כך נארגת ההיסטוריה למולנו, ואותה בוודאי לא נשכח.

קריאה נעימה.